מושג ה-Uncanny בקליפים ובאמנות

לפעמים קליפ אחד נותן השראה לפוסט שלם. הקליפ החדש של סטרומאה  הוא כזה.
סטראומה הוא שם הבמה של פול ואן הבר, מוסיקאי  בלגי שיוצר מוסיקה אלקטרונית והיפ הופ. הוא נודע ברחבי העולם וגם בישראל בזכות הלהיט הענק שהוציא ב-2009, Alors on danse.

סטרומאה הוציא החודש את Papaoutai , בתרגום ישיר "אבא איפה אתה" שמדבר על יחסיו עם אביו הנעלם.
הקליפ שבוים ע"י ראף רייטיינס, מרהיב מבחינה חזותית ומתאר מעין פרבר של שנות החמישים בו מתגוררים אבות וילדיהם ובינהם ילד עם אביו, אותו מגלם סטרומאה. בעוד שכל האבות וילדיהם נהנים ורוקדים יחדיו (ריקודי ברייק דאנס והיפ הופ מופלאים) ,
סטרומאה הוא בובת ראווה נוקשה ולא מתקשרת - ייצוג סימבולי של חוסר התקשורת בין סטרומאה לאביו משום שאביו נספה ברואנדה כשהגיע לביקור מולדת. (תודה לקוראת הבלוג נעמה הולנדר על הדיוק).

בסופו של דבר למרבה הצער גם הבן הופך לבובה בעצמו, מה שכנראה מסמל את ההשלכות של חוסר התקשורת הזו עליו.

הנה הקליפ

הבובה המטרידה של סטרומאה הזכירה לי מושג בשם THE UNCANNY, "האל-ביתי", "המצמרר" או "המאוים" בעברית. כבר הזכרתי אותו בעבר באחד הפוסטים והפעם אני רוצה לדון בו בהרחבה ולקשר אותו למספר קליפים ואמנים.

המושג זכה לפרסום במאמרו של פרויד הנושא את אותו השם ויצא לאור ב-1919. במאמר שנקרא במקור הגרמני Das Unheimlich, תורגם לאנגלית לאחר מכן כ-The Uncanny ותורגם לבסוף לעברית כ-"המצמרר"/"אל-ביתי"/"המאוים", פותח פרויד בהסבר על טיבו של המושג החמקמק. לפיו, תחום זה שייך לשדה מרוחק מהפסיכואנליזה ומקרב אותו לחיי הרגש של האסתטיקה, אך מצהיר כי למעט מסה אחת לא נכתב על מושג זה כלל וכדי להבין את טיבו ממשיך בהגדרות מילוניות למושג בשפות שונות. בראש ובראשונה, מכיוון שבגרמנית Heimlich הוא "ביתי", Unheimlich צורת השלילה שלו, היא "לא ביתי", "לא מוכר", "זר". פרויד בודק את פירוש המושג בשפות נוספות והתוצאות הן "מפחיד", "מוזר", "מזוויע" ו-"דמוני". אך לפיו, לא מספיק שמשהו יהיה זר כדי שיהפוך למצמרר: "פשיטא שלא כל דבר שהוא חדש ולא רגיל הוא מעורר אימה. היחס אינו ניתן להיפוך, אפשר לומר רק זאת, שמה שיש בו מן החידוש עלול בנקל להיעשות מעורר-פחד. קצת דברים שיש בהם מן החידוש מעוררים אימה, אך בשום פנים לא כל דבר חדש. החדש והלא-רגיל צריך שיצטרפו אליו עוד משהו שיעשה אותו מצמרר."

כדי להבין לעומק את פשר המושג, פרויד מזכיר את הסיפור איש החול של הסופר הגרמני הופמן (Hoffman) שאחראי גם ל"מפצח האגוזים", הסיפור המטריד כלשעצמו עליו ביסס צ'ייקובסקי את המוסיקה לבלט שלו.
פרויד מדגים באמצעות "איש החול" מספר מאפיינים של המושג. איש החול מתאר את סיפור חייו של נתניאל, ששלוותו מופרית שוב ושוב בשל טראומת ילדות שקשורה לאיש החול, דמות מיתולוגית חיובית במקור, שהפכה בסיפור לדמות מרושעת העוקרת עיני ילדים.

