שלום לכולם,
לאחר הפסקה ארוכה ארוכה (לימודים ועומסים אחרים..) אני מתיישבת לכתוב פוסט חדש. התרגשתי לשמוע שהתגעגעתם :)
כאשר אנו מתבוננים ביצירות, בעיקר מהרנסאנס ומהבארוק, הדמויות המתוארות שייכות לקבוצה מסוימת שדי חוזרת על עצמה - השכבה הגבוהה בחברה, העשירה, המיוחסת והלבנה. הדבר מאוד הגיוני שכן רבים מהמצוירים שימשו כפטרונים לאמנים שציירו אותם, או שהזמינו מהם דיוקנאות של בני משפחה.
אולם לצד תיאורי האליטות נמצאים תיאורים מרתקים של קבוצות השוליים בחברה שאותם ארצה לסקור בפוסט זה.
קבוצות השוליים הן רבות ומגוונות. בחלקן עסקתי בפוסטים נפרדים, למשל במכשפות וביהודים. בפוסט זה אתמקד בשלוש קבוצות: נמוכי קומה, כהי עור וקבצנים.
אתחיל בקבוצה הראשונה - למרות שבספרות המחקרית ובשמות היצירות מכונים "גמדים" (Dwarves) כינוי זה נחשב לבעייתי ועל כן אתייחס אליהם בפוסט כ"נמוכי קומה". לקות רפואית זו נגרמת עקב עיכוב בגדילת השלד. היא יכולה להיות מולדת או עקב מחלות בילדות והיא מתבטאת בגובה נמוך באופן משמעותי מבני אותו גיל ומין. משרד הבריאות האמריקני מגדיר אדם מבוגר כנמוך קומה אם גובהו אינו עולה על 147.32. נמוכי קומה רבים מאופיינים במצב בו פרופורציות הגוף שונות מאדם רגיל , למשל גפיים קצרות יחסית. אחרים בעלי מימדים קטנים אך עם פרופורציות רגילות.
בתקופת ימי קדם רווחה לעתים האמונה שאנשים אלה הם בעלי סגולות מיוחדות, ערמומיים ופיקחים. מלכים ומלכות אהבו להחזיק אותם בארמונם מתוך אמונה בפיקחותם וגם כדי לשעשע את אורחיהם, הם נעו בין אתנחתא קומית לבין תפקידים משמעותיים בחצר המלוכה.
קיימת עדות מוקדמת במיוחד לכך בעת העתיקה - פסלון מצרי עתיק המתאר את סנב, אשתו וילדיהם. סנב היה נמוך קומה אשר עבד
בתפקיד רם מעלה בחצר המלכות, בממלכה המצרית הקדומה (2520 BC).
סנב היה רחוק מלהיות אתנחתא קומית - ידוע ממצאים ארכיאולוגיים שהיה איש חשוב ועשיר במיוחד. דבר המעיד על יחס החברה המצרית לאנשים נמוכי קומה.
מעניין שהפסל איזן את גודל גופו של סנב באמצעות מיקום ילדיו במקום בו היו אמורות להיות רגליו, וכך יש איזון בינו לבין אשתו.
סנב, אשתו וילדיהם, אבן צבועה, 2520 BC.
תיעוד נמוכי קומה בחצר המלכות המשיך באמנות האירופאית של המאה ה-17
סר אנתוני ואן דייק, המלכה הנרייטה עם סר ג'פרי האדסון, 1633.
במבט ראשון נראה שהיצירה מתארת אישה ממעמד גבוה, יחד עם ילד קטן. למעשה, הילד הוא נמוך קומה בן 14 שהוצג למלכה הנרייטה מריה, אשתו של מלך אנגליה צ'ארלס הראשון כ"מתנה" של "פלא טבע" בגיל 8. הוא הולבש בשריון זעיר וקפץ מתוך פאי להנאתה של המלכה והמלך שהחליטו לאמצו לחצרם. הוריו של הילד העדיפו להעניקו למלכה וכבר בפרט זה אפשר להבין את השוני במעמדם של נמוכי הקומה במאה ה-17 לעומת מעמדם במצרים העתיקה.
הילד, סר ג'פרי האדסון הפך לאחד מהאנשים הקרובים ביותר למלכה. בבגרותו אף לחם במלחמת האזרחים באנגליה. הוא עזב עם המלכה לצרפת אך סולק מחצרה לאחר שהרג אדם בדו קרב. לאחר מכן נשבה על ידי פיראטים ברברים והיה עבד 25 שנה בצפון אפריקה, לבסוף חזר לאנגליה, נכלא שוב (!) ומת שנתיים אחרי שחרורו.
