קנייה ווסט וטאקאשי מורקאמי

טאקאשי מורקאמי וקנייה ווסט הם סיפור אהבה מעניין שמדגים את הקשר בין קליפים לאמנות בצורה הישירה ביותר.
אם הפוסטים שכתבתי עד עכשיו היו על מוסיקאים שהושפעו חזותית מאמנים בקליפים שלהם, כאן מדובר במוסיקאי שפנה לאחד האמנים האהובים עליו, ושיתף איתו פעולה במודע. לא רק בקליפ, אלא גם בעטיפת האלבום ומוצרים נלווים אחרים.
אני מאוד אוהבת את ווסט ואת ההפקות שלו, וכשגיליתי על הקשר למורקאמי ולאמנות עכשווית בכלל, זה גרם לי להעריך אותו יותר כאמן ויוצר. על מורקאמי עצמו כתבתי פרק בסמינר גדול באמנות עכשווית שעסק בקשר בין אמנות גבוהה לנמוכה.

רבים קוראים למורקאמי "אנדי וורהול" היפני מכיוון שבינו לבין אמן הפופ האיקוני מתקיימים מספר קווים מקבילים: לשניהם אמנות שמושפעת מהתרבות הפופולרית, מורקאמי מחזיק בסטודיו ענק אותו מכנה "המפעל" במחווה מכוונת לוורהול, וורהול עיצב עטיפת אלבום ללהקת ה"וולוואט אנדרגראונד" (Velvet Underground)

ומורקאמי מצדו שיתף פעולה עם הראפר קנייה ווסט  ועיצב את עטיפת אלבומו השלישי (על כך בהמשך)

כמו וורהול, מטשטש מורקאמי את הגבול בין מוצרי צריכה, מסחריות ואמנות.

אולם כאן טמון ההבדל העיקרי בין השניים- וורהול השתמש בדימוים מהתרבות הפופולרית ובמוצרים צרכניים לאמנות שלו, אבל מעולם לא ייצר אותם בעצמו. המיתוג של יצירותיו של וורהול, מחולצות ועד ספלים, שעונים ותיקים החל רק לאחר מותו. מורקאמי יוצר במודע ציורים, פסלים, מיצבים, סרטי וידאו, חולצות, תיקים, מחזיקי מפתחות ומוצרים רבים אחרים.

 בנוסף לכך, הוא מנהל גלריה ויריד שנתי בשם "GEISAI" שמקדם אמנים יפנים צעירים. מוראקמי הינו מפעל אמנותי שלם שמחזיק מאות עובדים נאמנים בטוקיו וניו יורק, המייצרים בעבורו לא רק את יצירות האמנות שהוא מציג במוזיאונים, אלא גם אינסוף תוצרי לוואי תעשייתיים, מרצ'נדייז, שמאפשרים לכל אחד לרכוש מורקאמי מקורי.

 האמן היפני לא מוצא הבדל בין יצירות האמנות שלו לבין מוצרי הלוואי (מרצ'נדייז) שלהם, מטרתו היא לדבר על החברה היפנית העכשווית בעזרת יצירה והפצה של עבודות שמובנות לקהל הבינלאומי
מורקאמי עבר כמה "תקופות אמנותיות" בסגנון שלו : במהלך לימודיו נחשף לאמנים עכשווים כמו דמיאן הרסט, ג'וליאן שנאבל ((Schnabel ופול מקארתי (McCarthy) ועבודותיו הראשונות היו קונספטואליות ועסקו בנושאים פוליטיים וחברתיים תוך נגיעה בביוגרפיה שלו כדור שני למלחמה,
עם הזמן נמשך לעולם המנגה שהתחבב עליו עוד בילדותו, ויצר בהשראת האוטאקו שהיא תת-תרבות ביפן שכוללת את המעריצים הלעתים אובססיביים של המנגה והאנימה, המכלים את ימיהם במשחקי מחשב וקריאת קומיקסים.