בילדותו שמע מאמו על איש החול המאיים ולאחר שביקר בביתם עורך הדין קופליוס שעבד עם אביו, שייך אליו נתניאל את דמותה של המפלצת.

בבגרותו, מדמה נתניאל את דמות האימים של ילדותו כשנתקל באופטיקאי איטלקי נודד בשם קופולה שבצורה מחרידה מציע לו "עיניים יפות" אך מתכוון למשקפיים. הוא קונה ממנו משקפת כיס איתה משקיף על הדירה של הפרופסור שגר מולו, שם צופה בבתו היפה אולימפיה ומתאהב בה למרות היותו מאורס. למרבה הזוועה, אולימפיה מתבררת לאחר מכן כבובה חסרת חיים שאת עיניה סיפק קופולה או למעשה איש החול. לקראת סוף הסיפור, נתניאל כמעט ומתגבר על טירופו אך לבסוף נתקל מחדש בקופוליוס מילדותו שצץ מחדש, ומפיל את עצמו אל מותו מבעד למגדל גבוה לקול צחוקו של קופליוס הלא הוא קופולה , או בעצם איש החול.

במקור, הופמן לא מסביר אם איש החול וכפיליו התקיימו במציאות או שהכול היה פרי דמיונו של נתניאל. אולם בשביל פרויד, זהו לא העיקר. במאמרו, מגדיר את המצמרר כחזרתו של המודחק אל המודע, בניגוד למצב בו המוח שולח אירועים וזכרונות לתת מודע, כאשר נעשית הדחקה, האירוע נשלח ללא הרגש שנשאר וצף במודע ואז מודבק לסיטואציות ואנשים לא רלוונטיים. כך עשה נתניאל בבגרותו כשראה בסוחר קופולה את עורך הדין קופוליוס ובו איש החול המאיים מילדותו ו"הדביק" עליו את חרדותיו, גם אם עד סוף הסיפור לא ברור אם הוא צדק או דמיין את הכול.

הסופר ניקולס רויאל מסכם את דברי פרויד: "המצמרר הוא התמזגות מוזרה בין המוכר ללא מוכר, הוא יכול לקחת את הצורה של משהו מוכר שצומח בצורה מפתיעה בקונטקסט מוזר ולא מוכר.. הרגשה של מאוימות יכולה להגרם ממקריות מוזרה, מדז'ה וו (Déjà vu) מהרגשה פתאומית של גורל שנגזר על מישהו או משהו. זה יכול להתבטא בפחד לאבד עין או איברי מין או בהבנה שלמישהו יש איברי גוף תותבים במקום אמיתיים .. כתגובה לבובות דמויות אדם . המצמרר יכול להתקשר למשהו מזוויע או נורא, כמו מוות וגופות, קניבליזם, קבורה בחיים ותחיית המתים. אבל באותה מידה הדבר יכול להתקשר למשהו יפהפה אך מוזר באותה העת .. ובצורה הבולטת ביותר, המצמרר מתקשר לאי הודאות בשקט, בחושך ובבדידות..לרגעים בו דברים שהיו צריכים להיות מוסתרים יוצאים לאור... החזרה של המודחק מעל פני השטח."

לסיכומו של עניין "המצמרר" הוא מכלול התחושות עוכרות השלווה ובו בעת המוכרות, הנוצרות מהצפת תת המודע המודחק מעל פני השטח, בדרך כלל באופן בלתי רצוני.

אז לאחר שהבהרנו מה זה בעצם UNCANNY,  ברור כי זו ההרגשה המטרידה שאנו חשים בצפייה בקליפ של סטרומאה. היא באה לשרת כנראה את הניכור והזרות שיש בין הבן לאב. דוגמא נוספת לקליפ המציג בובה דמויות אדם היא לשיר Here with me של ה-Killers.
הקילרז הם להקה אמריקאית שנוסדה בלאס וגאס והוציאה עד כה 4 אלבומים. המוסיקה שלהם משלבת רוק, פופ, סינת' פופ, פוסט פאנק וניו וייב והם אחראים על מספר להיטים בינלאומיים שהצליחו מאוד גם בארץ. למשל:

 Human ,Somebody told me, Mr. Brightside  באופן כללי אני ממליצה מאוד על האלבום הראשון שלהם Hot Fuss שהוא מ-ע-ו-ל-ה. הנה לינק להאזנה לכל האלבום.

