ניתוח חזותי של Michael and Janet Jackson - Scream

נפתח בחדשות משמחות - עכשיו גם לבלוג שלי יש דף בפייסבוק ואם תשימו לב, יש מימין לפוסטים תוספת מיוחדת לבלוג שבאמצעותה ניתן לעשות LIKE לדף באופן ישיר, מתוך הבלוג.
הדף כולל קישורים לכל הפוסטים שפרסמתי עד כה, יחד עם עדכונים של פוסטים חדשים וטיזרים לפוסטים עתידיים. אני מעלה המון קליפים ותמונות, ממליצה להצטרף!

מי שעוקב אחרי הבלוג כבר יודע על חיבתי למשפחת ג'קסון ובעיקר למייקל עליו השלום.
כתבתי כבר על ג'נט, והפעם אכתוב פוסט שלם על הקליפ לשיר Scream  שהיה דואט בין מייקל לג'נט ג'קסון ונחשב לקליפ היקר בהיסטוריה.

Scream יצא ב-1995 ונכלל באלבום HIStory שנחלק לשני חלקים - הראשון היה אוסף להיטים והשני היה אלבום שכלל שירים חדשים. מהחלק השני יצאו להיטים רבים כמו You are not alone , Earth Song
They don't care about us , Stranger in Moscow , והחידוש הנפלא ל-Smile  של נאט קינג קול, שהתבסס על נעימת הסרט "זמנים מודרניים" של צ'ארלי צ'פלין.

הקליפ של Scream  בויים ע"י מארק רומאנק שכיכב הרבה בבלוג שלי בגלל הקליפים היצירתיים והמופלאים שלו. רומאנק יעבוד שוב עם  ג'נט שנתיים מאוחר יותר, בקליפ של Got 'till it's gone  שגם עליו כתבתי כאן.
הקונספט, שבו מייקל וג'נט בורחים מכדוה"א בחללית ענקית בחלל, היה רעיון של רומאנק שהתבסס על יחסיהם עם התקשורת באותה התקופה. האחים ג'קסון הרגישו רדופים והחללית הייתה מעין משאלת לב למקום מבודד בו יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם.
לא היה זה שיתוף הפעולה המוסיקלי הראשון בין האחים, קדם לו P.Y.T.   מ-1982 שנכלל באלבום המופת Thriller בו ג'נט תרמה קולות רקע.

צילומי הקליפ הוגבלו לחודש והתפאורה הורכבה מ-13 סטים. עלותו הוערכה בשבעה מליון דולרים (!), כאמור, הקליפ הכי יקר בהיסטוריה. הקליפ מצולם בשחור-לבן והניגודים האלה מודגשים כל הזמן בעיצוב של הקליפ (החללית, הבגדים של מייקל וג'נט). בסרטון הבא מספרים הבמאי, מייקל וג'נט ג'קסון על מאחורי הקלעים של הקליפ (וגם קצת על העבודה המשותפת על Got 'till it's gone ) .

לקליפ כמה השראות חזותיות מעניינות, רובן מעולם המדע הבדיוני.

עיצוב פנים החללית מזכיר את זו שבסרט הקלאסי של  סטנלי קובריק 2001: אודיסאה בחלל מ-1968.


בסרט

בקליפ

בסרט

בקליפ

בסרט

בקליפ

השפעה חזותית נוספת היא אנימה, אנימציה יפנית.
בקליפ מופיעים קטעים מכמה סרטי אנימה, מהם ניתן לזהות את Akira  ואת הסדרה Zillion  שבאופן מקרי או לא, עסקו בעולם עתידני ובמדע בדיוני.

החללית מחולקת לכמה אזורים - איזור מדיטציה, משחקים, מוסיקה וגלריה. מייקל וג'נט צופים ביצירות אמנות בגלריה:


פורטרט עצמי, אנדי וורהול, 1986.

וורהול תיעד את ג'קסון בשנת 1984 בפורטרט אופייני 

 ג'קסון פולוק, מס' 32, 1950.

