בפוסט הקודם עסקתי באנטישמיות באמנות. המושג "שטן" הוזכר רבות ביחס ליהודים, הוא כונו "בני השטן" בכתבים נוצריים, תוארו פעמים רבות באמנות כג'ינג'יים (אדום הוא צבע המתקשר לשטן) וכגרוטסקיים, לעתים אף נפוצו אמונות תפלות לגבי קרניים וזנבות ליהודים וכמובן שתוארו כבעלי טלפיים מפחידות. עלילות הדם שנפוצו באירופה בימה"ב השוו את היהודים ליצורים שטניים מוצצי דם , הרוצחים ילדים נוצרים בכדי להשתמש בדמם לאפיית מצות הפסח.
עיסוק זה בשטן, כסמל לכל רע אינו נגמר ביהודים ולא נפסק בימה"ב, אלא נמשך עד ימינו.
בחדשות מהזמן האחרון, אנו שומעים על הטבח הנוראי שמבצעים דעא"ש הטרוריסטים במיעוט היזידי אותם מכנים "עובדי השטן". האם היזידים הם באמת עובדי השטן? ולמה השטן הפך להיות כל כך נורא בתרבות שלנו?
סיבות רבות כך נמצאות בעיצוב דמותו כפי שנעשתה באמנות הנוצרית לאורך השנים. אבל לפני שנגיע לשם צריך להתחיל מהתחלה - בתנ"ך.
Bartolome Bermejo, Saint Michael Triumphs over the Devil, 1468
המילה "שטן" מופיעה לראשונה בתנ"ך בספר במדבר כ"ב , 22 במשמעות של מכשול : "ויתיצב מלאך ה' בדרך, לשטן לו", בספר מלכים א' , י"א ,14 המשמעות מקבלת צורת האנשה של אויב - "ויקם ה' שטן לשלמה, את הדד האדומי"
בספרים מאוחרים יותר, כמו בספר איוב, השטן הוא דמות עצמאית לכל דבר שמטרתה לשים במבחן את האדם, אני מבליטה כמה משפטים מעניינים :
ו וַיְהִי הַיּוֹם--וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל-יְהוָה; וַיָּבוֹא גַם-הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, מֵאַיִן תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל-עַבְדִּי אִיּוֹב: כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר: הַחִנָּם, יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. י הֲלֹא-את (אַתָּה) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד-בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ--מִסָּבִיב: מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. יא וְאוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ, וְגַע בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ--אִם-לֹא עַל-פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הִנֵּה כָל-אֲשֶׁר-לוֹ בְּיָדֶךָ--רַק אֵלָיו, אַל-תִּשְׁלַח יָדֶךָ; וַיֵּצֵא, הַשָּׂטָן, מֵעִם, פְּנֵי יְהוָה. (איוב פרק א)
איוב היה איש צדיק מארץ עוץ ( פרנק ל. באום אמנם לאו דווקא לקח השראה מהתנ"ך כשכתב את "הקוסם מארץ עוץ" אבל התרגום העברי עשה איזשהו רפרנס לכך ) שהתברך בנכסים וילדים. אלוהים התגאה בפני השטן על דרכיו. השטן טען כי איוב צדיק בגלל גורלו הטוב ואם אלוהים ימיט עליו אסונות , אמונתו וצדקתו ייפגעו. למעשה אלוהים והשטן מתערבים על גורלו של איוב והמהלכים הבאים בסיפור מדברים על המבחנים שאלוהים העביר אותו, ואת תגובתו של איוב לכך.
התפיסה הנוצרית של השטן משלבת כאמור בין התפיסה המקראית המאוחרת והחז"לית לבין תרגום של פסוק ספציפי מספר ישיעיהו, פרק י"ד, י"ב-ט"ו:
"אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל, אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר."
הפסוק מתאר את דברי הנביא ישעיהו המוכיח את מלך בבל. יש כאן איזשהו לעג כשהוא אומר "איך נפלת משמים , הילל בן שחר". הכוונה ככל הנראה, היא הילל מהשורש י.ל.ל. , מילל, ובן שחר מתייחס לאל הכנעני שחר. כלומר המלך הבבלי שכנראה ראה את עצמו כסוג של אל שקשור למיתולוגיה המקומית, נלעג על ידי ישעיהו שנפל מכוחו. הנוצרים שתרגמו את התנ"ך, פירשו זאת בצורה לא נכונה כי חשבו ש"הילל בן שחר" הוא שם של אדם, או יישות מסוימת ולא כינוי לעג למלך עצמו. הנוצרים חיפשו מונח שיתאים לתרגום וקישרו בין האל לוציפר, נושא האור במיתולוגיה הרומית, לבין הילל בן שחר הערטיאלי ובנו סביבו דמות של מלאך הנופל מהשמיים כי מרד באל.
וכך תורגם הפסוק : How art thou fallen from heaven, O Lucifer, son of the morning! how art thou cut down to the ground, which didst weaken the nations
Corrado Giaquinto, Satan before the lord, 1750
Guillaume Geefs, Lucifer, 1848
בפסל הנהדר הזה מוצג לוציפר כמלאך מובס, כנפיו מזכירות כנפי עטלף כאנטיתזה אפלה לכנפי המלאך , כתרו נפל והוא מחזיק אותו בידו, כמו גם מקל שבור. רגלו בשלשלאות , ולמרגלותיו תפוח אשר מרמז על מעורבתו בחטא הראשון בגן העדן.
למרות הפרשנות השגויה , אנשי דת נוצריים הבינו את המשמעות המקורית של הפסוק והתנגדו לקישור עם השטן. אך רבים אחרים התעקשו על השם "לוציפר" כמזוהה עמו וכך הוא נשאר עד היום.
הפואמה האפית, Paradise Lost של ג'ון מילטון מהמאה ה-17, בנויה סביב שני קווים: זה של השטן וזה של אדם וחוה, סיפור הפיתוי בגן העדן וסיפור נפילתו של לוציפר. לוציפר מוצג בצורה חיובית יחסית כשמושלך לגיהנום במעין
סיפור אודיסאי . ליצירתו של מילטון הייתה השפעה רבה בתפיסה הרומנטית של לוציפר, כמלאך נופל ומיוסר, כפי שמוצג בפסל למעלה וגם באיורים של גוסטב דורה לפואמה זו שפורסמו במאה ה-19. תיאורים רומנטיים אלה אופיינים למאה ה-19 ושונים בתכלית מתיאורים מוקדמים יותר של השטן, הרבה פחות מושכים, שנפוצו בימה"ב ועליהם אדבר בהמשך.
Gustave Doré, Depiction of Satan, the central character of John Milton's Paradise Lost , c. 1866
יחד עם זאת, הנוצרים זיהו את השטן כדמות רעה ומזיקה במאורעות שונים בתנ"ך ובברית החדשה.
המקרה הראשון שבו מופיע השטן הוא כאמור, הפיתוי בגן העדן.
בין המאה השנייה לשמינית הייתה קונבנציה לתיאור סצנת הפיתוי בגן העדן באמנות : אדם וחווה עומדים משני צדי עץ הדעת שעליו מלופף נחש המוסר את הפרי האסור לחווה, או שצופה בחווה נותנת את הפרי לאדם.
החל מהמאה ה-13 מתוארת הסצנה בצורה חדשה, לנחש נוספו פנים אנושיים, בדרך כלל של אישה צעירה, לעתים זהים לפניה של חווה. דימוי זה פרח במאות ה-14 , ה-15 וה-16 ודעך במאה ה-17.
