רוי ליכטנשטיין ומרינה אנד דה דאיימונדס

ימים קשים עוברים על מדינת ישראל, המצב מדכא ואני מקווה שהוא ישתנה לטובה בקרוב.
הפוסט הזה הוא לגמרי אסקפיסטי בשבילי  ואני מקווה שגם בשבילכם הוא יהווה הפוגה מהחדשות האינסופיות.


מה יותר אסקפיסטי מקומיקס? ואני מדברת על הקומיקס הקלאסי של שנות ה-50 וה-60, עולם מצויר בו תמיד הטובים מנצחים את הרעים, הגברים חסונים והנשים יפות.

האמן המזוהה ביותר עם קומיקס עד היום הוא רוי ליכטנשטיין, שעבודות ענק שלו מעטרות גם את מוזיאון תל אביב לאמנות.

ליכטנשטיין נולד בניו יורק למשפחה יהודית בשנת 1923, לאחר שירות כשרטט במלחמת העולם השנייה, חזר לארה"ב ולמד אמנות. ב-1961 התחיל לצייר את ציורי הפופ-ארט המזוהים עמו כל כך - ליכטנשטיין נהג לקחת קטעים מספרי קומיקס קיימים, להגדיל אותם למימדי ענק ולדמות שכפול תעשייתי כשלמעשה יצר זאת בציור מדוקדק בצבעי שמן ואקריליק. אחת הטכניקות המזוהות עמו הייתה השימוש בנקודות   שחיקו הדפסה.

ליכטנשטיין השווה את יצירותיו לאלה של האקספרסיוניסטים המופשטים - "הם הניחו צבע על הקנבס והגיבו למה שהם עשו, לזוויות הצבע ולגדלים. הסגנון שלי נראה אחרת לחלוטין, אבל הטבע של לצייר קווים דומה - רק שאצלי זה לא נראה כמו קליגרפיה, כמו אצל פולוק למשל"
בציטוט זה, נראה שליכטנשטיין מנסה לומר שהציורים שלו פחות "מקריים" משל פולוק ומחושבים יותר. ליכטנשטיין אף עקץ את פולוק כשצייר את משיחת מכחול לבנה מ-1961  - משיחת מכחול ענקית ומדויקת, ההפך הגמור מההתפרצות של פולוק.

באותה התקופה נקטל ליכטנשטיין על ידי מבקרי האמנות שפקפקו במקוריות של האמנות שלו, אולם בדיוק כמו אנדי וורהול  גם ליכטנשטיין יצר מחדש דימויים קיימים ופופולאריים וגרם לנו להסתכל עליהם בצורה חדשה -  הקומיקס העממי הפך ליצירת אמנות מכובדת שתלויה במוזיאון. כמובן שהפורמט הגדול והטכניקה תרמו לדבר.
דרך הקומיקס, שיקף את תרבות הצריכה האמריקאית דאז ואתגר את הצופים עם גיבורי התרבות החדשים שלהם.
לא עוד מלכים ורוזנים בפורטרטים מלכותיים, אלא דמויות קומיקס צבעוניות ומוגזמות.

נערה טובעת, 1963

וואם!, 1963

אולי, 1963

מרינה אנד דה דאיימונדס הוא שמה הבימתי של מרינה למבריני דיאמנדיס, זמרת ויוצרת וולשית ממוצא יווני שפרצה ב-2010 עם האלבום המשובח The Family Jewels. השנה היא הוציאה אלבום שני, מוצלח לא פחות בשם Electra Heart. את רוב השירים בשני האלבומים, הלחינה וכתבה מרינה בעצמה.

אני מאוד אוהבת את המוסיקה של מרינה, אין לה סגנון מוגדר, היא נעה בין פופ-אלקטרו-בלדות פסנתרים, יש לה קול נפלא והקליפים שלה תיאטרליים ומלאי דמיון . הנה כמה דוגמאות מוצלחות לקליפים ושירים נהדרים שלה, למי שלא מכיר - Power and control, I'm not a Robot , Radioactive , Obsessions אך הקליפ שבו עוסק פוסט זה הוא Oh No! שהיה הסינגל הרביעי מאלבום הבכורה שלה.
עוד לפני שבוחנים את הקליפ, שם השיר, בייחוד עם סימן הקריאה, נשמע כמו משהו שאחת הדמויות ביצירות הקומיקס של ליכטנשטיין הייתה אומרת.

ואכן, הקליפ עצמו מאוד פופ-ארטי במראהו - צבעוניות חזקה של התפאורה והבגדים ואזכורים רבים למוצרי צריכה שמקישים גם לעבודות של וורהול.