 פסל עתיק (אשמח למידע נוסף מחובבי אמנות עתיקה שקוראים כאן)

 פסל של בודהה

 פסל קלאסי של אתנה

 רנה מגריט, בן האדם, 1964

ניסיתי למצוא קו מחבר בין היצירות , ואני חושבת שמדובר במעין קפסולת זמן של התרבות האנושית שמשמשת את האחים ג'קסון, אי שם בחלל החיצון - יש לנו כאן פסלים ממגוון תרבויות, פסל קלאסי, יצירה סוריאליסטית, פופ ארט ואקספרסיונזם מופשט.

ג'קסון היה חובב אמנות נלהב ואף הפך עצמו ליצירת אמנות ע"י ג'ף קונץ.


ג'ף קונץ, מייקל ג'קסון ובאבלס, 1988.

הקורא/ת שיי הוסיפ/ה בתגובות שבדקות 2:26-2:28 מייקל מאוד דומה לצעקה של מונק
שזה די מתבקש עם נושא השיר...

בחדר המדיטציה , ג'קסון נראה יושב בגן יפני, שקוע בזן . ההילה מאחוריו והתנוחה מדמה אותו לתואם בודהה/ישו. אולי סמליות לאיזשהו קדוש מעונה של התקשורת?

בין לבין יש כמובן קטעי ריקוד מעולים והפזמון החוזר

Stop pressurin' me 

Just stop pressurin' me 

Stop pressurin' me 

Make me wanna scream 

כאמירה חזקה מאוד של ג'קסון על רדיפת התקשורת, שחזרה גם בשיר אחר עם קליפ נהדר, Leave me alone.

הקליפ ל-Scream היה כל כך יוצא דופן שלא רק שזכה בפרסים רבים (11 פרסי MTV, פרס גראמי לקליפ הטוב ביותר ועוד) אלא גם היווה השראה לקליפים דומים, בינהם No Scrubs -TLC, ו- Shawty Get Loose- Lil Mama and Chris Brown וזכה למחווה נהדרת ב-Glee.

תהנו מהקליפ, אשמח לתגובות, הארות, מנוים חדשים ולייקים לדף החדש בפייסבוק :-)

השפעות סובייטיות על קליפים

ההורים שלי עלו מבריה"מ בשנות השבעים, ולמרות שנולדתי בארץ , תמיד הרגשתי מאוד מחוברת לתרבות הרוסית או יותר נכון הסובייטית, כי בימים ההם לא משנה באיזו מדינה חיית, אוקראינה או רוסיה, אסטוניה או אוזבקיסטן -  כולם ספגו את אותם המקורות התרבותיים רוב הזמן.

בשנים האחרונות חזרתי אליה יותר מתמיד כשהקמתי את הקבוצה הזו בפייסבוק וכשהתחלתי להתעניין באמנות רוסית.
לדאבוני, כמעט ולא מלמדים באקדמיה על אמנות מבריה"מ - פה ושם על קנדינסקי, שגאל ומאלביץ', אבל שום מילה על אמנים קלאציסטיים רוסים כמו שישקין ורפין, ובטח שלא אמנים עכשווים.
אני חושבת שזה מאוד מוזר שלא מתייחסים לאמנות הזו, מדובר באומה ענקית מלאת אמנות נהדרת, החל מהתקופה הביזנטית ועד ימינו, שעברה תהפוכות וסגנונות רבים. ברוסיה נמצא אחד המוזיאונים החשובים בעולם, ההרמיטאז' ומוניומנטים חשובים אחרים. מלבד זאת, בישראל קיים ריכוז גדול של עולים מבריה"מ שימצאו עניין רב בלימודים כאלה באקדמיות ועוד יותר בתערוכה מקיפה בנושא.
שמחתי לגלות כי קיים בארץ מוזיאון שמוקדש לאמנות רוסית, עם זאת, מדובר במוזיאון קטן יחסית שלצערי לא זוכה לפרסום רב בקרב הציבור הרחב. עד כמה שידוע לי לא הוצגו בישראל תערוכות מקיפות שהוקדשו לאמנים הגדולים של בריה"מ ואני קוראת למוזיאונים הגדולים להרים את הכפפה, קהל עצום מובטח.