Hugo Van der Goes, The fall, 1480
מי הייתה אישה זו ולמה תארו כך את הנחש? התיאור מגיע מפרשנות יהודית שהתגלגלה לעולם הנוצרי :
לפי רבי אליעזר בן הורקנוס, שנודע כרבי אליעזר הגדול, הנחש לא היה רק בעל חיים, אלא כלי בידיו של השטן – "סמאל ירד מהשמיים ולא ראה בעל חיים מוכשר יותר להרע מהנחש. הוא רכב עליו וכל הדברים שהנחש אמר ועשה, לא היו שלו אלא של סמאל.. ולאחר החטא, ה' העניש את סמאל בכך שסילק אותו ואת פמלייתו ממקומם הקדוש בגן העדן למטה וחתך לנחש את רגליו"
סמאל הוא שמו העברי של מלאך מזיק המזוהה עם השטן ועם מלאך המוות, שנפוץ בספרות חז"ל.
הסטוריון מהמאה ה-12 בשם פטרוס קומסטור פיתח את הרעיון וכתב :"הנחש היה ערום יותר מכל החיות האחרות, היה זה בגלל טבעו ובגלל תאונה. התאונה הייתה משום שהשטן מילא אותו. כשהשטן גורש מהשמיים הוא טייל בגן העדן וחיפש גוף להיכנס אליו, הוא בחר בנחש עם פני עלמה והוא שלט בלשונו כשדיבר עם חווה.."
Masolino da Panicale, The Temptation of Adam and Eve, 1425
היה ברור לכותבים שהגו את הרעיון, כי על הנחש ללבוש פני עלמה צעירה ולא עלם מכיוון שעוד מימי קדם נתפסת האישה ככלי פיתוי, כקטלנית וכשורש כל רע. בגלל חווה גורשנו מגן העדן, ובגלל פנדורה מהמיתולוגיה היוונית העולם התמלא בצרות ומחלות.
בדימוי זה אנו רואים תפיסה מיסוגנית למדי של התרבות המערבית של התקופה לגבי תפקיד האישה בחברה. לא בכדי, פעמים רבות מתוארים חווה והנחש כבעלי פנים דומים, לעתים זהים בכדי להדגיש את הקשר בניהם. כמו הנחש, חווה היא חוטאת.אגב,דמויות נחשיות ונשיות אינו תקדים של פטרוס קומסטור אלא התקיימו בתרבויות אחרות קודם לכן, כמו הלאמיה והסירנה במיתולוגיה היוונית או מלוסין (Melusine) שהופיעה בפולקלור האירופאי בימה"ב.
השטן מופיע פעמים רבות בשמות שונים בברית החדשה וממשיך את הקו המשלב בין הדמות שהוצגה בספר איוב , במדרשים ובפירוש הנוצרי לישעיהו. יש בכך המון אירוניה שכן מהות השטן מגיעה כפי שכתבתי דווקא מהעולם של הזרתוסטרה שהייתה בין השאר גם דת פוליתאיסטית.
השטן מופיע בשמות רבים ודמויות רבות בברית החדשה : "המאשים", "השטן", "נסיך העולם", "המרושע", "המפתה", "שקרן ואב השקרים", "היריב", "הנחש הקדמון", הדרקון", "בליעל" ו"בעל זבוב".
בליעל מופיע בתנ"ך בהקשרים שליליים וכקישור לרשע : למשל בסיפור פלגש בגבעה, "וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר
אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת" (שופטים, י"ט, כב). בספרות החיצונית שנכתבה בימי בית השני, בליעל הוא שד ו"בני בליעל" הוא כינוי לעובדי אלילים. מעניין שבכתבי הנצרות המוקדמת, בליעל נוצר לאחר לוציפר ומזוהה כמלאך הבלבול והתאווה. בצורה פרדוקסלית, כתבים מסוימים מציגים את בליעל כאביו של לוציפר ששכנע אותו למרוד נגד האלוהים ולכן היה למלאך ראשון שגורש מהשמים.
חיתוך עץ המתאר את בליעל ואוהדיו, מהמאה ה-15.
A woodcarving of Belial and some of his followers from Jacobus de Teramo's book Buche Belial (1473).
הכינוי "בעל זבוב" מגיע מהתרבות הכנענית וככל הנראה קשור לאל "בעל". ישנה סברה שהזבוב סימל מוות וכוהני בעל זבוב עסקו בפולחן המנחש מי יחיה ומי ימות. הפולחן מתואר בתנ"ך במלכים ב' פרק א כשהמלך אחזיה בן אחאב נופל בעלית ביתו שבשומרון ושולח שליחים לעקרון כדי לשאול את "בעל זבוב אלהי עקרון אם אחיה מחלי זה.", כלומר מה יהיה גורלו.
בברית החדשה בעל זבוב הופך למילה נרדפת לשטן כשבמרקוס ג':22 נאמר כי "בעל זבוב נכנס בו [בישו] ועל ידי שר השדים הוא מגרש את השדים" כשהכוונה היא שרק בעזרת אלוהים יוכל ישן להתגבר על השטן.
הברית החדשה מלאה בסיפורים בהם השטן נכנס כדיבוק בבני אדם וישו מתגבר עליו ומצילם.
המקרה הבולט יותר בברית החדשה שקשור בשטן ובישו הוא הסיפור בו ישו שהה במדבר 40 ימים ולילות לאחר שהוטבל, ואז ניסה השטן לפתותו בדרכים שונות וישו לא נכנע.
Ary Scheffer, The Temptation of Christ ,1854
יצירה זו של האמן האוסטרי מיכאל פאכר היא אחד הייצוגים המוזרים והגרוטסקיים ביותר שנתקלתי בהם לשטן באמנות
Michael Pacher,Saint Wolfgang and the Devil, 1471-5
גוף ארוך וירוק, פרסות וקרניים, כנפי עטלף, שיניים בולטות, עיניים אדומות ,זנב שעיר ופנים נוספות על הישבן, סמל לטומאה שלו.
Francisco Goya, Witches' Sabbath (The great He goat), 1789
ביצירה זו של גויה, שהרבה לצייר מכשפות, אנו רואים ביטוי לאמונה עממית בדבר כינוס מכשפות שבו הן סוגדות לשטן, המופיע בדמות תיש גדול. על קרניו הגדולות זר של מנצחים, מאחור קורבנות אדם ובחזית רואים את המכשפות מעניקות לשטן ילדים. ממעל מעופפים עטלפים כשכל המאורע מתרחש באמצע הלילה.
Pan teaching his eromenos, the shepherd Daphnis, to play the pipes, 2nd century AD Roman copy of Greek original c. 100 BC, found
האל המדובר הוא אחד הפופולריים במיתולוגיה היוונית - האל פאן (או פאונוס במיתולוגיה הרומית).
פאן היה אל טבע ואל הרועים, אל המוסיקה הכפרית ובן לוויתם של הנימפות. פאן היה אל שחציו אדם וחציו תיש, עם קרניים. פרוע ויצרי, פעמים רבות תואר עם איבר מין בולט, במשמעות של עוצמה ופריון. בפסל למעלה אנו רואים אותו מלמד את הרועה דאפניס לנגן בחליל הפאן, הקרוי על שמו.
