פיירו ודיויד בואי

כפי שכתבתי בפוסט על השפעות סובייטיות בקליפים, גדלתי בבית של יוצאי בריה"מ. אחד הדברים המייחדים תרבות זו הן הגרסאות הסובייטיות ליצירות מערביות מפורסמות, הרבה פעמים עקב מגבלות המלחמה הקרה ומסך הברזל.

אחת היצירות הספרותיות המפורסמות ביותר בכל רחבי בריה"מ הייתה "בורטינו ומפתח הזהב" . בוריטינו הוא למעשה גרסא סובייטית של פינוקיו , שעובדה מחדש על ידי אלכסיי טולסטיי (קרוב רחוק של לב טולסטוי) אשר קרא בילדותו את פינוקיו והוסיף לו כמה תוספות משל עצמו.

הסיפור של בוריטינו מתחיל דומה לפינוקיו, נגר בשם פאפא קרלו מגלף בובת עץ ומגלה שהיא חיה. כמו פינוקיו, בורטינו פחות מתעניין בלימודים, והולך לתיאטרון בובות במקום לבית הספר. שם פוגש בקרבס באראבאס, בעל התיאטרון המרושע שמגלה כי בביתו של בורטינו יש דלת נסתרת שנפתחת במפתח זהב אבוד. לאורך הסיפור בורטינו וחבריו עוברים הרפתקאות בחיפושים אחרי מפתח הזהב, והסוף כמובן טוב.

אחת הדמויות שבורטינו פוגש היא פיירו, בובה עצובה של משורר שמאוהב בבובה היפה וכחולת השיער, מלבינה.
זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לפיירו, ליצן עצוב בבגדים שחורים ולבנים, שונה מכל הליצנים האחרים שהכרתי. הייתה בו מלנכוליה ורומנטיקה מאוד יוצאת דופן והוקסמתי.

הנה שיר האהבה ששר פיירו למלבינה בגרסת הקולנוע לספר מ-1979

אלכסיי טולסטוי לא המציא את פיירו, למעשה הוא שאל אותו מהקומדיה דל'ארטה, בדיוק כפי ששאל את השם "בורטינו" משם.
הקומדיה דל'ארטה היא תיאטרון קומדיה שהיה נפוץ באיטליה במאה ה-16 וה-17. 

את הצגות הקומדיה דל'ארטה העלו שחקנים אשר אלתרו את דבריהם במהלך ההצגה, תוך התבססות על עלילה קבועה ועל כמה דמויות סטריאוטיפיות ומוכרות לכל באותה העת : בינהם המשרתים ארלקינו ושותפתו קולומבינה הערמומית, פנטלונה העשיר והקמצן, אל דוטורה המאהב המזדקן והפטפטן, אל קפיטנו החייל שמעמיד פני אמיץ, בריגלה הנבל, פולצ'ינלה הערמומי ופדרולינו התמים שקל להונותו. בקומדיה זו היו משתתפים גם זוג אוהבים, ששמם היה בדרך כלל פלורינדו ואיזבלה. כל דמות אופיינה בעזרת שפת גוף ובעזרת מסכה משל עצמה. הקומדיה דל'ארטה שילבה מוטיבים שונים ומגוונים מתקופות רבות בהיסטוריה, החל ברומא העתיקה וכלה בקרנבל המסכות של ונציה.

תלבושות אופייניות של הדמויות בקומדיה דל'ארטה

במאה ה-17 וה-18 התאגדו בצרפת קבוצות של קומדיה דל ארטה  שנקראו "קומדיות איטלקיות" , מתוך קבוצות אלה צמחה דמותו של פיירו. מקורותיו לא ברורים, יש הטוענים כי היא מתבססת על דמותו האיטלקית של פדרולינו  ואחרים אומרים כי היא קשורה לדמות בשם זהה מהמחזה דון חואן של מולייר מהמאה ה-17. 

מה שבטוח הם המאפיינים של הדמות - בניגוד לדמויות האחרות בקומדיה דל ארטה, הוא אינו חובש מסיכה. פניו צבועות בלבן והוא לובש חולצה רחבה לבנה עם כפתורים גדולים ומכנסיים לבנים.  לפעמים עם צווארון מלמלה וכובע. 

בתיאטרון הוא מתואר כנאיבי ביותר, קורבן תמידי למתיחות ורומנטיקן מושבע שמאוהב בקולומבינה, שלא מחזירה לו אהבה. (מאפיינים שבהחלט נשארו גם בבורטינו שם קולומבינה הפכה למלבינה החביבה).

במאה ה-18 הפופולאריות של פיירו גדלה והוא הפך לנושא של שירי עם צרפתיים כמו Au clair de la lune ("לאור הירח") מה שיכול להסביר את הדימויים הרבים שמתארים אותו יושב על ירח. בהמשך ב-1884 נכתבו 50 פואמות בשם "פיירו של הירח" על ידי המשורר הבלגי אלברט ג'ירו שאחר כך גם הולחנו.