כמה דוגמאות לאמנות מברית המועצות:
הרבה מהיצירות מבוססות על פולקלור מקומי, סיפורים מהברית החדשה והישנה ומאורעות היסטוריים.

Ilya Repin, Sadko in the Underwater Kingdom, 1876.

Konstantin Flavitsky,Princess Tarakanova, 1864.

Nikolai Yaroshenko,Gipsy Woman, 1886. 

Ivan Shishkin,Morning in a Pine Forest, 1889.



Ivan Bilibin - Merchants. Illustration for Alexander Pushkin's 
'Fairytale of the Tsar Saltan
1905




מעבר ליצירות אמנות מקוריות מבריה"מ, הייתה תקופה קצרה ברוקוקו הצרפתי שבדומה ל-Chinoserie (השפעות סיניות על אמנות מערבית) או ה-Turquerie   (השפעות טורקיות על אמנות מערבית) התמקדה ברוסיה.
ליצירות שהושפעו מאמנות רוסיות קראו Russeries והן נחשפו לראשונה בסלון הפריזאי ע"י האמן ז'אן בפטיסט לה פרינס ששהה ברוסיה וצייר עבור קתרינה הגדולה.
. ב-1765 הציג ב"סלון" יותר מעשרים ציורי נוף ודמויות בסגנון רוסי , כולל יצירות עם שמות כמו רועה מניח בצד את הבללייקה שלו כדי לשמוע נער מנגן בחליל או חדרו של איכר. ב-1767 הציג שנים עשר ציורים של "המנהגים והגינונים של אנשים שונים מרוסיה ואסיה" המציגים את החיים העממיים הכפריים ברוסיה. לה פרינס הושפע ביצירותיו מאמנות פלמית של המאה ה-17 המתארת סצנות ז'אנר, שהכיר דרך הדפסים ומאמנות רוקוקו של תמונות Fête galante . מבחינה איקונוגראפית הוא שילב בין פנטסיית רוקוקו לבין אתנוגרפיה אמיתית מקומית.



ז'אן-בפטיסט לה פרינס, מוסיקאי רוסי, 1775.

ז'אן בפטיסט לה פרינס, המעלה באוב, 1775.

הרוסאריס של לה-פרינס מקבלים משמעות חדשה בדמות קליפים עם השפעות סובייטיות מעניינות, הראשון בהם הוא השיר Russians של סטינג מ-1985 שנכלל באלבום המצוין The dream of the blue turtles שכלל גם את If you love somebody set them free ו-Moon over Bourbon street.


Russians   מדבר על המלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ (שב-1985 כאמור עוד לא התפרקה) והוא די ביקורתי עם משפטים כמו :

"Mr. Reagan says he will protect you/I don't subscribe to this point of view"
"Mr. Krushchev said we will bury you/I don't subscribe to this point of view"
"Oppenheimer's deadly toy" מתייחס לממציא פצצת האטום רוברט אופנהיימר.

והמשפט הבלתי נשכח - "I hope that Russians love their children too"
כשסטינג מתכוון שרק האהבה של הרוסים לילדיהם יכולה להביא שלום.

סטינג מספר שההשראה לשיר הגיעה מצפייה בערוצי לויין סובייטים שקלטו בעיקר תוכניות ילדים רוסיות, הוא התרשם מאוד ש"אויביהם" של ארה"ב כל כך משקיעים בדור הצעיר שלהם.