בכדי להוכיח את הנצרות על הפגאניות, השתמשו באחת הדמויות החזקות בעולם הפגאני והפכו אותה לשטן - דמוניזציה. הרבה פעמים מתארים אותו ללא איבר מין, כמו סירוס כוחו של פאן ושל הפגאניות.
בסוף המאה ה-18, חלה התעניינות מחודשת במיתוסים על פאן, והוא נתפס כסמל בעל כוח יצירה ומיניות.התעוררות זו יחד עם אמונות תפלות ודימויים עתיקים יותר של שטן כתיש יכולים להסביר את בחירתו של גויה דווקא בדימוי זה .
אנו רואים שבדימוי השטן יש המון אזכורים פגאניים, הדבר לא מקרי שכן הנצרות התבססה הרבה פעמים על דימויים פגאניים - מצד אחד כדי לקרב את המאמינים אל הנצרות כשעוד הייתה בחיתוליה, למשל השימוש בדימוי של האלה המצרית איזיס ובנה הורוס ולבסס עליו את מריה וישו התינוק או להשתמש בדימויים מוכרים, כמו המפלצת מדוזה ושיער הנחשים של השטן. מצד שני משתמשים בדימויים פגאניים גם כדי להוכיח עליהם את הנצרות, כלומר להעביר איזשהו מסר פוליטי.
דימויי שטן המאזכרים את פאן נועדו כדי להחליש את הפגאניות וללהפוך אותה לדבר שלילי, למרות שבמקור פאן היה אל טבע חיובי ולא מרושע (אולי קצת שובב, אבל בטח שלא שטני). ההשפעה, או התעמולה של האמנות נוצרית הייתה כל כך חזקה שעד עכשיו אם נבקש מאנשים לצייר שטן, הוא יציירו לו קרניים וזנב.
ניקח לדוגמא תחפושת עכשווית של שטן לנערה אשר מלאה במאפיינים המגיעים מהאמנות הנוצרית: היא אדומה (צבע של דם, תופת גיהנום, ומיניות) , בעלת קרניים (אל, עוצמה, פאן) כנפיים (כנפי עטלף, גלגול של כנפי המלאך של לוציפר) וזנב (ככל הנראה גלגול של זנב התיש של פאן) . הקלשון מגיע כנראה מתיאורים של שדים שמענים חוטאים בגיהנום.
ייצג השטן באיסלאם שואב השראה רבה מייצוגו ביהדות ובנצרות - שמו הוא איבליס והוא מוזכר בקוראן 11 פעמים, ועוד כמה עשרות פעמים בכינוי "השטן" (אלשיטאן) ובכינוי "הלוחש". הקוראן מתאר את איבליס כאחד מבני השדים אשר נברא מאש ובמקומות אחרים הוא מתואר כאחד מן המלאכים, בדומה ללוציפר. מתואר דו-שיח בין אלוהים לאיבליס. כאשר ציווה אלוהים על המלאכים להשתחוות לאדם, סירב איבליס בטענה שאינו יכול להשתחוות לאדם בשר ודם שאלוהים יצר "מטיט נוקשה, מעיסת בוץ שהשחירה" אז קילל אותו אלוהים עד יום הדין, ואיבליס ביקש ארכה עד ליום תחיית המתים.
אלוהים הסכים, והתיר לאיבליס להסיט מדרך הישר את אלה שלא מאמינים, כך שיגיעו לגיהנום; ואילו את אלה שמאמינים באלוהים לא יוכל איבליס להסיט מדרך הישר. בסיפור עץ הדעת כפי שהוא מופיע בקוראן, איבליס הסית את אדם וחווה להמרות את פי האלוהים (בדומה לנצרות) . סופו של השטן, עובדיו וצאצאיו הוא להגיע לגיהנום,וביום הדין הוא ינטוש את אלה שהלכו אחריו.
שטן בעל שלושה ראשים, מתוך "כיתאב אל-בולחן", סוף המאה ה-14.
אנו רואים גם באמנות המוסלמית מוטיבים מהאמנות הנוצרית - שלושה ראשים, קרניים, זנבות וכו'
השטן לא מזוהה רק כדימוי פיגורטיבי אלא גם עם סמלים מסוימים :
הפנטגראם הוא מעין כוכב מחומש שמקורו במסופוטמיה, לבבלים סימל הפנטגרם משמעות אסטרולוגית של הכוכבים צדק, חמה, מאדים, שבתאי, ונגה. לפיתגוראים סימל את חמשת יסודות - מים, אדמה, אש, אוויר ונשמה. ביוון העתיקה נקשר לונוס וללוציפר (במשמעותו המקורית של אל הבוקר) ובנצרות סימל את חמשת פצעי הצליבה של ישו. בעת העתיקה יוחסו לו כוחות כישוף. בין המאות ה-15 וה-17 חלה באירופה התעניינות בתורת הנסתר שהשפיעה גם על העת המודרנית. ב-1897 צויר סמל הפנטגרם במשמעות שטנית - הוא צויר הפוך כשבתוכו השטן בדמות התיש .הסמל צויר על ידי סטניסלס דה גואיטה ומכיל את שמות השדים "סמאל", "לילית" והמפלצת המקראית "לויתן".
.jpg)
אנשי נצרות שונים ניסו לזהות דמויות היסטוריות עם עם האנטי-כרייסט בהם נפוליאון, אדולף היטלר, בניטו מוסוליני ואפילו רונלד רייגן, שבאנגלית כל שם משמותיו מורכב משש אותיות ומהווה צירוף של המספר 666.
אגב, לעומת זאת על פי המסורת בעם ישראל המספר הוא מספר בעל מזל טוב. על פי הגר"א מספר זה קשור למשיח בן יוסף ולקיבוץ הגלויות, וזו הסיבה ששכונת מאה שערים נקראת כך ("מאה שערים" בגימטריה = 666).
Antichrist and the Devil. Detail from The Deeds of the Antichrist fresco by Luca Signorelli, c. 1501
בסרט המצוין "תינוקה של רוזמרי" מ-1968 של רומן פולנסקי , מסופר על עובדי שטן אשר רודפים אישה צעירה וגורמים לה להרות לו ולהביא את תינוקו לעולם.
השיר The devil went down to Georgia מתאר מפגש בין השטן למוסיקאי
אלה ואינספור אחרים מציגים את השטן לפי עקרונות הדתות המונותאיסטיות ובמיוחד לפי הנצרות - כמפתה, כרגע, הרסני ושורש כל חטא ורע בעולם.
עיסוק זה בשטן, כסמל לכל רע אינו נגמר ביהודים ולא נפסק בימה"ב, אלא נמשך עד ימינו.
בחדשות מהזמן האחרון, אנו שומעים על הטבח הנוראי שמבצעים דעא"ש הטרוריסטים במיעוט היזידי אותם מכנים "עובדי השטן". האם היזידים הם באמת עובדי השטן? ולמה השטן הפך להיות כל כך נורא בתרבות שלנו?
סיבות רבות כך נמצאות בעיצוב דמותו כפי שנעשתה באמנות הנוצרית לאורך השנים. אבל לפני שנגיע לשם צריך להתחיל מהתחלה - בתנ"ך.