בשנה שעברה הוציאו הקילרז את Here with me שלמען האמת אני לא מבינה איך לא הפך ללהיט ענק בארץ (חבריי מגלגלצ - פספסתם) , מדובר בבלדה עוצמתית בסגנון השירים ישנים של U2 שלגמרי לא קיבלה את הכבוד הראוי לה.
לשיר הנהדר הזה הוציאו הקילרז קליפ מופלא בבימויו של האחד והיחיד, אחד הבמאים האהובים עלי בכל הזמנים - טים ברטון!

לא היה זה שיתוף הפעולה הראשון בינהם, ברטון ביים כבר את הקליפ לשיר Bones  שכלל את המאפיינים האהובים על ברטון - שלדים, הומור וקצת תחושת UNCANNY. הקליפ של Here with me  לקח את זה כמה צעדים קדימה ומארח גם את וינונה ריידר ששיתפה פעולה עם ברטון בסרט האלמותי Beetlejuice.

הקליפ מתבסס חלקית על סרט משנת 1935 בשם Mad love שמדבר על אהבה אובססיבית של אדם לשחקנית קולנוע מפורסמת. מדבר על בחור המאוהב בבובת שעווה של וינונה ריידר, הוא סועד איתה ארוחות ערב רומנטיות ויוצא איתה לרקוד, כשהוא מדמיין שזו וינונה האמיתית. בסופו של דבר קורה משהו מטריד לא פחות כשהוא מוריד לבובה את הפאה ומדליק את הפתיל שנמצא על ראשה כנר, ואז מוריד את פאתו שלו וחושף שגם לו יש פתיל על הראש ובעצם גם הוא בובה? ואז דמיון ומציאות מתערבבים לחלוטין וכבר לא ברור של מי האשליה, של הבחור, של וינונה או של ברטון.

הדמיון לנתניאל ואולימפיה מובהק ואין לי ספק שברטון לקח השראה מ"איש החול" ומכתביו של פרויד בקליפ הזה.

הנה הקליפ המלא

עוד קליפ שלדעתי קשור בעקיפין ל"איש החול" הוא Enter Sandman  של מטאליקה שלוקח את דמות איש החול החביבה ששרו עליה כבר בעבר, והופך אותה לדמות האכזרית שמתוארת בסיפור של הופמן , כאשר היא רודפת אחר ילד בסיוטים.

קליפ שבוחן את הגבולות של הייצוג האנושי הוא הקליפ של ביורק ל-All is full of love  מ-1999.

הקליפ, בבימויו של כריס קאנינגהאם, במאי קליפים מוערך שביים גם את Frozen של מדונה, מתאר שתי רובוטיות דמויות אדם (ביורק במקרה הזה) שמתלטפות אחת עם השנייה בצורה אינטימית. הקליפ זכה במספר פרסים ונמצא בתערוכת הקבע של מוזיאון המומה בניו יורק.

הקליפ המטריד מתקשר ישירות לUNCANNY ולחוסר היכולת שלנו להבחין בין מה שאנושי ומה שלא. באופן ספציפי תעשיית משחקי המחשב והאנימציה יוצרת דמויות אנושיות יותר ויותר ככל שהטכנולוגיה מתפתחת ומחפשת דרכים כדי לא להפוך דמויות אלה למאיימות. על התהליך הזה מסופר היטב בסרטון המרתק הבא (ותודה לחבר שלי שהכיר לי אותו)

ואיך מתבטא ה-UNCANNY באמנות? יש לא מעט דוגמאות לכך אבל אני אתמקד בשני אמנים שקשורים אחד לשני.


