ימים קשים עוברים על מדינת ישראל, המצב מדכא ואני מקווה שהוא ישתנה לטובה בקרוב.
הפוסט הזה הוא לגמרי אסקפיסטי בשבילי ואני מקווה שגם בשבילכם הוא יהווה הפוגה מהחדשות האינסופיות.
מה יותר אסקפיסטי מקומיקס? ואני מדברת על הקומיקס הקלאסי של שנות ה-50 וה-60, עולם מצויר בו תמיד הטובים מנצחים את הרעים, הגברים חסונים והנשים יפות.
האמן המזוהה ביותר עם קומיקס עד היום הוא רוי ליכטנשטיין, שעבודות ענק שלו מעטרות גם את מוזיאון תל אביב לאמנות.
ליכטנשטיין נולד בניו יורק למשפחה יהודית בשנת 1923, לאחר שירות כשרטט במלחמת העולם השנייה, חזר לארה"ב ולמד אמנות. ב-1961 התחיל לצייר את ציורי הפופ-ארט המזוהים עמו כל כך - ליכטנשטיין נהג לקחת קטעים מספרי קומיקס קיימים, להגדיל אותם למימדי ענק ולדמות שכפול תעשייתי כשלמעשה יצר זאת בציור מדוקדק בצבעי שמן ואקריליק. אחת הטכניקות המזוהות עמו הייתה השימוש בנקודות שחיקו הדפסה.
ליכטנשטיין השווה את יצירותיו לאלה של האקספרסיוניסטים המופשטים - "הם הניחו צבע על הקנבס והגיבו למה שהם עשו, לזוויות הצבע ולגדלים. הסגנון שלי נראה אחרת לחלוטין, אבל הטבע של לצייר קווים דומה - רק שאצלי זה לא נראה כמו קליגרפיה, כמו אצל פולוק למשל"
בציטוט זה, נראה שליכטנשטיין מנסה לומר שהציורים שלו פחות "מקריים" משל פולוק ומחושבים יותר. ליכטנשטיין אף עקץ את פולוק כשצייר את משיחת מכחול לבנה מ-1961 - משיחת מכחול ענקית ומדויקת, ההפך הגמור מההתפרצות של פולוק.
באותה התקופה נקטל ליכטנשטיין על ידי מבקרי האמנות שפקפקו במקוריות של האמנות שלו, אולם בדיוק כמו אנדי וורהול גם ליכטנשטיין יצר מחדש דימויים קיימים ופופולאריים וגרם לנו להסתכל עליהם בצורה חדשה - הקומיקס העממי הפך ליצירת אמנות מכובדת שתלויה במוזיאון. כמובן שהפורמט הגדול והטכניקה תרמו לדבר.
דרך הקומיקס, שיקף את תרבות הצריכה האמריקאית דאז ואתגר את הצופים עם גיבורי התרבות החדשים שלהם.
לא עוד מלכים ורוזנים בפורטרטים מלכותיים, אלא דמויות קומיקס צבעוניות ומוגזמות.
וואם!, 1963
אולי, 1963
מרינה אנד דה דאיימונדס הוא שמה הבימתי של מרינה למבריני דיאמנדיס, זמרת ויוצרת וולשית ממוצא יווני שפרצה ב-2010 עם האלבום המשובח The Family Jewels. השנה היא הוציאה אלבום שני, מוצלח לא פחות בשם Electra Heart. את רוב השירים בשני האלבומים, הלחינה וכתבה מרינה בעצמה.
אני מאוד אוהבת את המוסיקה של מרינה, אין לה סגנון מוגדר, היא נעה בין פופ-אלקטרו-בלדות פסנתרים, יש לה קול נפלא והקליפים שלה תיאטרליים ומלאי דמיון . הנה כמה דוגמאות מוצלחות לקליפים ושירים נהדרים שלה, למי שלא מכיר - Power and control, I'm not a Robot , Radioactive , Obsessions אך הקליפ שבו עוסק פוסט זה הוא Oh No! שהיה הסינגל הרביעי מאלבום הבכורה שלה.
עוד לפני שבוחנים את הקליפ, שם השיר, בייחוד עם סימן הקריאה, נשמע כמו משהו שאחת הדמויות ביצירות הקומיקס של ליכטנשטיין הייתה אומרת.
ואכן, הקליפ עצמו מאוד פופ-ארטי במראהו - צבעוניות חזקה של התפאורה והבגדים ואזכורים רבים למוצרי צריכה שמקישים גם לעבודות של וורהול.
מרינה נמצאת בתוך ים שטרות ולבושה בשמלה בצורת שטר
מרינה נמצאת בתוך מסך טלוויזיה ואומרת
"הטלוויזיה לימדה אותי איך להרגיש ועכשיו לחיים האמיתיים אין ייחוד"
ופריים קצרצר במיוחד שמראה את מרינה עם עגלת סופר, קופסאות דגנים עם שם השיר ו... קופסאות המרק של קמבל! מחווה ישירה לאנדי וורהול
בקליפ משולבים גם הרבה טקסטים צבעוניים שמדמים אותו לקומיקס ואת מרינה לדמות הראשית בו, מה שמחזיר אותנו לליכטנשטיין
ולכל אורך הקליפ מתקבל הרושם שמדובר בביקורת על תרבות הצריכה המערבית ועל הרצון להיות מצליח ומפורסם, מסרים עוקצניים שמתאימים גם ליצירות של וורהול, שהפך מוצרי צריכה לאמנות ואמנות למוצרי צריכה. למרות שהוא הכחיש כל קשר לזה שיש ביצירותיו עומק (אל תאמינו לו)
אחד הפריימים לקראת סוף הקליפ מציג את מרינה כדמות קומיקס בסגנון ליכטנשטיין - צבעים חזקים, קווי מתאר עבים ונקודות שמהווה את המחווה הישירה ביותר לאמן.
מרינה בסופו של דבר הפכה לדמות קומיקס משוכפלת ומעוצבת - מוסר השכל על התוצאה של הסגידה לתרבות הצריכה?
אתם מוזמנים ליהנות מהקליפ המלא, אשמח לתגובות
קראתי בשקיקה, את כותבת נהדר.
השבמחקקצת מעייף אבל שהרבה מאוד זמרים מבקרים ועוקצים את תרבות הפופ (שבלעדיה רוב הסיכויים לא היו קיימים...)
לא הגיע הזמן לרפרנס קצת יותר רענן? אופטימי?