Bartolome Bermejo, Saint Michael Triumphs over the Devil, 1468
המילה "שטן" מופיעה לראשונה בתנ"ך בספר במדבר כ"ב , 22 במשמעות של מכשול : "ויתיצב מלאך ה' בדרך, לשטן לו", בספר מלכים א' , י"א ,14 המשמעות מקבלת צורת האנשה של אויב - "ויקם ה' שטן לשלמה, את הדד האדומי"
בספרים מאוחרים יותר, כמו בספר איוב, השטן הוא דמות עצמאית לכל דבר שמטרתה לשים במבחן את האדם, אני מבליטה כמה משפטים מעניינים :
ו וַיְהִי הַיּוֹם--וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל-יְהוָה; וַיָּבוֹא גַם-הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, מֵאַיִן תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל-עַבְדִּי אִיּוֹב: כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר: הַחִנָּם, יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. י הֲלֹא-את (אַתָּה) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד-בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ--מִסָּבִיב: מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. יא וְאוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ, וְגַע בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ--אִם-לֹא עַל-פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הִנֵּה כָל-אֲשֶׁר-לוֹ בְּיָדֶךָ--רַק אֵלָיו, אַל-תִּשְׁלַח יָדֶךָ; וַיֵּצֵא, הַשָּׂטָן, מֵעִם, פְּנֵי יְהוָה. (איוב פרק א)
William Blake,Satan before the throne of god, Illustration to the Book of Job, 1826
איוב היה איש צדיק מארץ עוץ ( פרנק ל. באום אמנם לאו דווקא לקח השראה מהתנ"ך כשכתב את "הקוסם מארץ עוץ" אבל התרגום העברי עשה איזשהו רפרנס לכך ) שהתברך בנכסים וילדים. אלוהים התגאה בפני השטן על דרכיו. השטן טען כי איוב צדיק בגלל גורלו הטוב ואם אלוהים ימיט עליו אסונות , אמונתו וצדקתו ייפגעו. למעשה אלוהים והשטן מתערבים על גורלו של איוב והמהלכים הבאים בסיפור מדברים על המבחנים שאלוהים העביר אותו, ואת תגובתו של איוב לכך.
כפי שהבלטתי בטקסט, נכתב כי השטן הוא אחד מבני האלוהים, כלומר שאלוהים ברא את השטן והוא לא שווה לו. פרשנות זו גם מתאימה לפרשנות הנוצרית שאפרט עליה מאוחר יותר, על כך שהשטן היה אחד מהמלאכים.
עוד דבר מעניין הוא הדמיון בין "שוט בארץ" לבין "שטן", כלומר המילה שטן נוסעת מכך שהוא "שט" בארץ, נודד בה, וכנראה בוחן את בני האדם ומעשיהם.
William Blake,Satan Smiting Job with Boils, Illustration to the Book of Job, 1826
נשאלת השאלה - איך ממכשול ערטילאי, השטן הופך לדמות של ממש?
התשובה טמונה ככל הנראה בזמן כתיבתו של הספר , שלפי חוקרים נעשתה בימי בית שני, לאחר גלות בבל.
היהודים שהוגלו וחזרו לירושלים בעקבות הצהרת כורש, הושפעו מהתרבויות הזרות בבבל ובינהן מדת הזרתוסטרה - דת פרסית עתיקה. אחד מעקרונות הדת הוא דואליות בין הטוב לרע, כשעל כל צד שולט אל נפרד. אפשר להשליך זאת על הסיפור של איוב כשהשטן מייצג את ה"אל הרע". בשונה מהזרתוסטרה, מודגש כי השטן הוא אחד מבני האלוהים, כלומר יש איזשהי אמירה של הכותב , אולי כביקורת על ההשפעות הפרסיות, שבתנ"ך ובדת היהודית האל יצר הכול, כולל השטן ואין אלים שווים לו או עליונים עליו. (מזכיר את הפסוק מבראשית שמדבר על כך שה' ברא את "התנינים הגדולים".. התייחסות למפלצות מהמיתולוגיה המסופוטמית כדי להוכיח את כוחו של ה' עליהם ועל הדתות הפגאניות מסביב).
בספרות המדרש דמותו של השטן מתפתחת ונוספו לו תפקידים :
חז"ל תיקנו מספר תפילות כנגד השטן, באחת, כסיום לאחר התפילה הוא מופיע כ"שטן המשחית" ובשנייה בברכת האורח מופיעה הבקשה: "ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו"
נשאלת השאלה - איך ממכשול ערטילאי, השטן הופך לדמות של ממש?
התשובה טמונה ככל הנראה בזמן כתיבתו של הספר , שלפי חוקרים נעשתה בימי בית שני, לאחר גלות בבל.
היהודים שהוגלו וחזרו לירושלים בעקבות הצהרת כורש, הושפעו מהתרבויות הזרות בבבל ובינהן מדת הזרתוסטרה - דת פרסית עתיקה. אחד מעקרונות הדת הוא דואליות בין הטוב לרע, כשעל כל צד שולט אל נפרד. אפשר להשליך זאת על הסיפור של איוב כשהשטן מייצג את ה"אל הרע". בשונה מהזרתוסטרה, מודגש כי השטן הוא אחד מבני האלוהים, כלומר יש איזשהי אמירה של הכותב , אולי כביקורת על ההשפעות הפרסיות, שבתנ"ך ובדת היהודית האל יצר הכול, כולל השטן ואין אלים שווים לו או עליונים עליו. (מזכיר את הפסוק מבראשית שמדבר על כך שה' ברא את "התנינים הגדולים".. התייחסות למפלצות מהמיתולוגיה המסופוטמית כדי להוכיח את כוחו של ה' עליהם ועל הדתות הפגאניות מסביב).
בספרות המדרש דמותו של השטן מתפתחת ונוספו לו תפקידים :
- להמית את בני האדם, בדומה למלאך המוות בתרבות הנוצרית - כך למשל מסופר שאלוהים שלח את השטן לקחת את נשמתו של משה רבינו.
- להלשין על בני האדם בפני אלוהים - השטן הלשין על ישראל שנהנו מסעודת אחשוורוש.
- לפתות את בני האדם לחטוא - היה זה שפיתה את נח לטעת כרם ולהשתכר.
- להזיק לבני האדם והלתעמר בהם - התחפש ליצחק אחרי העקידה , הבהיל את שרה וגרם למותה.
חז"ל תיקנו מספר תפילות כנגד השטן, באחת, כסיום לאחר התפילה הוא מופיע כ"שטן המשחית" ובשנייה בברכת האורח מופיעה הבקשה: "ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו"
כלומר המדרשים, שככל הנראה גם הם מושפעים מתפיסות זרות, מציגים את השטן כמקור כל רע , הוא היה שם בכדי לעשות את כל המעשים הרעים האלה, מעין הסבר מאוחר למאורעות שונים והתנהגויות שונות של דמויות בתנ"ך.
התפיסה הזו מאוד דומה לתפיסה הנוצרית, שככל הנראה הושפעה (גם) ממדרשים אלה ממש.
Guido Reni, The Archangel Michael defeating Satan ,1635
התפיסה הנוצרית של השטן משלבת כאמור בין התפיסה המקראית המאוחרת והחז"לית לבין תרגום של פסוק ספציפי מספר ישיעיהו, פרק י"ד, י"ב-ט"ו:
"אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל, אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר."
