ניתוח חזותי של Jay Z - On to the next one

אני אוהבת "מוסיקה שחורה" על כל גווניה (מוטאון, סול, RNB, בלוז ועוד) מאז שאני זוכרת את עצמי. להיפ הופ התחברתי בשנים האחרונות בעיקר דרך ראפרים ומפיקים כמו קנייה ווסט, קומון וג'יי זי שהרבה פעמים מסמפלים בשירים שלהם קטעי סול ישנים שאני מאוד מתחברת אליהם.

ג'יי זי נולד בשם שון קרטר בברוקלין, ניו יורק.
הוא החל לגלות כשרון מוסיקלי בגיל צעיר והתחיל את הקריירה הרשמית שלו בתחילת שנות ה-90.
מאז ועד היום ג'יי זי סיפק שורה ארוכה של להיטים, בינהם Hard knock life, 99 problems, Bonnie and Clyde ,Izzo,   ועוד רבים אחרים.
הוא הפך לבעל לייבל מצליח, גילה את ריהאנה, שיתף פעולה עם כמעט כל מוסיקאי שקיים והכי חשוב - התחתן עם ביונסה והקים איתה משפחה.

בדומה לחברו הקרוב קנייה ווסט, ג'יי זי חובב אמנות עכשווית ומשלב אותה בקליפים שלו.
 On To The Next One מ-2009 הוא ככל הנראה קליפ ההיפ הופ הכי מסוגנן שנתקלתי בו ובוודאי האמנותי ביותר של ג'יי זי. הוא נכלל באלבום The blueprint 3   שהכיל גם את Run this town  ו-Empire state of mind.
מעבר לזה, מדובר בשיר היפ הופ מעולה בהפקה של סוויז ביטז, שאחראי על להיטים כמו :Tambourine, New day  וגם מתפקד כבעלה של אלישיה קיז.

 הקליפ בבימויו המופלא של סאם בראון (שאחראי גם ל-Rolling in the Deep של אדל) הוא בצבעי שחור לבן שיוצרים אסתטיקה נקייה מצד אחד, אבל גם מלאה בדימויים אפלים ולעיתם מטרידים. הוא מאוד מיוחד ויש כאלה שאף מפרשים אותו ככזה שמכיל רמזים לאילומיניטי, אבל אני לא אתייחס לכך ואתמקד כמו תמיד באמנות (מה שגם שאני חושבת שכל קונספירציית האילומניטי חסרת שחר).

הדימוי שפותח את הקליפ הוא של שתי מנורות פלורסנט. ההקשר האמנותי הוא לאמן האמריקאי דן פלבין, שפעל החל משנות ה-60 וזכה להכרה עולמית כש"פיסל באור". פלבין יצר מיצגים ופסלים ממנורות פלורסנט תעשייתיות שאפשר למצוא בכל חנות חשמל. מעניין שפלבין שהיה מינימליסט, צמצם את יסודות הצבע והאור - מרכיבים מהותיים בכל יצירת אמנות לכדי עצם אחד שהיא מנורת הפלורסנט. באופן טבעי, בני אדם מושפעים מאור בצורה פיזית ומנטלית . יצא לי לחוות יצירה של פלבין מקרוב במוזיאון ישראל (לדעתי היא בתערוכת הקבע של המינימליזם) וזה מעניין כמה השפעה יש לנורת פלורסנט פשוטה ברגע שמציבים אותה כיצירת אמנות במוזיאון ואז גם מסתכלים עליה אחרת (שזה גם הרעיון מאחורי הרדי
מייד) פתאום חווים את הרגשות שפלבין ניסה להעביר באמצעות בחירת הצבעים, מידת האור וגודל המנורות.
מבקר האמנות דיויד בורדון (Bourdon) כתב על פלאבין: "העבודות, תרתי משמע, מקרינות אנרגיה. הקרינה של האור הופכת לחלק מרכזי באמנותו – אם המנורות יתכבו, זה לא יהיה מעניין. לאור יש נזילות מופשטת שמנוגדת לצורת המנורות הנוקשה... המנורות נובעות, בעיני, מקנייתו הראשונה של דושאן בחנות לחומרי עבודה. פלאבין נמנע מיצירות משוכללות או גימיקיות. יצירותיו טהורות וצנועות."
אני לא חובבת גדולה של מינימליזם אבל פלאבין בעיני מדהים.