לא רק שמילות השיר עוסקות בנושאים סובייטים אלא גם הלחן עצמו מסומפל מיצירה של אחד המלחינים הגדולים של בריה"מ, סרגיי פרוקופייב.  היצירה היא למעשה פסקול שהלחין פרוקופייב לסרט סובייטי ב-1934, בשם "לוטנט קיג'י"
אותו פסקול נשמע גם בסרט האדיר של וודי אלן, Love and Death  שהיה פארודיה על הרומנים הרוסיים הקלאסיים ועל האימפריה הרוסית.

הקליפ לשיר בוים ע"י ז'אן בפטיסט מונדינו, ששיתף פעולה בין השאר עם מדונה, לני קרביץ, ביורק ורבים אחרים. מונדינו התפרסם במיוחד בקליפ שיצר לדון הנלי, Boys of Summer והוא מרבה ליצור קליפים בשחור-לבן כש-Russians  אחד מבינהם.


הקליפ נפתח בהקלטת קטע חדשות בה השדרן הנודע איגור קירילוב אומר:

"...The (British) Prime Minister described the talks with the head of the delegation, Mikhail Sergeyevich Gorbachev, as a constructive, realistic, practical and friendly exchange of opinions..."
בהתייחסותו לפגישה בין גורבצ'וב ותאצ'ר ב-1984.

סיפור המסגרת לא כל כך ברור, נראה שיש שני גברים שהם למעשה גבר אחד בשלבים שונים של חייו. הגבר נזכר בנעוריו כשהוא מסתכל בתמונות הילד על הקיר שכנראה מייצגים אותו. הוא נמצא בחדר שממבט ראשון נראה כמו משרד ממשלתי, כשלבסוף אנו מגלים שמדובר בבונקר להגנה ממלחמה גרעינית. אנו רואים למעשה ילד צעיר, גבר בגיל העמידה ולבסוף איש זקן, שכולם מסמלים את הזמן שעובר בזמן המלחמה הקרה ושהדברים לא באמת משתנים לטובה.


מעניין שהדימוי שפותח את הקליפ הוא תרגום חזותי למושג שקשור לנשק גרעיני - שעון שהשעה בו היא חמישה לחצות (ותודה לחבר שלי שהפנה את תשומת לבי לעניין).

 

המושג, שעון יום הדין הוא אמצעי המחשה שמנסה לאמוד את ההסתברות לפריצתה של מלחמה גרעינית. את המידע הוא מציג ב"דקות לחצות", כאשר חצות היא הנקודה שבה תפרוץ מלחמה גרעינית.
בהמשך יש קטע שבו ראשו של סטינג מסתובב עם כיוון השעון, ולבסוף הקליפ מסתיים בתקתוק שעון מאיים וגם בשלג, שיכול לסמן הן את רוסיה והן נשורת גרעינית.

הקליפ מאוד אסתטי ומרומז, ולדעתי יש לו כמה השפעות חזותיות אפשריות.

הראשונה היא הסרטים של סרגיי אייזנשטיין, שהיה חלוץ הקולנוע הסובייטי וסרטיו הם אבן דרך בתולדות הקולנוע, ובראשם הסרט ששום קורס בקולנוע לא שלם בלעדיו - אוניית הקרב פוטיומקין.

אייזנשטיין יצר סרטים שמבחינה חזותית מאוד מזכירים את הקליפ של סטינג - שחור לבן (זו הייתה התקופה), הבדלי אור וצל מודגשים, עריכה מוקפדת בין דימויים שיש בינהם קשר חזותי או רעיוני, לעתים שילוב בין כמה דימוים בפריים אחד, ליצירת מעין מונטאז'.

כך למשל אצל סטינג כשפניו משתלבים יחד  עם דימויי של  קופץ משוכות.

עם החדר ותמונת ילד

 עם מתעמלת אמנותית

מבחינה רעיונית  הדימויים מאוד סובייטים : ההתעמלות האמנותית והאתלטיקה הקלה מייצגים את היחס של בריה"מ לספורט כערך עליון, על כן הכמות הגדולה של מדליות אולימפיות לאורך השנים. בקונטקסט של הקליפ הדימויים יכולים לגלם גם את זכרונותיה של הדמות הראשית.