הפסוק מתאר את דברי הנביא ישעיהו המוכיח את מלך בבל. יש כאן איזשהו לעג כשהוא אומר "איך נפלת משמים , הילל בן שחר". הכוונה ככל הנראה, היא הילל מהשורש י.ל.ל. , מילל, ובן שחר מתייחס לאל הכנעני שחר. כלומר המלך הבבלי שכנראה ראה את עצמו כסוג של אל שקשור למיתולוגיה המקומית, נלעג על ידי ישעיהו שנפל מכוחו. הנוצרים שתרגמו את התנ"ך, פירשו זאת בצורה לא נכונה כי חשבו ש"הילל בן שחר" הוא שם של אדם, או יישות מסוימת ולא כינוי לעג למלך עצמו. הנוצרים חיפשו מונח שיתאים לתרגום וקישרו בין האל לוציפר, נושא האור במיתולוגיה הרומית, לבין הילל בן שחר הערטיאלי ובנו סביבו דמות של מלאך הנופל מהשמיים כי מרד באל.
וכך תורגם הפסוק : How art thou fallen from heaven, O Lucifer, son of the morning! how art thou cut down to the ground, which didst weaken the nations
Corrado Giaquinto, Satan before the lord, 1750
Guillaume Geefs, Lucifer, 1848
בפסל הנהדר הזה מוצג לוציפר כמלאך מובס, כנפיו מזכירות כנפי עטלף כאנטיתזה אפלה לכנפי המלאך , כתרו נפל והוא מחזיק אותו בידו, כמו גם מקל שבור. רגלו בשלשלאות , ולמרגלותיו תפוח אשר מרמז על מעורבתו בחטא הראשון בגן העדן.
למרות הפרשנות השגויה , אנשי דת נוצריים הבינו את המשמעות המקורית של הפסוק והתנגדו לקישור עם השטן. אך רבים אחרים התעקשו על השם "לוציפר" כמזוהה עמו וכך הוא נשאר עד היום.
הפואמה האפית, Paradise Lost של ג'ון מילטון מהמאה ה-17, בנויה סביב שני קווים: זה של השטן וזה של אדם וחוה, סיפור הפיתוי בגן העדן וסיפור נפילתו של לוציפר. לוציפר מוצג בצורה חיובית יחסית כשמושלך לגיהנום במעין
סיפור אודיסאי . ליצירתו של מילטון הייתה השפעה רבה בתפיסה הרומנטית של לוציפר, כמלאך נופל ומיוסר, כפי שמוצג בפסל למעלה וגם באיורים של גוסטב דורה לפואמה זו שפורסמו במאה ה-19. תיאורים רומנטיים אלה אופיינים למאה ה-19 ושונים בתכלית מתיאורים מוקדמים יותר של השטן, הרבה פחות מושכים, שנפוצו בימה"ב ועליהם אדבר בהמשך.
Gustave Doré, Depiction of Satan, the central character of John Milton's Paradise Lost , c. 1866
יחד עם זאת, הנוצרים זיהו את השטן כדמות רעה ומזיקה במאורעות שונים בתנ"ך ובברית החדשה.
המקרה הראשון שבו מופיע השטן הוא כאמור, הפיתוי בגן העדן.
בין המאה השנייה לשמינית הייתה קונבנציה לתיאור סצנת הפיתוי בגן העדן באמנות : אדם וחווה עומדים משני צדי עץ הדעת שעליו מלופף נחש המוסר את הפרי האסור לחווה, או שצופה בחווה נותנת את הפרי לאדם.
החל מהמאה ה-13 מתוארת הסצנה בצורה חדשה, לנחש נוספו פנים אנושיים, בדרך כלל של אישה צעירה, לעתים זהים לפניה של חווה. דימוי זה פרח במאות ה-14 , ה-15 וה-16 ודעך במאה ה-17.
Hugo Van der Goes, The fall, 1480
מי הייתה אישה זו ולמה תארו כך את הנחש? התיאור מגיע מפרשנות יהודית שהתגלגלה לעולם הנוצרי :
לפי רבי אליעזר בן הורקנוס, שנודע כרבי אליעזר הגדול, הנחש לא היה רק בעל חיים, אלא כלי בידיו של השטן – "סמאל ירד מהשמיים ולא ראה בעל חיים מוכשר יותר להרע מהנחש. הוא רכב עליו וכל הדברים שהנחש אמר ועשה, לא היו שלו אלא של סמאל.. ולאחר החטא, ה' העניש את סמאל בכך שסילק אותו ואת פמלייתו ממקומם הקדוש בגן העדן למטה וחתך לנחש את רגליו"
הסטוריון מהמאה ה-12 בשם פטרוס קומסטור פיתח את הרעיון וכתב :"הנחש היה ערום יותר מכל החיות האחרות, היה זה בגלל טבעו ובגלל תאונה. התאונה הייתה משום שהשטן מילא אותו. כשהשטן גורש מהשמיים הוא טייל בגן העדן וחיפש גוף להיכנס אליו, הוא בחר בנחש עם פני עלמה והוא שלט בלשונו כשדיבר עם חווה.."
Masolino da Panicale, The Temptation of Adam and Eve, 1425
בדימוי זה אנו רואים תפיסה מיסוגנית למדי של התרבות המערבית של התקופה לגבי תפקיד האישה בחברה. לא בכדי, פעמים רבות מתוארים חווה והנחש כבעלי פנים דומים, לעתים זהים בכדי להדגיש את הקשר בניהם. כמו הנחש, חווה היא חוטאת.אגב,דמויות נחשיות ונשיות אינו תקדים של פטרוס קומסטור אלא התקיימו בתרבויות אחרות קודם לכן, כמו הלאמיה והסירנה במיתולוגיה היוונית או מלוסין (Melusine) שהופיעה בפולקלור האירופאי בימה"ב.
השטן מופיע פעמים רבות בשמות שונים בברית החדשה וממשיך את הקו המשלב בין הדמות שהוצגה בספר איוב , במדרשים ובפירוש הנוצרי לישעיהו. יש בכך המון אירוניה שכן מהות השטן מגיעה כפי שכתבתי דווקא מהעולם של הזרתוסטרה שהייתה בין השאר גם דת פוליתאיסטית.
השטן מופיע בשמות רבים ודמויות רבות בברית החדשה : "המאשים", "השטן", "נסיך העולם", "המרושע", "המפתה", "שקרן ואב השקרים", "היריב", "הנחש הקדמון", הדרקון", "בליעל" ו"בעל זבוב".
בליעל מופיע בתנ"ך בהקשרים שליליים וכקישור לרשע : למשל בסיפור פלגש בגבעה, "וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר
אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת" (שופטים, י"ט, כב). בספרות החיצונית שנכתבה בימי בית השני, בליעל הוא שד ו"בני בליעל" הוא כינוי לעובדי אלילים. מעניין שבכתבי הנצרות המוקדמת, בליעל נוצר לאחר לוציפר ומזוהה כמלאך הבלבול והתאווה. בצורה פרדוקסלית, כתבים מסוימים מציגים את בליעל כאביו של לוציפר ששכנע אותו למרוד נגד האלוהים ולכן היה למלאך ראשון שגורש מהשמים.
חיתוך עץ המתאר את בליעל ואוהדיו, מהמאה ה-15.
A woodcarving of Belial and some of his followers from Jacobus de Teramo's book Buche Belial (1473).
הכינוי "בעל זבוב" מגיע מהתרבות הכנענית וככל הנראה קשור לאל "בעל". ישנה סברה שהזבוב סימל מוות וכוהני בעל זבוב עסקו בפולחן המנחש מי יחיה ומי ימות. הפולחן מתואר בתנ"ך במלכים ב' פרק א כשהמלך אחזיה בן אחאב נופל בעלית ביתו שבשומרון ושולח שליחים לעקרון כדי לשאול את "בעל זבוב אלהי עקרון אם אחיה מחלי זה.", כלומר מה יהיה גורלו.