הראשון הוא הצייר האמריקני אדוארד הופר. הופר, שפעל לאורך החצי הראשון של המאה ה-20, תיאר בין השאר את ההווי האמריקני האורבני בתקופתו - מסעדות, מוטלים, רחובות וכדומה. רבים מהציורים מתארים את האינטרקציה של בני אדם עם סביבתם, בודדים בזוגות או בקבוצות. התחושות המובעות מהיצירות הן בעיקר של בדידות, חרטה, שעמום וניכור. הופר כתב ב-1939: " אמנות היא כל כך הבעה של תת המודע, שנדמה לי שכל האיכויות שמוכנסות לתוכה הן בצורה לא מודעת ולאינטלקט הנמצא בה במודע יש חשיבות מועטה".

יצירותיו של הופר מזכירות חלומות סהרוריים, ללא זמן, מקום או תכלית, הדמיות שלו נראות שנייה לפני ההתרחשות הדרמטית או אחרי אבל לא בזמן הדרמה.

כמעט בכל ציוריו קיימת תחושה עוכרת שלווה שמשהו רע מתרחש מתחת לפני השטח. הבחירה של הופר לתאר דווקא את הפרברים השלווים של ארצות הברית מעצימה את הדיסוננס בין המוכר לזר עד שלצופה בתמונה לא ברור מה ההבדל בין השניים.


הופר הוא אחד מההשפעות הבולטות על הצלם האמריקאי גרגורי קרודסון.  קרודסון נולד ב-1962 בניו יורק ולמד אמנות בייל (Yale). החל מאמצע שנות השמונים יוצר סדרות של צילומים. תכני הסדרות הראשונות הושפעו לפי קרודסון, מצלמים אמריקניים כמו ווקר אוונס ((Evans, גארי וינוגרד (Winograd) וויליאם אגלסטון (Eggleston), אשר תיעדו יומיומיות אמריקאית. קרודסון אף הגדיר את עצמו כ"צלם נוף ריאליסטי אמריקאי". התיאור העצמי הזה לא כל כך רחוק מן המציאות, משום שצילומיו של קרודסון בכללותם מתארים את החיים היומיומיים לכאורה באמריקה הפרברית על נופים המקיפים אותה. עם זאת, התמה המרכזית היא למעשה חדירת המוזר והלא מוסבר אל תוך סביבה מוכרת לכאורה כלומר עיסוק ב"אל ביתי". עם השנים פיתח קרודסון סגנון סינמטי מובהק, בו הוא יוצר סטים ענקיים ומביים בהם סצינות עוכרות שלווה.

גם הוא מתאר את עולם הפרברים בו הדברים האפלים מפעפעים מתחת לפני השטח...

ב-2002 יצר את סדרת "בית החלומות" וטשטש עוד יותר את הגבול בין צילום לקולנוע כשליהק את מיטב שחקני הוליווד לצילומיו, בינהם ג'יליאן מור וגווינת' פאלטרו. לצוות השחקנים הייתה השפעה אדירה על הצילומים מכיוון שפניהם מוכרות לציבור ונטועות בזכרון החזותי שלו. בכך, הסרטים בהם השתתפו מתערבבים עם הסצינות המבוימות של קרודסון.

השילוב הזה בין חיי הפרברים ל"אל ביתיות" הופיע גם במספר לא מבוטל של סרטי קולנוע (אמריקן ביוטי, ילדים קטנים, מגנוליה) וגם בקליפים:

הקליפ של קימברה ל-Settle Down   יצא ב-2011 ובוים על ידי גאי פרנקלין. הקליפ מתאר ילדה שמנסה להתנהג כאישה המושלמת עד שהכול מתפרק. כמובן שיש גם בובות מטרידות ברקע.

השני הוא הקליפ הבלתי נשכח של להקת הגראנג' האגדית Soundgarden  ל- Black Hole Sun
בו מתואר פרבר שנבלע כולו על ידי חור שחור , על שלל המוזרויות והדמויות המעוותות שבו.
הקליפ בוים על ידי האוורד גרינהאלג ויצא ב-1994.

למרות היותו מושג נרחב מאוד שמתבטא המון באמנות החזותית, מקווה שהצלחתי להבהיר קצת על ה-UNCANNY בפוסט זה. מניחה שלא תסתכלו על בובות ראווה שוב באותה הדרך...


אשמח לתגובות ומנוים חדשים לבלוג ובדף הפייסבוק שלו.