הדימוי של הגבר שיושב בכסא במשרד הזכיר לי דימויים מהסרט "שביתה" של אייזנשטיין מ-1925




דימויי הילד הזכירו לי פוסטרים של תעמולה סובייטית, משהו במבט הישיר קדימה והתאורה הדרמטית

בהחלט קליפ מיוחד וגם השיר מצוין
הנה הקליפ המלא:

הקליפ הבא שכולל השפעות סובייטיות מובהקות הוא Take me back to your house  של ההרכב האלקטרוני Basement Jaxx  בשיתוף פעולה עם הזמרת מרטינה סורברה מ-2006.
השיר הופיע באלבום Crazy Itch Radio  שהכיל גם שיתוף פעולה עם רובין.

Basement Jaxx  הבריטים מתמחים בקליפים מופלאים ומיוחדים,  כמו Where's your head at  עם הקופים הבלתי נשכחים, Romeo  הבוליוודי, ו-Red Alert , לנצח הפרומו של MTV הישן.


 Take me back to your house כולו הוא מחווה לתרבות הסובייטית, ובצורה די סטריאוטיפית אם כי משעשעת.
 סיפור המסגרת היא הבחורה שרוצה שמישהו, כנראה בן זוגה, ייקח אותה כבר הביתה.

היא נמצאת בפונדק אי שם בערבות הכפור הרוסיות. היא לבושה בבגדים רוסים מסורתיים ומסביבה המון גברים שנראים כמו איכרים טיפוסיים. הם מנגנים בבללייקות ושותים וודקה כשמאחוריהם תמונות של לנין וסטאלין.

היא ממשיכה למלתחה (כתוב ברוסית -גרדרוב) ולובשת המון פרוות כדי להתחמם. יש במלתחה תמונות של שני גברים משופמים . הם נראים כמו חברי מפלגה קומוניסטית אבל בעצם מדובר בחברי Basement Jaxx שהצטלמו בסגנון סובייטי :)

לאחר מכן הגברים בפונדק פוצחים במה שנראה כמו ריקוד קוזאקי סוער .  החגיגה ממשיכה בנגנים שמנגנים בבלייקות בשלושה גדלים, מקטנה ועד עצומה, כשבתוך העצומה יושב נגן בללייקה נוסף. מה שנראה לי כמו מחווה למטריושקות.

אבל זה לא נגמר! החגיגה מתפתחת לריקוד קואזקי סוער עור יותר עם דובים! וסמל המפלגה הקומוניסטית ברקע!




אבל הסוף הוא כנראה הקטע הכי מצחיק בקליפ , בן הזוג סוף סוף חוזר מהכפור! יושב בטנק ומצווה על הבחורה ברוסית - "בואי איתי הביתה".





הנה הקליפ המלא

 למעשה שני הקליפים האלה הם סוג של רוסאריס, כלומר הם הצורה בה המערב רואה את בריה"מ, לשניהם פרשנות שונה - בריה"מ של סטינג היא מקום עגום וקודר ומלא בנוסטלגיה לימים טובים יותר.  בריה"מ של בייסמנט ג'אקס משעשעת וקומית. האמת נמצאת איפשהו בין שניהם.

בברכת דאסבידאניה,

כמו תמיד אשמח לתגובות ומנוים חדשים.

בטי פייג' וביונסה

שלום לכולם,

מקווה שנהניתם מחופשת הפסח, חבל שהיא לא נמשכה עוד קצת...
החלטתי שהגיע הזמן שאכתוב פוסט נוסף על ביונסה, והפעם בהקשר רחב יותר.

ביונסה הציגה שלושה מראות דומים בקליפים של Why don't you love me  ובשני הדואטים עם ליידי גאגא - Telephone,
ו- Videophone.