סיפור חיים מטורף שגם לי הזכיר את טיריון לאניסטר ממשחקי הכס - נקווה שגורלו יהיה טוב יותר מזה של האדסון.
אם כבר, נראה לי שצריך לתת לו מקום של כבוד בפוסט הזה:
נתבונן ביצירה ונראה איך האדסון מיוצג. מצד אחד, הוא חלק מחצר המלכות והיה כבר אז מקורב למלכה. הוא לבוש בהידור ועומד לצדה. אולם יש אטריבוט משמעותי שנותן רובד נוסף ליצירה - הקופיף שעל כתפו. קופים וחיות אקזוטיות אחרות פעמים רבות צוירו יחד עם נמוכי קומה שנחשבו גם הם לאקזוטיקה של הטבע, כמו חיות מחמד אלה, גם נמוכי הקומה היו חלק מהאוסף היקר של המלך. מעמדו אם כן, אמביוולנטי.
יצירה נוספת בה מתוארים נמוכי קומה היא יצירתו המפורסמת של ולסקז
דייגו ולאסקז, בנות הלוויה ("לאס מנינאס"), 1656
היצירה מתארת את הסטודיו של ולסקז שנמצא בארמון המלך, בו נמצאת האינפנטה מרגריטה (הנסיכה הספרדית) שמוקפת בבני לוויתה.
ברקע נמצא הצייר עצמו שהמצייר אותן, ובהשתקפות על הקיר – המלך והמלכה, פיליפ השישי ומריאנה.
ניתן לראות מצד ימין את נמוכי הקומה של חצר המלך הספרדי : המטפלת הגרמנייה מריה ברבולה ואת האיטלקי ניקולס פרטוסאטו העומדים ליד כלב.
לנמוכי הקומה בציור זה שלושה תפקידים:
1. להראות את תפקידם בחצר המלוכה - נמוכי קומה בחצר מלוכה ספרדית, כמו בכל חצרות מלוכה אירופאיות, היו בתפקיד כפול - הם היו בפמליה של הנסיכות הקטנות בגלל גובהם, והיו אלו שטיפלו בהם. בנוסף הם היו אתנחתא קומית לשעשוע. הציור מציג את תפקידם, את אורח החיים של הארמון ואת ההווי היומיומי של חצר המלוכה. מיקומם ליד הכלב מרמז לדעתי שוב על היותם חלק מאוסף אקזוטי ששייך למלך.
2.ניגוד בין נמוכי הקומה לנסיכה - הנסיכה נמצאת במרכז, היא יפה ובלונדינית ומוארת בהבלטה. ולאסקז מראה את יופייה האידיאלי. כדי להדגיש אותה, הוא מציג את הניגוד ליופי מבחינתו. הדבר נעשה באמצעות נמוכי הקומה, אשר שונותם מדגישה את היופי האידיאלי של האינפנטה ולהיפך.
3. העלאת מעמדו של האמן - ולסקז רוצה לבסס את מעמדו בחצר המלך ולהראות שהוא ורסטילי ויכול לצייר מנעד רחב של דמויות – אידאליות ולא אידאליות .
ולאסקז הרבה לצייר את נמוכי הקומה של חצר הארמון הספרדי. בשלוש יצירות אלה אנו רואים תיעוד שלהם:
הגמד דון דייגו דה אסדו (אל פרימו), 1645
הגמד סבסטיאן דה מורה, 1644
כל אחד מהם מתואר בצורה ריאליסטית ומכובדת, מלאת חמלה ולא מגוחכת. אין כאן גרוטסקה אלא דיוקן אמיתי שלהם כבני אדם ולא כגימיק. אין כאן חיות אקזוטיות או דבר דומה. בכך לדעתי ולסקז יצר תקדים חיובי.
אל גרקו, הערצת המאגים, 1568
שלושת המאגי הם שלושת המלכים מהמזרח שראו כוכב בשמיים המסמל את לידתו של ישו והגיע לברכו ולתת לו מתנות עם לידתו, בסצינה הנודעת כ"הערצת המאגים".
פעמים רבות אחד מהמלכים מיוצג כהה עור, אקזוטי, מגיע מארץ רחוקה והתיאור הוא חיובי.