בברית החדשה בעל זבוב הופך למילה נרדפת לשטן כשבמרקוס ג':22 נאמר כי "בעל זבוב נכנס בו [בישו] ועל ידי שר השדים הוא מגרש את השדים" כשהכוונה היא שרק בעזרת אלוהים יוכל ישן להתגבר על השטן.
הברית החדשה מלאה בסיפורים בהם השטן נכנס כדיבוק בבני אדם וישו מתגבר עליו ומצילם.
המקרה הבולט יותר בברית החדשה שקשור בשטן ובישו הוא הסיפור בו ישו שהה במדבר 40 ימים ולילות לאחר שהוטבל, ואז ניסה השטן לפתותו בדרכים שונות וישו לא נכנע.
Ary Scheffer, The Temptation of Christ ,1854
בציור זה מהמאה ה-19 השטן מתואר כלוציפר, כלומר דומה למלאך אפל. 
בחזון יוחנן בברית החדשה מתוארים אירועי אחרית הימים בהם ישו נלחם בשטן, מנצח אותו ושולח אותו לגיהנום. לאחר מכן שופט את הנשמות שקמות לתחייה, מי לגיהנום ומי לגן העדן. תיאורים אלה היו נפוצים על כנסיות בחלק הקרוי "טימפנום" כשהקונבנציה הייתה גן עדן מימין לישו וגיהנום משמאלו (על כן "ימין" באנגלית הוא גם הצד ה"נכון" right) הגיהנום על חוטאיו, השדים שבו וכמובן המנהיג שלו - השטן, ככל הנראה אותו לוציפר שנפל מטה לאחר שנוצח על ידי האל וצבא מלאכיו. השטן, השדים והחוטאים היו גרוטסקיים במיוחד במטרה להפחיד את ציבור המאמינים, פן יחטאו ויגיעו לשם בעצמם.
הצד של גן העדן מאורגן והרמוני בעוד הגיהנום מצוי בכאוס מוחלט.
הרעיון שבגהינום נמצאים חוטאים מעונים נמצא בעיקר בנצרות והוא שילוב של תפיסות יהודיות על גיא בן הינום שנעשתה בו עבודת המולך ולכן נחשב למקום של רשעים לבין מיתוסים על עולמות תחתונים ועולם המתים שנמצאים בתרבויות יוון, מסופוטמיה ומצרים העתיקות.
The tympanum of Sainte Foy Church, Conques, France, 12th century
_-_Tympan_du_Porche.jpg)
אנו רואים את התפיסה המידאוולית שנשענת על מסורות עתיקות , הטוב הוא היפה והרע הוא המכוער. והדבר הרע ביותר הוא המכוער ביותר - ואכן השטן הוא דמות גרוטסקית ומפחידה עם איברי גוף מודגשים , שיער קוצני, עיניים בולטות, רגליים/טלפיים, וחיוך מטריד.
Andrea Orcagna, Triomf de la Mort , fresca Santa Croce, Florència, 1350
בשני התיאורים , מהמאה ה-14 וה-15 שיערו של השטן מתנופף כלפי מעלה , במה שמזכיר גם להבות, וגם את הנחשים של מדוזה, המפלצת מהמיתולוגיה היוונית . שיער נחשי זה הוא מעין אנטי תיזה להילה שהיתה לו כשהיה מלאך. השטנים בולעים חוטאים, באופן ספציפי ידוע ממחקרים כי בדרך כלל הדמויות הנאכלות הן יהודה איש קריות וברוטוס וקסיוס שבגדו ביוליוס קיסר. השטן גם הוא בוגדני כמותם, כי בגד באל ומרד בו. פעולת האכילה מזכירה מיתוס יווני נוסף, סאטורן שבלע את ילדיו.
לשטן שלושה פרצופים, מקורו של תיאור זה בכתביו של דנטה שמסתמכים על תיאורים מוקדמים יותר. שלוש הוא מספר טיפולוגי, אנטיתזה לשילוש הקדוש. כמו כן, מזכיר את קרברוס הכלב, שומר שער השאול במיתולוגיה היוונית. שילוש נוסף הוא שלוש זוגות כנפי עטלף (יצור לילי אפל) אנטיתזה לכנפי המלאך שהיו שם קודם.
הרעיון שבגהינום נמצאים חוטאים מעונים נמצא בעיקר בנצרות והוא שילוב של תפיסות יהודיות על גיא בן הינום שנעשתה בו עבודת המולך ולכן נחשב למקום של רשעים לבין מיתוסים על עולמות תחתונים ועולם המתים שנמצאים בתרבויות יוון, מסופוטמיה ומצרים העתיקות.
detail
אנו רואים את התפיסה המידאוולית שנשענת על מסורות עתיקות , הטוב הוא היפה והרע הוא המכוער. והדבר הרע ביותר הוא המכוער ביותר - ואכן השטן הוא דמות גרוטסקית ומפחידה עם איברי גוף מודגשים , שיער קוצני, עיניים בולטות, רגליים/טלפיים, וחיוך מטריד.
סביב השטן מלופף נחש שקושר אותו עם דמות תלויה שלידו - יהודה איש קריות. הנחש - סמל לחטא, רמז לחטא הראשון שצליבתו של ישו מכפרת עליו לפי המסורת הנוצרית. ואילו כאן מי שבגד בישו תלוי בגיהנום ליד השטן בכבודו ובעצמו, שניהם רעים ושניהם בוגדים. ניתן גם לפרש זאת בכך שהשטן היה זה שפיתה את יהודה איש קריות לחטוא וקשר קשר נגד ישו.
תיאור נוסף של השטן , הפעם מ-1350 של אנדראה אורקגנה . זהו פרסקו שחלקו לא נשאר, השטן מימין למטה.
תיאור נוסף של השטן , הפעם מ-1350 של אנדראה אורקגנה . זהו פרסקו שחלקו לא נשאר, השטן מימין למטה.
איור של סנדרו בוטיצ'לי ל"תופת" של דנטה 1480
לשטן שלושה פרצופים, מקורו של תיאור זה בכתביו של דנטה שמסתמכים על תיאורים מוקדמים יותר. שלוש הוא מספר טיפולוגי, אנטיתזה לשילוש הקדוש. כמו כן, מזכיר את קרברוס הכלב, שומר שער השאול במיתולוגיה היוונית. שילוש נוסף הוא שלוש זוגות כנפי עטלף (יצור לילי אפל) אנטיתזה לכנפי המלאך שהיו שם קודם.
Michael Pacher,Saint Wolfgang and the Devil, 1471-5
גוף ארוך וירוק, פרסות וקרניים, כנפי עטלף, שיניים בולטות, עיניים אדומות ,זנב שעיר ופנים נוספות על הישבן, סמל לטומאה שלו.
אנו רואים קרניים כמוטיב חוזר בתיאורי השטן עוד בימה"ב. מה מקורן?
במסופוטמיה הקרניים היה אטריבוט של אלים - שככל שלאל היו יותר קרניים כך הוא היה חשוב יותר. בדומה לסמל פאלי הקרניים מייצגות עוצמה. בברית החדשה, בחזון יוחנן, למפלצת עליה יושבת הזונה מבבל יש הרבה קרניים המסמלות עוצמה ורוע.
במסופוטמיה הקרניים היה אטריבוט של אלים - שככל שלאל היו יותר קרניים כך הוא היה חשוב יותר. בדומה לסמל פאלי הקרניים מייצגות עוצמה. בברית החדשה, בחזון יוחנן, למפלצת עליה יושבת הזונה מבבל יש הרבה קרניים המסמלות עוצמה ורוע.