תסרוקת הפוני והשיער הגלי, האיפור של האיילינר והשפתון האדום, והבגדים הקצרצרים - כולם הושפעו ממלכת הפינאפ, בטי פייג'. .בדומה למרילין מונרו, בטי פייג' היא אייקון תרבותי שהשפעתה הרחבה  ניכרת עד היום באופנה, במוסיקה ובאמנות.

אבל מהו בעצם הפינאפ ?  המושג Pin-up  מתאר תת ז'אנר בתרבות הפופולרית, שמקורותיו נמצאים בהופעות הבורלסק של המאה ה-19, כאשר כוכבות המופעים פירסמו את עצמן באמצעות תמונות שהפיצו.

מקור השם הוא מלשון "לנעוץ (על הקיר)", וכוון לציבור הגברי בעיקרו, אשר אסף תמונות אלה ונעץ אותן על הקיר.
בתחילת המאה ה-20, נהוג היה לצייר ולצלם שחקניות קולנוע שנחשבו לסמלי סקס ולמכור את התמונות לציבור הנלהב.

אחת מנערות הפינאפ הראשונות הייתה השחקנית בטי גרייבל שדיוקנה נחשב לפופולרי ביותר בקרב חיילים אמריקאים במלחמת העולם השנייה.

מבחינה חזותית, הפינאפ מגיע למעשה מעולם האמנות - דימויים אירוטיים של נשים (וגברים) יפים התקיימו עוד ביוון העתיקה, דרך הרנסאנס, הרוקוקו והניאו קלאסיקה.
תרבות הפינאפ, כמו תרבויות פופולאריות אחרות,  הייתה תוצר של התיעוש של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שהביא לייצור המוני של אמנות , ובכך גם הנמיך את איכותה ועמעמם את זוהרה.
הפינאפ היה חלק ממגמה כללית של עיסוק בחיי הזוהר והפנאי, התפתחות האופנה לצד פיתוחים טכנולוגיים כמו רדיו, קולנוע וטלוויזיה.  מעבר לכך, היחס למיניות השתנה - מחברה פוריטנית שבה חשיפת קרסול של אישה בסרט עורר סערה, לחברה שמציגה לראווה דוגמניות בביקיני ונעלי עקב. הפינאפ התבטא לא רק בצילום אלא גם בציור של נשים יפיפיות ומפתות, שהופיעו בלוחות שנה, פרסומות ומגזינים.
פעמים רבות ציורים אלה, שהופצו ברחבי העולם, התבססו על צילומי פינאפ של נשים אמיתיות




הפינאפ והפך לתת-ז'אנר אמנותי של ממש, אם כי בוודאי לא כזה שנחשב ל"אמנות גבוהה".
למעשה, ציורי הפינאפ הם ביטוי נוסף בשרשרת ז'אנרים אמנותיים מודרניים שעירבו בין אמנות גבוהה לנמוכה (קוביזם, סוריאליזם, ריאליזם ועוד) כששילבו בין טכניקת ציור גבוהה לבין נושאים "נמוכים" והפצה מסחרית.


אני בטוחה שישנם כאלה שיגידו (ובוודאי אמרו גם אז) שאמנות הפינאפ היא נמוכה, קיטשית וולגרית, אך בעיני היא המשך טבעי ומודרני לציוריים האירוטיים של כל תקופה אחרת בתולדות האמנות.

ההבדל היחידי הוא שבתקופה בה הפינאפ פרח, בין שנות ה-30 ל-60, הייתה טכנולוגיה שתפיץ אותם להמונים והם לא היו שמורים רק למעמדות הגבוהים ומוסתרים בחדרים סודיים.

מעבר לזה, אני חושבת שבהשוואה לפורנוגרפיה של ימינו, יש בפינ-אפ משהו מאוד תמים ומלא הומור. שלא לדבר על מודל היופי הנשי, הבריא, הטבעי והמלא יותר.
למי שמתעניין בפן האופנתי של פינ-אפ, אני ממליצה לקרוא את הפוסט של חברתי זוהר.