לעומת זאת בתיאור מוקדם של ג'וטו מקאפלה ארנה , כהה העור נמצא בסצינת ההלקאה של ישו לפני שנצלב ותיאורו שלילי - הוא אלים ורע.
ג'וטו, ההלקאה של ישו, תחילת המאה ה-14
קבוצות השוליים הן רבות ומגוונות. בחלקן עסקתי בפוסטים נפרדים, למשל במכשפות וביהודים. בפוסט זה אתמקד בשלוש קבוצות: נמוכי קומה, כהי עור וקבצנים.
אתחיל בקבוצה הראשונה - למרות שבספרות המחקרית ובשמות היצירות מכונים "גמדים" (Dwarves) כינוי זה נחשב לבעייתי ועל כן אתייחס אליהם בפוסט כ"נמוכי קומה". לקות רפואית זו נגרמת עקב עיכוב בגדילת השלד. היא יכולה להיות מולדת או עקב מחלות בילדות והיא מתבטאת בגובה נמוך באופן משמעותי מבני אותו גיל ומין. משרד הבריאות האמריקני מגדיר אדם מבוגר כנמוך קומה אם גובהו אינו עולה על 147.32. נמוכי קומה רבים מאופיינים במצב בו פרופורציות הגוף שונות מאדם רגיל , למשל גפיים קצרות יחסית. אחרים בעלי מימדים קטנים אך עם פרופורציות רגילות.
בתקופת ימי קדם רווחה לעתים האמונה שאנשים אלה הם בעלי סגולות מיוחדות, ערמומיים ופיקחים. מלכים ומלכות אהבו להחזיק אותם בארמונם מתוך אמונה בפיקחותם וגם כדי לשעשע את אורחיהם, הם נעו בין אתנחתא קומית לבין תפקידים משמעותיים בחצר המלוכה.
קיימת עדות מוקדמת במיוחד לכך בעת העתיקה - פסלון מצרי עתיק המתאר את סנב, אשתו וילדיהם. סנב היה נמוך קומה אשר עבד
בתפקיד רם מעלה בחצר המלכות, בממלכה המצרית הקדומה (2520 BC).
סנב היה רחוק מלהיות אתנחתא קומית - ידוע ממצאים ארכיאולוגיים שהיה איש חשוב ועשיר במיוחד. דבר המעיד על יחס החברה המצרית לאנשים נמוכי קומה.
מעניין שהפסל איזן את גודל גופו של סנב באמצעות מיקום ילדיו במקום בו היו אמורות להיות רגליו, וכך יש איזון בינו לבין אשתו.
סנב, אשתו וילדיהם, אבן צבועה, 2520 BC.
תיעוד נמוכי קומה בחצר המלכות המשיך באמנות האירופאית של המאה ה-17
סר אנתוני ואן דייק, המלכה הנרייטה עם סר ג'פרי האדסון, 1633.
הילד, סר ג'פרי האדסון הפך לאחד מהאנשים הקרובים ביותר למלכה. בבגרותו אף לחם במלחמת האזרחים באנגליה. הוא עזב עם המלכה לצרפת אך סולק מחצרה לאחר שהרג אדם בדו קרב. לאחר מכן נשבה על ידי פיראטים ברברים והיה עבד 25 שנה בצפון אפריקה, לבסוף חזר לאנגליה, נכלא שוב (!) ומת שנתיים אחרי שחרורו.
סיפור חיים מטורף שגם לי הזכיר את טיריון לאניסטר ממשחקי הכס - נקווה שגורלו יהיה טוב יותר מזה של האדסון.
אם כבר, נראה לי שצריך לתת לו מקום של כבוד בפוסט הזה:
נתבונן ביצירה ונראה איך האדסון מיוצג. מצד אחד, הוא חלק מחצר המלכות והיה כבר אז מקורב למלכה. הוא לבוש בהידור ועומד לצדה. אולם יש אטריבוט משמעותי שנותן רובד נוסף ליצירה - הקופיף שעל כתפו. קופים וחיות אקזוטיות אחרות פעמים רבות צוירו יחד עם נמוכי קומה שנחשבו גם הם לאקזוטיקה של הטבע, כמו חיות מחמד אלה, גם נמוכי הקומה היו חלק מהאוסף היקר של המלך. מעמדו אם כן, אמביוולנטי.
יצירה נוספת בה מתוארים נמוכי קומה היא יצירתו המפורסמת של ולסקז
ברקע נמצא הצייר עצמו שהמצייר אותן, ובהשתקפות על הקיר – המלך והמלכה, פיליפ השישי ומריאנה.