יחד עם זאת, המקור הבולט ביותר לקרניים אצל השטן נמצא בדמות ספציפית במיתולוגיה היוונית, שהשפיעה יותר ויותר על דמותו בחלוף השנים:
Francisco Goya, Witches' Sabbath (The great He goat), 1789
ביצירה זו של גויה, שהרבה לצייר מכשפות, אנו רואים ביטוי לאמונה עממית בדבר כינוס מכשפות שבו הן סוגדות לשטן, המופיע בדמות תיש גדול. על קרניו הגדולות זר של מנצחים, מאחור קורבנות אדם ובחזית רואים את המכשפות מעניקות לשטן ילדים. ממעל מעופפים עטלפים כשכל המאורע מתרחש באמצע הלילה.
אמונות אלה היו עילות לציד המכשפות הנרחב שהתקיים באירופה בימה"ב, וכנראה נשארו כאמונות טפלות בספרד הקתולית של המאה ה-18 גם בימיו של גויה, שהרבה להעביר עליהן ביקורת.
אולם מאיפה מגיע הדימוי הזה? איזה אל אנחנו מכירים מהתרבות הפגאנית אשר מופיע בדמות תיש?
האל המדובר הוא אחד הפופולריים במיתולוגיה היוונית - האל פאן (או פאונוס במיתולוגיה הרומית).
פאן היה אל טבע ואל הרועים, אל המוסיקה הכפרית ובן לוויתם של הנימפות. פאן היה אל שחציו אדם וחציו תיש, עם קרניים. פרוע ויצרי, פעמים רבות תואר עם איבר מין בולט, במשמעות של עוצמה ופריון. בפסל למעלה אנו רואים אותו מלמד את הרועה דאפניס לנגן בחליל הפאן, הקרוי על שמו.
בכדי להוכיח את הנצרות על הפגאניות, השתמשו באחת הדמויות החזקות בעולם הפגאני והפכו אותה לשטן - דמוניזציה. הרבה פעמים מתארים אותו ללא איבר מין, כמו סירוס כוחו של פאן ושל הפגאניות.
קישור נוסף נמצא בתרגום התנ"ך ללטינית בו תורגם הביטוי "שעיר לעזאזל" , המתייחס למנהג של יום הכיפורים בתקופת בית המקדש לשלוח תיש ("שעיר") אל המדבר בכדי לכפר על עוונות עם ישראל. המילה "עזאזל" לא ברורה, היא יכולה להיות מקום במדבר אך יש המקשרים בין עזאזל לשמו של שד ולא למקום גיאוגרפי. ביטוי זה תורגם ל"סאטיר", הלוא הוא בן מינו של פאן, חצי תיש וחצי אדם. כלומר קישרו כאן בין סאטיר לבין שדים.
בציור של עזאזל במילון שדים מהמאה ה-19 מתואר למעשה מעין פאן שלצדו עז
בסוף המאה ה-18, חלה התעניינות מחודשת במיתוסים על פאן, והוא נתפס כסמל בעל כוח יצירה ומיניות.התעוררות זו יחד עם אמונות תפלות ודימויים עתיקים יותר של שטן כתיש יכולים להסביר את בחירתו של גויה דווקא בדימוי זה .
קלף טארוט שמציג דימוי של השטן-תיש
אנו רואים שבדימוי השטן יש המון אזכורים פגאניים, הדבר לא מקרי שכן הנצרות התבססה הרבה פעמים על דימויים פגאניים - מצד אחד כדי לקרב את המאמינים אל הנצרות כשעוד הייתה בחיתוליה, למשל השימוש בדימוי של האלה המצרית איזיס ובנה הורוס ולבסס עליו את מריה וישו התינוק או להשתמש בדימויים מוכרים, כמו המפלצת מדוזה ושיער הנחשים של השטן. מצד שני משתמשים בדימויים פגאניים גם כדי להוכיח עליהם את הנצרות, כלומר להעביר איזשהו מסר פוליטי.
דימויי שטן המאזכרים את פאן נועדו כדי להחליש את הפגאניות וללהפוך אותה לדבר שלילי, למרות שבמקור פאן היה אל טבע חיובי ולא מרושע (אולי קצת שובב, אבל בטח שלא שטני). ההשפעה, או התעמולה של האמנות נוצרית הייתה כל כך חזקה שעד עכשיו אם נבקש מאנשים לצייר שטן, הוא יציירו לו קרניים וזנב.
ניקח לדוגמא תחפושת עכשווית של שטן לנערה אשר מלאה במאפיינים המגיעים מהאמנות הנוצרית: היא אדומה (צבע של דם, תופת גיהנום, ומיניות) , בעלת קרניים (אל, עוצמה, פאן) כנפיים (כנפי עטלף, גלגול של כנפי המלאך של לוציפר) וזנב (ככל הנראה גלגול של זנב התיש של פאן) . הקלשון מגיע כנראה מתיאורים של שדים שמענים חוטאים בגיהנום.
ייצג השטן באיסלאם שואב השראה רבה מייצוגו ביהדות ובנצרות - שמו הוא איבליס והוא מוזכר בקוראן 11 פעמים, ועוד כמה עשרות פעמים בכינוי "השטן" (אלשיטאן) ובכינוי "הלוחש". הקוראן מתאר את איבליס כאחד מבני השדים אשר נברא מאש ובמקומות אחרים הוא מתואר כאחד מן המלאכים, בדומה ללוציפר. מתואר דו-שיח בין אלוהים לאיבליס. כאשר ציווה אלוהים על המלאכים להשתחוות לאדם, סירב איבליס בטענה שאינו יכול להשתחוות לאדם בשר ודם שאלוהים יצר "מטיט נוקשה, מעיסת בוץ שהשחירה" אז קילל אותו אלוהים עד יום הדין, ואיבליס ביקש ארכה עד ליום תחיית המתים.
אלוהים הסכים, והתיר לאיבליס להסיט מדרך הישר את אלה שלא מאמינים, כך שיגיעו לגיהנום; ואילו את אלה שמאמינים באלוהים לא יוכל איבליס להסיט מדרך הישר. בסיפור עץ הדעת כפי שהוא מופיע בקוראן, איבליס הסית את אדם וחווה להמרות את פי האלוהים (בדומה לנצרות) . סופו של השטן, עובדיו וצאצאיו הוא להגיע לגיהנום,וביום הדין הוא ינטוש את אלה שהלכו אחריו.
שטן בעל שלושה ראשים, מתוך "כיתאב אל-בולחן", סוף המאה ה-14.
אנו רואים גם באמנות המוסלמית מוטיבים מהאמנות הנוצרית - שלושה ראשים, קרניים, זנבות וכו'
הפנטגראם הוא מעין כוכב מחומש שמקורו במסופוטמיה, לבבלים סימל הפנטגרם משמעות אסטרולוגית של הכוכבים צדק, חמה, מאדים, שבתאי, ונגה. לפיתגוראים סימל את חמשת יסודות - מים, אדמה, אש, אוויר ונשמה. ביוון העתיקה נקשר לונוס וללוציפר (במשמעותו המקורית של אל הבוקר) ובנצרות סימל את חמשת פצעי הצליבה של ישו. בעת העתיקה יוחסו לו כוחות כישוף. בין המאות ה-15 וה-17 חלה באירופה התעניינות בתורת הנסתר שהשפיעה גם על העת המודרנית. ב-1897 צויר סמל הפנטגרם במשמעות שטנית - הוא צויר הפוך כשבתוכו השטן בדמות התיש .הסמל צויר על ידי סטניסלס דה גואיטה ומכיל את שמות השדים "סמאל", "לילית" והמפלצת המקראית "לויתן".