יצירות המנגה האפלות והאירוטיות לעתים של מורקאמי, הפכו במרוצת השנים לסגנון שמזוהה איתו היום - הקאוואי.
קאוואי הוא "חמוד" ביפנית. זהו סגנון המזוהה עם יפן ונוצר כתגובה לתדמית הכוחנית של יפן לאחר מלחמת העולם השנייה.
הקאוואי מאופיין בדמויות חמודות, בדרך כלל בצבעי פסטל ובסגנון ילדותי במכוון. כמו "הלו קיטי".
מורקאמי ניתח את מושג הקאוואי כאיש עסקים החוזה מגמות מצליחות ויצר עבודות רבות הכוללות אסתטיקה זו. הוא סיפר על המניעים לכך בראיון: "איך תינוקות שורדים?..בגלל שהם חמודים. מחקרים מדעיים הראו שראשים גדולים ועיניים גדולות, יחד עם אפים ופיות קטנים, הן תבניות נפוצות של תינוקות שחוזרים במיני בעלי חיים שונים. אני רק פונה לאינסטינקט האמהי של הקהל שלי"

מה שאני אוהבת בעבודות שלו , זה שלא מדובר בקאוואי טהור, אלא עם טוויסט קצת אפל , שנשאר מהעבודות הקודמות שלו.

ומאיש עסקים אחד לאיש עסקים אחר

קנייה ווסט הוא אחד המוסיקאים והמפיקים המצליחים ביותר כרגע. אחראי למספר רב של להיטים בביצועו ובביצוע אחרים,
ווסט לא רק עוסק במוסיקה, יש לו ליין אופנה והוא חובב אמנות עכשווית.

בתערוכת הרטרסופקטיבה שלו ב-2007 במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס (MOCA ), הציג מורקאמי בחלל הגלריה חנות שלמה של תיקים שעיצב למותג היוקרתי לואי ויטון (Louis Vuitton),

אירוע זכה לחשיפה גדולה הן בעולם האופנה ובעולם האמנות (ולא תמיד לטובה, שכן מורקאמי הואשם במסחור, אבל לא ממש היה לו אכפת) .

 אני מנחשת שמהלך זה הביא לחשיפתו גם לציבור הרחב בארה"ב ולאחד מתושביה - קנייה ווסט.
וכך באותה השנה ווסט ומורקאמי שיתפו פעולה במספר פרויקטים לרגל צאת אלבומו (המשובח) של ווסט -GRADUATION.  זה התחיל בעטיפת האלבום והסינגלים שנלוו אליו, המציג את הקמיע של ווסט - דובי שמופיע גם על עטיפות אלבומי הקודמים.

המשיך בפסל של הדובי שהציג מורקאמי באחת מתערוכותיו

והגיע לשיא בקליפ שלם שביים מורקאמי ומבוסס על האיורים שלו.
בקליפ, לשיר Good Morning מופיע הדובי שמייצג את קנייה עצמו, שחי בעיר עתידנית בשם Universe-city , מעין משחק מילים שכזה על "אוניברסיטה". הדובי עובר בין מכשולים במהלך הקליפ (כולל להכנס למכונית דלוריאן), עובר ליד שלטי רחוב עם שמות הסינגלים מהאלבום, עד שמגיע לבסוף לטקס הסיום, להלן, ה- Graduation שלו.

לקליפ הזה יש יסודות ביוגרפיים שכן קנייה ווסט נשר מלימודי האמנות שלו בשיקגו כדי להתרכז בקריירה המוסיקלית שלו.. ולשלושת האלבומים הראשונים שלו קוראים בהתאמה

(The College Dropout (2004 - הנושר מהקולג'
(Late Registration (2005 - רישום מאוחר
(Graduation (2007 - טקס סיום

עכשיו הכול ברור... ואכן השיתוף עם מורקאמי הוא רק אחד משיתופי פעולה אמנותיים שעשה ווסט במהלך הקריירה שלו ואני מקווה שאגע בשאר  בפוסטים הבאים.

אגב, יצא לי לבקר בתערוכה Double Vision במוזיאון טיקוטין בחיפה לאמנות יפנית, שהציגה בין השאר עבודות של מורקאמי . התרגשתי מאוד לראות את זה בלייב :-)


לסיום, הנה Good Morning  מבית היוצר של ווסט מורקאמי