ניתן לראות מצד ימין את נמוכי הקומה של חצר המלך הספרדי : המטפלת הגרמנייה מריה ברבולה ואת האיטלקי ניקולס פרטוסאטו העומדים ליד כלב.
לנמוכי הקומה בציור זה שלושה תפקידים:
1. להראות את תפקידם בחצר המלוכה - נמוכי קומה בחצר מלוכה ספרדית, כמו בכל חצרות מלוכה אירופאיות, היו בתפקיד כפול - הם היו בפמליה של הנסיכות הקטנות בגלל גובהם, והיו אלו שטיפלו בהם. בנוסף הם היו אתנחתא קומית לשעשוע. הציור מציג את תפקידם, את אורח החיים של הארמון ואת ההווי היומיומי של חצר המלוכה. מיקומם ליד הכלב מרמז לדעתי שוב על היותם חלק מאוסף אקזוטי ששייך למלך.
2.ניגוד בין נמוכי הקומה לנסיכה - הנסיכה נמצאת במרכז, היא יפה ובלונדינית ומוארת בהבלטה. ולאסקז מראה את יופייה האידיאלי. כדי להדגיש אותה, הוא מציג את הניגוד ליופי מבחינתו. הדבר נעשה באמצעות נמוכי הקומה, אשר שונותם מדגישה את היופי האידיאלי של האינפנטה ולהיפך.
3. העלאת מעמדו של האמן - ולסקז רוצה לבסס את מעמדו בחצר המלך ולהראות שהוא ורסטילי ויכול לצייר מנעד רחב של דמויות – אידאליות ולא אידאליות .
ולאסקז הרבה לצייר את נמוכי הקומה של חצר הארמון הספרדי. בשלוש יצירות אלה אנו רואים תיעוד שלהם:
הגמד דון דייגו דה אסדו (אל פרימו), 1645
הגמד פרנסיסקו לזקאנו, 1644
הקבוצה הבאה היא כהי עור שמוצגים באמנות המערבית החל מאמצע המאה ה-15 . כיוון שמהתקופה הזאת, בערך 1440, התחילו לקנות עבדים באפריקה ולהביאם לאירופה – הדבר התחיל בפורטוגל, המשיך לספרד והולנד והתפשט בכל היבשת. יש אמנים יוצאי דופן שהקדימו לעסוק בכך ביצירותיהם. אצל ג'וטו אפשר להבחין בכך, למשל, כבר בתחילת המאה ה-14 .
ישנה אמביוולנטיות בתיאור כהי עור:
אל גרקו, הערצת המאגים, 1568
שלושת המאגי הם שלושת המלכים מהמזרח שראו כוכב בשמיים המסמל את לידתו של ישו והגיע לברכו ולתת לו מתנות עם לידתו, בסצינה הנודעת כ"הערצת המאגים".
פעמים רבות אחד מהמלכים מיוצג כהה עור, אקזוטי, מגיע מארץ רחוקה והתיאור הוא חיובי.
לעומת זאת בתיאור מוקדם של ג'וטו מקאפלה ארנה , כהה העור נמצא בסצינת ההלקאה של ישו לפני שנצלב ותיאורו שלילי - הוא אלים ורע.
ג'וטו, ההלקאה של ישו, תחילת המאה ה-14
כאמור יריית הפתיחה של סחר העבדים האפריקנים באירופה מתחילה ב-1440 מתחיל מפורטוגל, מתפשט לספרד ומשם לשאר אירופה. ולכן מתקופה זו רואים יותר ויותר תיאורים של כהי עור, בדרך כלל בתפקיד משרתים.
חשוב לציין כי יצירות אלה הם שיקוף של הלך הרוח התרבותי באותה התקופה, שהיה גזעני ביותר ולא מתיישר עם הערכים שלנו היום. אך חשוב להכיר זאת, משום שוהא מתעד את העבדות באירופה, שפחות מוכרת לנו מהעבדות בארצות הברית.
פאבלו ורונזה, החתונה בכפר כנא, 1563
חשוב לציין כי יצירות אלה הם שיקוף של הלך הרוח התרבותי באותה התקופה, שהיה גזעני ביותר ולא מתיישר עם הערכים שלנו היום. אך חשוב להכיר זאת, משום שוהא מתעד את העבדות באירופה, שפחות מוכרת לנו מהעבדות בארצות הברית.