מדהים שסמל זה שכל כך מזוהה עם השטן, משלב בתוכו : סמל פגאני עם הקשרים לאסטרולוגיה, גלגול של האל פאן, שדים מהמיתולוגיה היהודית והבללית ושהוא נוצר כל כך מאוחר, רק במאה ה-19!
סמל זה היה סמלה של כנסיית השטן שנוסדה בארה"ב רק בשנות השישים של המאה ה-20 והייתה בכלל ארגון אנטי דתי של אתאיסטים והדוניסטים הרואים בנצרות דת צבועה ולכן משתמשים בשמו של השטן, כאנטי-כרייסט.
"אנטי כרייסט" היא דמות של משיח שקר בו נלחם ישו באחרית הימים המופיעה בחזון יוחנן. משיח שקר זה הוא ניגוד לישו ולנצרות והוא למעשה ייצוג נוסף של השטן. סמלו הוא צלב הפוך
המספר 666 הוא ייצוג נוסף של השטן, שמגיע גם הוא מחזון יוחנן בברית החדשה:
חזון יוחנן י"ג 18: "בָּזֹאת חָכְמָה מִי שֶׁבִּינָה לוֹ יְחַשֵּׁב מִסְפַּר הַחַיָּה כִּי מִסְפַּר אָדָם הוּא וּמִסְפָּרוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ׃". לפי הפרשנות המקובלת, "החיה" או "הבהמה" היא השטן או האנטיכריסט.
להקת הרוק הכבד Iron Maiden הקדישו לכך שירחזון יוחנן י"ג 18: "בָּזֹאת חָכְמָה מִי שֶׁבִּינָה לוֹ יְחַשֵּׁב מִסְפַּר הַחַיָּה כִּי מִסְפַּר אָדָם הוּא וּמִסְפָּרוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ׃". לפי הפרשנות המקובלת, "החיה" או "הבהמה" היא השטן או האנטיכריסט.
אגב, לעומת זאת על פי המסורת בעם ישראל המספר הוא מספר בעל מזל טוב. על פי הגר"א מספר זה קשור למשיח בן יוסף ולקיבוץ הגלויות, וזו הסיבה ששכונת מאה שערים נקראת כך ("מאה שערים" בגימטריה = 666).
האם מי שכתב את ספר יוחנן ידע זו וזהו עוד נסיון להוכיח את הנצרות על דתות אחרות, והפעם היהדות? ייתכן...
Antichrist and the Devil. Detail from The Deeds of the Antichrist fresco by Luca Signorelli, c. 1501
שימו לב איך האנטיכרייסט דומה לישו משום שהוא משיח שקר, רק שמאחוריו נמצא השטן שמכוון אותו
השטן, כדמות כל כך משמעותית בתרבות המערבית הגיע כמובן לתרבות הפופולרית, דמותו עברה רומנטיזציה, וגם הגחכה מסוימת אבל היא עדיין מאיימת. היא מופיעה באינספור שירים, ספרים ומחזות, סרטי קולנוע , סדרות טלוויזיה ועוד.
הנה כמה דוגמאות בולטות :
המחזה המפורסם פאוסט של גתה שפורסם במאה ה-19 ועסק בד"ר פאוסט שמכר את נשמתו לשטן
תמונה של השטן עיבוד קולנועי למחזה מ-1926
בקליפ של הרולינג סטונס לשיר Sympathy for he devil בגרסת הרימיקס של הנפטונז, רואים ביטוי למילות השיר שממש מתארות את התפיסה המונותאיסטית לגבי השטן, שנמצא בכל מקום, מחליף דמויות ואחראי לפיתוי בני האדם לחטאים
בסרט המצוין "תינוקה של רוזמרי" מ-1968 של רומן פולנסקי , מסופר על עובדי שטן אשר רודפים אישה צעירה וגורמים לה להרות לו ולהביא את תינוקו לעולם.
הסדרה הקומית "ריפר" (כינוי למלאך המוות) מציגה את סאם , צעיר ש"אוסף נשמות" בשביל השטן , לאחר שהוריו ערכו עמו עסקה לפני שנולד.
הסרט End of days מ-1999 שמתאר את אחרית הימים כשבתפקיד ישן הנלחם בשטן - ארנולד שוורצנגר!
השיר The devil went down to Georgia מתאר מפגש בין השטן למוסיקאי
אלה ואינספור אחרים מציגים את השטן לפי עקרונות הדתות המונותאיסטיות ובמיוחד לפי הנצרות - כמפתה, כרגע, הרסני ושורש כל חטא ורע בעולם.
לסיום, אני רוצה לחזור ליזידים עימם פתחתי את הפוסט : ליזידים, מיעוט כורדי שכרגע נרדף ונטבח בעיראק ישנה אמונה המתבססת על סינקרטיזם מדתות שונות ומושפעת בעיקר מדתות פרסיות עתיקות. היזידים מאמינים כי האל יצר את העולם וכעת הוא בהשגחתם של שבעה מלאכים הקרויים "הפט סיר" (שבעת המסתוריים). הבכיר מביניהם הוא "טאוס מלאכּ", מלאך הטווס, המקביל לשטן בדתות אחרות (שמו השני של ה"טאוס מלאכּ" בפי היזידים - שיטן, שם המוזכר לעתים בקוראן כשמו של השטן). היזידים מאמינים כי כאשר אלוהים ברא את האדם, הוא ברא קודם לכן את מלאכ טאוס מאורו שלו, ולאחר מכן את עדת המלאכים. הוא ביקש מהמלאכים לאסוף אבק ועפר ולברוא מהם אדם. לאחר מכן ביקש מהם וממלאכ טאוס להשתחוות לאדם, מלאכ טאוס סירב ובתגובה הוא קודם להיות סגנו של האל וראש המלאכים . תפיסה זו מנוגדת לחלוטין לתפיסה המונותאיסטית לפיה השטן מרד באל וגורש לגיהנום. היזידים מאמינים כי בכל ניסן יורד מלאכ טאוס לעולמנו (ניסן הוא ראש השנה היזידי, בדיוק כמו ראש השנה העברי בתנ"ך....)
לפי היזידים מלאכּ טאוס איננו מקור של רוע או של רשע, אלא מקור הרשע שוכן בלבו של האדם, יחד עם הטוב, ועל האדם לבחור בינהם.
סמל של טאוס מאלכ
אני מאוד מזדהה עם אמונה זו, השטן נשמע לי כמעין "תירוץ" והשלכה של היצר הרע לדמות חיצונית, ואי לקיחת אחריות של האדם על חטאיו ומעשיו. באופן אירוני, היזידים נרדפים על ידי אנשים שמוכיחים את צדקתם - הרוע אכן שוכן בלבם ולא בשטן. כולי תקווה לעולם בו לא רודפים אנשים על אמונתויהם וכי בני אדם יבחרו בטוב על פני הרע, ולא יאשימו גורמים חיצוניים בכך.
נסיים באחד הקליפים המשעשעים ביותר שבהם מופיע השטן - Tribute!
מקווה שנהניתם מהפוסט, אשמח לתגובות כאן ובדף הפייסבוק