דוגמאות לציורי פינאפ

אלברט ורגאס

ג'ורג' פטי




גיל אלבגרן 

 ג'ויס באלנטין שהייתה מבין אמניות הפינאפ הבודדות, ותיארה נשים בצורה נטורליסטית יותר מחבריה הגברים 

ורבים אחרים


המשותף לכל הציורים הוא הצגת היופי הנשי במיטבו לפי התפיסה הגברית - נשים יפיפיות, בעלות גוף אידאלי, שלבושות בצורה סקסית. הן יכולות סתם לדגמן או שהן עוסקות בפעולות "ביתיות" של עקרות בית.
נכון, מדובר בז'אנר סקסיסטי לחלוטין שמייצג נשים אידאליות כפי שהגברים רואים אותן, אבל נחשו מה - הפינאפ ממש לא המציא את זה אלא רק המשיך מגמה ששלטה בתולדות האמנות מאז ומעולם.

טיציאן, ונוס מאורבינו , 1538.

מבחינה אופנתית, הפינאפ הוא גם סגנון לבוש שזוכה לפופולריות גם בימינו ובעיקרו מאוד נשי ומדגיש קימורים, יחד עם השפעות תקופתיות של שנות ה-40 וה-50 בעיקר.


בעולם האמיתי והלא מצוייר, בטי פייג' נחשבה למלכה.  פייג' פרחה בשנות ה-50 הנחילה מורשת חזותית נצחית של תסרוקת של שיער שחור גלי עם פוני, עקבים מחודדים וקימורים בולטים. 

פייג' האמריקאית התחילה דווקא כדוגמנית וכוכבת של צילומי בונדאג' על גבול הפורנוגרפיה, אולם בהמשך נכנסה לתרבות המיינסטרים של הפינאפ עם שלל צילומים במגזיני גברים, בפוזות מפתות כאלה ואחרות. פייג' אף שיחקה בקולנוע  והפכה לסמל מין עד שפרשה מעיסוקיה כשחזרה בתשובה והפכה לנוצרית אדוקה. 

בשנות ה-80 פייג' חוותה רנסאנס כשהתגלתה על ידי הציבור מחדש. היא הפכה לסמל תרבות, צויירה על ידי מספר אמנים שהקדישו לה תערוכות וספרי קומיקס, נכתבו עליה ספרים והוקרנו סרטים שעסקו בדמותה.

ההשפעה של בטי פייג' ותרבות הפינאפ ניכרת עד היום :

קייטי פרי

אומה תורמן בספרות זולה 

ולמיטיבי לכת - נטליה אוריירו של פעם

הפינ-אפ והבורסלק חוו תחייה גם הם עם אמניות כמו דיטה פון טיז , שמושפעת גם היא מבטי פייג'

ואמניות, דוגמניות והפקות אופנה רבות שבוחרות להצטלם בסגנון הפתייני של פעם

כמו ג'ניפר לופז

בר רפאלי

ולבסוף, מי שהתחלנו איתה את הפוסט הנרחב הזה - ביונסה.

בשני הקליפים עם ליידי גאגא, ביונסה הופיעה כתואמת בטי פייג' אפרו-אמריקנית. אולם הקליפ ל-Why don't you love me  שיצא ב-2008 כרצועת בונוס לאלבומה השלישי, היה הפקת רטרו שלמה. בקליפ זה שבוים על ידי מלינה מטסוקאס ביונסה מגלמת עקרת בית נואשת ויפיפיה בשנות ה-50 של ארה"ב בשלל סיטואציות "ביתיות" ובבגדים מהממים.

ביונסה מצטטת את בטי פייג' בצורה ישירה גם במראה וגם בריקודים השונים ואת סגנון הפינאפ כולו.

הסרטון הבא איגד כמה השוואות מעניינות :

והנה הקליפ המקורי והנהדר

כמו תמיד, אשמח לתגובות ולמנוים חדשים :-)