ההשראה האמנותית הבאה מגיעה בדמות מחווה ליצירה של דמיאן הירסט הבריטי מ-2007, For the love of god

והמקור

היצירה  מורכבת מיציקת פלטינה של גולגולת אדם מהמאה ה-18, מצופה ב-8,601 יהלומים.. היא תומחרה במחיר הגבוה ביותר ליצירה של אמן חי - 50 מליון דולרים, ובצעד די מוזר נקנתה על ידי לא אחר מהירסט עצמו (בשותפות עם כמה אחרים). ההשראה ליצירה הגיעה מאמנות אצטקית והיא מוגדרת כממנטו מורי .  גם אני רואה אותה כממנטו מורי עכשווי -  אם במקור הושתלו עצמים סימבוליים בציורים כדי להזכיר לצופה על הבלי החיים (כמו נר, בועה וגם גולגולות) , הירסט לקח זאת צעד אחד קדימה והפך את הדו מימד לתלת מימד בצורה הראוותנתית והשערורייתית ביותר, מה לא מעביר את המסר טוב יותר מגולגולת שמצופה ביהלומים? עד כמה הם יכולים להועיל כשאתה כבר מת?


במאי הקליפ ממשיך לשתול הפניות אמנותיות כשמציג כדורי סל בוערים 

לי כדורי הסל מזכירים את עבודותיו המוקדמות של האמן העכשווי ג'ף קונץ, שהתפרסם כשבחן את מושג הקיטש באמנות וכמה רחוק אפשר ללכת איתו (מסתבר שרחוק מאוד). בעבודות אלה עסק, בדומה לפלאבין, ברדימייד כשהשתמש בכדורי סל בצורות שרחוקות מהשימוש המקורי שלהם וגרם לצופים לראותם כחפצי אמנות לכל דבר. קונץ בחר בכדורי סל, והטביע אותם באקווריום

אולם בניגוד לנקיון של פלאבין בקונץ יש משהו מאוד מסחרי - באסתטיקה של העבודות שלו ובעקרונות שעומדים מאחוריהם שמטרתם למשוך את הקהל ולספק את צרכיו.

הבעירה של הכדורים מזכירה גם יצירה בשם Exiles of the Shattered Star מ-2006 של אמנית בשם קלי ריצ'רדסון
ריצ'ארדסון הקנדית מערבת בעבודותיה בין צילומים אמיתיים לאפקטים גרפיים ויוצרת עולם פנטסטסי וסוג של סוריאליזם מודרני .

מחווה אמנותית נוספת היא לצלמת לואיס גרינפלד שמתמחה ב"צילומי תנועה", בעיקר של רקדנים. גרינפלד תופסת שיא הרגע של התנועה האנושית בצילומים מרהיבים ועוצמתיים.

בקליפ המחווה לגרינפילד מגיעה בדמות נינג'ה "מעופפת"

צילומיה של גרינפילד

אמנית נוספת המוזכרת בקליפ היא קארה ווקר, אמנית אפרו-אמריקנית שמתמחה במגזרות נייר שחורות ומתעסקת בנושאים של מגדר, גזע ומיניות.  הדימוי של מיכל הזכוכית עם הציפורים דומה ליצירות שלה

יצירות של קארה ווקר

עוד השפעה אפשרית לדימוי עם מיכל הזכוכית מגיעה מהצלמת ג'ולייט בייטס שמצלמת בסגנון גותי שמתחבר לרעיון ה"ממנטו מורי" (ותודה לג'ול על הטיפ)

 

מחווה אמנותית חמקמקה היא הג'קט שלובש סוויז ביטז - בהדפס של קית' הרינג, החביב על עולם ההיפ הופ

בקליפ מופיעים עוד דימויים שהם לאו דווקא מחווה ספציפית לאמן כזה או אחר, אבל הם בעלי סמליות חזותית

 ג'יי זי עם מעין "הילה" מאחורי ראשו שהופכת אותו לקדוש

 דימוי שמזכיר את מבחני "רורשאך", שיטה טיפולית שנועדה להערכה פסיכולוגית אישיותית באמצעות כתמי דיו.

דימויי שטן

דמויות שמזכירות את "העורב" ו"הג'וקר"

ואחרי כל הדימויים האלה נשאלת השאלה - מה המשמעות מאחורי הקליפ המעניין הזה?

בראיון, שולל הבמאי סם בראון את תיאוריות הקונספירציה למינהן ומסביר שהדימויים בקליפ מייצגים "הלוויה של רעיונות ועולם דימויים ישן של היפ הופ", כלומר בראון וג'יי זי נוגדים את הקליפים הקלישאתיים של ההיפ הופ עם הבחורות הערומות והמכוניות הנוצצות, לטובת קליפ גותי, אפל וקלסטרופובי (שגם בו יש נשים ומכוניות, אבל בצורה הרבה יותר מתוחכמת).

בראון וג'יי זי המציאו את ההיפ הופ מחדש, מה בהחלט מתאים לקונספט של האלבום שכולל גם את השיר (D.O.A (Death of Auto-tune, למילות On to the next one (ג'יי זי חוזר ואומר שהוא מקדים את כולם בצעד הבא) ולגישה הכללית של ג'יי זי שתמיד עומד בחוד החנית של ההיפ הופ, מגלה את הזמרים שיכבשו את עולם המוסיקה וממציא את הסגנון הבא.


תהנו מהקליפ

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב, לשתף את הבלוג ולהרשם כמנויים חדשים.