פאבלו ורונזה, החתונה בכפר כנא, 1563
בחתונה ביצע ישו את הנס הראשון שלו ובו הפך מים ליין. יצירה זו מאוד גדולה ומכילה דמויות רבות.
ניתן להבחין כשמתקרבים בדמויות השוליים:
משרת כהה עור, ולידו נמוך קומה. כהה העור הוא משרת, ונמוך הקומה הוא אתנחתא קומית ואקזוטית עם תוכי גדול על כתפו.
ישנה השלכה של המציאות העכשווית על ציור המתאר את הברית החדשה. ניכר בבגדים ובתפקידם של דמויות שוליים אלה.
אנטוני ואן דייק, מרצ'סה אלנה גרימאלדי, 1623
מתוארת אישה מהמעמד הגבוה עם משרת שחור שמחזיק לה שמשיה.
המשרת השחור כמנוגד לגבירה הלבנה, בגובה, בצבע, בתנוחת גופם, במבטים. ההבדל המעמדי בינהם מובלט ביותר ומשקף מציאות עגומה.
פעמים רבות לכהי העור נוספו אטריבוטים אקזוטיים שהפכו אותם לחלק מאוסף. ניתן לראות ביצירה הבאה את השפחה הצעירה העונדת מחרוזת פנינים, ומחזיקה קונכיה מלאה בפנינים ואלמוג.
פייר מינארד , הדוכסית מפורטסמות', 1682
כאמור, זוהי עוד הוכחה להלך רוח מאוד לא מוסרי ששלט באותה התקופה באירופה כשאנשים הפכו לרכוש לכל דבר.
כניגוד לדימויים אלה אני מציגה את התצלום הבא
אוול אריזקו, נערה עם עגיל במבוק, 2009
התצלום הוא יצירה עכשווית בה אמן ממוצא אפריקאי הופך את נערה עם עגיל פנינה של ורמיר לנערה כהת עור עם עגיל במבוק.
האמן מנכס את היצירה הלבנה המפורסמת, שנעשתה בתקופה בה העבדות הייתה דבר מקובל באירופה ומעביר מסר חברתי – האישה כהת העור היא המרכז, היא הנחשקת, היא לא דמות שולית ומשרתת.
מה שמעניין הוא שדווקא במקור של ורמיר, אנו לא יודעים את זהותה של האישה, אבל היא הולבשה דווקא בביגוד אוריינטליסטי שניסה לשוות לה מראה אקזוטי.
הקבוצה השלישית אותה אציג בפוסט זה היא קבצנים.
תיאור קבצנים, שם כולל לחלשים, נכים, פושטי יד, התקיים באמנות גם בימי הביניים, בדרך כלל כחלק מתיאור סצינות מהברית החדשה.
כאשר מתארים קבצן באמנות הנוצרית של ימי הביניים ותחילת הרנסנס המסר העיקרי של היצירה הוא מסר דידקטי של כיצד יש לנהוג בקבצנים אלו. מסר דידקטי זה יופיע כחלק מתיאור של שבעת מעשי החסד – טיפול בחולה, קבורת המת, מתן מים לצמא, שחרור השבוי, אירוח הנכה וכו'. הדימויים של שבעת מעשי החסד מעידים כיצד צריך הנוצרי הטוב לנהוג.
דימויים נוספים של קבצנים ונכים לא מתוארים כחלק ממעשי החסד אלא בקונטקסט אחר – ובהתאמה דמויות הנכים והקבצנים יופיעו בצורה גרוטסקית ומעוותת. תיאור הקבצנים היה קשור מחד למסר של להיות נוצרי טוב, כאמור אחד ממעשי החסד, וכמו כן מציג את עושרה של העיר/הפטרון שיכול לתמוך בקבצנים אלו. מאידך הקבצנים הללו התקשרו גם לרמאות ובמקרים כאלו הם הופיעו בשולי היצירות וקיבלו תיאור מאוד גרוטסקי.
נוכל לראות שוני מהותי בתיאור קבצנים שיודגם ביצירות מארצות שונות.
פיטר ברויגל האב, הנכים או הקבצנים, 1568
ברויגל מתאר חבורת קבצנים נכים עם קביים מחוץ לחומה. ברקע אישה עם כלי שנראית מתעלמת מהם. מיקום הקבצנים מדגיש על היותם מנודים מהחברה. הם לא מתוארים בצורה חומלת או רגישה, אלא להפך, יש הגחכה גרוטסקה שלהם. זנבות השועלים המוצמדים אליהם מבליטים זאת.