וכמובן, פיירו תואר בלא מעט יצירות אמנות מהתקופה :



.Jean-Honoré Fragonard, A Boy as Pierrot, 1776–1780

Antoine Watteau: Gilles (or Pierrot) and Four Other Characters of the Commedia dell'arte, c. 1718.

Oudry, Jean-Baptiste, Italian Comedians in a Park, c.1725

Nicolas Lancret,  The Actors of the Commedia dellArte, 18th century

דמותו של פיירו נפוצה בכל אירופה והפכה גם לדמות שגורה בפנטומימה של המאה ה-19, ואמנים בני התקופה המשיכו לצייר אותה, לפעמים גם עם דמויות נוספות כמו ארלקין.

Paul Cézanne, Mardi gras (Pierot et Harlequin), 1888.

1914,Alexander Evgenyevich Yakovlev, Pierrot & Arlecinev

 

דמותו של פיירו תועדה בעשרות מחזות, יצירות מוסיקה, קולנוע וקברט.

באופן לא מפתיע, פיירו הגיע גם לעולם הקליפים. הקליפ הכי מפורסם שכולל את דמותו של פיירו הייתה אצל דיויד בואי ל-Ashes to ashes  שלווה גם בעטיפה תואמת 

השיר יצא ב-1980 ונחשב לאחד הלהיטים המזוהים עם בואי עד היום.
הוא חלק מהאלבום   Scary Monsters )  and Super Creeps) שכלל גם את Fashion .  
הקליפ נעשה בעלות מאוד יקרה דאז של 250,000 פאונד.

הסיבה שבגללה בחר בואי ללבוש תחפושת פיירו נעוצה בעבר שלו - בואי התחיל את דרכו כפנטומימאי ורקדן ואפילו חימם להקות רוק במופעים שלו שלעתים כללו קצת שירה.
בשנות ה-60 הוא הצטרף להפקה בשם Pierrot in Turquoise . היה זה מחזה שהתבסס על הקומדיה דל'ארטה וכלל את לינדסי קמפ , פנטומימאי ורקדן בריטי בתפקיד פיירו, וגם את ארליקנו וקולומבינה.
בואי כתב מספר שירים למחזה בינהם את  Threepenny Pierrot.


תמונה של בואי מהתקופה

הקליפ ל- Ashes to ashes בויים על ידי David Mallet ומתאר מספר סצינות מתחלפות שממקמות את בואי כל פעם במקום ומצב אחר. שני המצבים העיקיריים הם בואי בחדר מרופד של בית משוגעים ובואי מחופש לפיירו בתהלוכת לוויה, יחד עם שתי נזירות, כומר ובחורה.

הם צועדים להלוויה ללא גופה אך יש בה קבר. מאחוריהם טרקטור שכנראה יחפור את הקבר המיועד.
למי ההלוויה? לו עצמו או לאיזשהו רעיון סימבולי? בהמשך מגיעה אמו של פיירו-בואי ומנדנדת לו. בואי שר ומצטט משיר ילדים
My mother said, I never should/Play with the gypsies in the wood. רק שהוא משנה לו את המילים ל:

"My mother said, "To get things doneYou'd better not mess with Major Tom"

כשהוא מתכוון לדמות האסטרונאוט האבוד בחלל מ- Space oddity .

נראה שכל הסצינה המוזרה עם פיירו היא למעשה חלום של האדם המשוגע בחדר המרופד. הוא חולם על העבר בתמונה נוסטלגית שחורה-לבנה משנות ה-50, כאשר הוא אוכל במטבח ואמו ברקע, לבוש כאסטרונאוט.

נראה שהנרטיב כאן מדבר על מה שקרה אחרי שמייג'ור טום הגיע לכדור הארץ , הוא בודד בבית משוגעים והוזה על העבר שלו. ואולי הוא בכלל עדיין משוטט בחלל החיצון?

גם שם השיר - "מאפר לאפר" מרמז על מוות. מותו של מייג'ור טום? של הרעיון הזה והתקופה הזו בחייו של בואי?

את התחפושת של פיירו עיצבה לבואי נטשה קורנילוף ששיתפה עמו פעולה גם ב- Pierrot in Turquoise.
הבחירה בתחפושת כנראה הגיעה בגלל העבר של בואי כפנטומימאי וכנראה מסמלת עוד רבדים בחייו, בואי כפיירו מסמל את העבר שלו, ועבר זה קובר דמות אחרת, את מייג'ור טום.

מעניין שדיויד בואי לא היה המוסיקאי היחיד שהתלבש כמו פיירו .
גם ליאו סייר  הופיע כפיירו בשנות השבעים .

ופרדי מרקורי אמנם לא התלבש כפיירו, אבל אהב מאוד להופיע עם תלבושת הארלקינו שלו (ותודה לקורא טל כהן-שליו)

מידע רב לפוסט הזה לקחתי מהבלוג המצוין שסוקר כל שיר שבואי אי פעם הוציא, עם הסברים מעמיקים רבים. בלוג חובה למעריצים .

הנה הקליפ של דיויד בואי

כמו תמיד אשמח להערות ותגובות, ולמנוים חדשים כאן ובדף הפייסבוק.