ככל הנראה מתוארת ביצירה גם סאטירה חברתית שכן כל אחד מהקבצנים לובש פריט בגד שמייצג את החברה :
כתר מנייר שמייצג את המלך, כובע חייל מנייר שמייצג חייל, ברט שמייצג בורגני, כובע מצחייה של איכר וכובע של בישוף.
ברתולומה אסטבן מורילו, הקבצן הצעיר, 1650
הקבצנים של מורילו הספרדי מנוגדים לאלה של ברויגל.
מורילו תאר בסדרת ציורים את הקבצנים הצעירים בעיר סביליה בספרד.
בניגוד לגרוטסקה של ברויגל, התיאורים ריאליסטיים ובדומה לתיאורי הגמדים של ולסקז – מלאי חמלה.
הסיבות לכך יכולות להיות נעוצות בזה שמורילו היה חבר בארגון צדקה נוצרי ולכן ילדים קבצנים אלה היו חלק משגרת יומו.
ציורים אלה משתייכים לסגנון "ציורי ז'אנר" , ציורים המתארים אנשים בפעולות יומיומיות. סגנון שהתפתח והיה פופולארי בעיקר בארצות הצפוניות. הקבצנים חלק מהיומיום בסיביליה.
דוגמא נוספת לתיאור ספרדי של נער קבצן.
בציור מתואר ילד קבצן נפוליטני עם רגל מעוותת ומאחוריו נוף רחב ידיים ומואר. הילד עומד בחיוך עם רווח בין שיניים, לובש בגדים בגוון אדמה ומחזיק את הקב שלו על כתפו השמאלית. על הנייר בידו של הילד נכתב בלטינית המשפט "DA ELEMOSINAM PROPTER AMOREM DEI" ("תן לי צדקה, לאהבתו של אלוהים").
מסר זה מכוון גם לצופה הנוצרי ביצירה, שכן לפי הקונטרה-רפורמציה, תנועת הנגד הבארוקית של הכנסייה הקתולית כלפי עליית הפרוטסטנטיות, גמילות חסדים היא הדרך לגאולת הנשמה. זאת בניגוד לאמונה הפרוטסטנטית לפיה גאולת הנשמה נעשית דרך אמונה בלבד.
מושא הציור אמביוולנטי - מצד אחד מראהו עלוב ופגמיו הפיסיים בולטים- רווח בשיניים ורגל מעוותת, הקבצן גם מעיד על מצבו בנייר שבידו, מנופף בו ומושך את צדקתם של עוברי האורח; הוא מקפיד להודיע לנו, דרך הטקסט, שהוא קבצן, כמו גם נכה כי הוא מחזיק בקב ורגליו יחפות.
למרות שיש בו מעט גרוטסקיות, הקבצן הצעיר בציור אינו מושא ללעג -גופו הממלא את התמונה וחיוכו הרחב מעידים דווקא על חוזק מסוים, למרות הכול הוא שמח בחלקו. גם כאן יש מסר נוצרי חבוי, שכן הקדוש איגנציוס לויולה כתב כי עוני וחסדים הן מעלות גבוהות והנער הקבצן למעשה מזמין את העשירים לתת לו צדקה ולהגאל ואת העניים האחרים לשמוח בחלקם ולהגאל גם הם.
היצירה האחרונה היא יצירה עכשווית דווקא שנותנת מבט חדש על הנושא
כמו ביצירה הנ"ל, של אישה יפה וזוהרת שלה מקל הליכה שנראה מאוד לא קשור. הכותרת המקורית של היצירה היא The Cripple שהוא כינוי פוגעני לנכה. בחירה מעניינת של האמן. גם העובדה שהדמות חתוכה במרכז הגוף מעניינת – מה האמן מסתיר? רגל מעוותת?
החיוך שלה מזכיר את היצירה של ריברה - אך אין כאן משמעות נוצרית אלא לדעתי סוג של אירוניה. שגם לאנשים המושלמים והזוהרים יש "נכויות", המובן של חסרונות, ואולי נכויות רגשיות דווקא.
אני חושבת שלמרות הגזענות הרבה והאפליה הקיימת בחברה בישראל וגם בעולם, עברנו כברת דרך מדימויים אלה. עלינו להמשיך ולשאוף לשוויון אמיתי, והדיון ביצירות אלה - בייחוד בבתי ספר, הוא דרך טובה להעביר מסרים חשובים על מה שהיה ושלא צריך לחזור.