מרינה נמצאת בתוך ים שטרות ולבושה בשמלה בצורת שטר

 מרינה נמצאת בתוך מסך טלוויזיה ואומרת
"הטלוויזיה לימדה אותי איך להרגיש ועכשיו לחיים האמיתיים אין ייחוד"

ופריים קצרצר במיוחד שמראה את מרינה עם עגלת סופר, קופסאות דגנים עם שם השיר ו... קופסאות המרק של קמבל! מחווה ישירה לאנדי וורהול

בקליפ משולבים גם הרבה טקסטים צבעוניים שמדמים אותו לקומיקס ואת מרינה לדמות הראשית בו, מה שמחזיר אותנו לליכטנשטיין

ולכל אורך הקליפ מתקבל הרושם שמדובר בביקורת על תרבות הצריכה המערבית ועל הרצון להיות מצליח ומפורסם, מסרים עוקצניים שמתאימים גם ליצירות של וורהול, שהפך מוצרי צריכה לאמנות ואמנות למוצרי צריכה. למרות שהוא הכחיש כל קשר לזה שיש ביצירותיו עומק (אל תאמינו לו)

אחד הפריימים לקראת סוף הקליפ מציג את מרינה כדמות קומיקס בסגנון ליכטנשטיין - צבעים חזקים, קווי מתאר עבים ונקודות שמהווה את המחווה הישירה ביותר לאמן.

מרינה בסופו של דבר הפכה לדמות קומיקס משוכפלת ומעוצבת - מוסר השכל על התוצאה של הסגידה לתרבות הצריכה?


אתם מוזמנים ליהנות מהקליפ המלא, אשמח לתגובות

מדונה ותמרה דה למפיקה

כפי שבטח הבנתם, אני מאוד מעריכה מוסיקאים שלא מתעלמים מהקשר בין האמנויות השונות ומשלבים אותן בהוויה שלהם.
ראינו את זה אצל מספר אמנים שסקרתי עד עכשיו כמו קנייה ווסט או פלורנס אנד דה מאשין , אבל הרבה לפניהם הייתה המלכה האם - מדונה.

מדונה הייתה פורצת דרך לא רק במוסיקה שלה, אלא בכל מה שהיה נלווה אליה - ההופעות המושקעות על הבמה, המראות המתחלפים שלה וגם הקליפים האמנותיים והמוקפדים, כל הדברים שליידי גאגא מנסה להעתיק ולא תמיד מצליחה.
מדונה חובבת אמנות נלהבת ומחזיקה אוסף מכובד של יצירות מאמנים כמו פרידה קאלו, הצלם מאן ריי, אדוארד הופר, פאבלו פיקאסו, סלבדור דאלי ועוד. מה שלגמרי גורם לי לקנא בה.
היא מכרה זהב בכל הקשור לבלוג הזה- קליפים רבים שלה מהווים מחווה לאמנים האהובים עליה, אולם האמנית שמדונה מצטטת יותר מכולם  היא ציירת הארט-דקו תמרה דה למפיקה.

בניגוד לפוסטים קודמים שניתחו קליפ יחיד ואת ההשפעות האמנותיות שכלולות בו, הפעם אדבר על הקשר בין מדונה לבין תמרה דה למפיקה בצורה רחבה יותר (הפוסט הזה ארוך מהרגיל) ואראה איך יצירותיה של אמנית זו חזרו והופיעו בקליפים של מדונה לאורך השנים.

דה-למפיקה נולדה בשנת 1898 בורשה, פולין תחת השם מריה גורסקה.  לאחר שהתחתנה, עברה עם בעלה לפריז והפכה לאחת הציירות הפופולריות בעיר בסגנון שכונה "קוביזם רך" והיה למעשה ביטוי של ארט דקו.
ארט דקו הוא סגנון עיצובי שפרח החל משנות העשרים של המאה ה-20 ודעך במלחמת העולם השנייה. הסגנון הושפע מההתפחות התעשייתית והטכנולוגית שבין שתי מלחמות העולם והתאפיין בצורות גיאומטריות, בניגוד לאר נובו האורגני והמעוגל.

היצירות של למפיקה מתארות בדרך כלל נשים מתקופתה (שנות ה-20 וה-30), בצבעוניות עזה והבדלי אור וצל חדים.
הנשים מצוירות באופן ריאליסטי יחסי, אולם הבדלי האור והצל יוצרים צורת גיאומטריות כיאה לארט דקו.
לדבריה, פיקאסו "גילם ביצירותיו את החדשנות שבפירוק" , האמפרסיוניסטים בעיניה "ציירו רע ובצבעים מלוכלכים".
מנגד, ציוריה של דה-למפיקה היו מאוד מדויקים, אלגנטיים ונקיים כמעט כמו עיבודי פוטושופ של ימינו.

הנשים בציוריה של דה-למפיקה היו עוצמתיות ומיניות. הן שיקפו את חייה האישיים של דה-למפיקה עצמה שהיו שערורתיים ביחס לתקופה - היא הייתה נשואה, אך ניהלה מערכות יחסים מחוץ לנישואים עם גברים ונשים גם יחד והואשמה בכך שלא בילתה זמן עם בתה ובעלה. היא הייתה אשת חברה ידועה וחייתה את הבוהמה כשהתחברה לאושיות כמו פאבלו פיקאסו וז'אן קוקטו.  לבסוף התחתנה עם אחד ממאהביה ועברה איתו ב-1939, תחילת מלחה"ע השנייה, לארה"ב.
הזוג השתכן בברלי הילס ודה למפיקה חיה את חיי הזוהר גם שם, כשבילתה בסטים של סרטים הוליוודים והתחברה עם כוכבי התקופה. את בתה , קיזט, חילצה מפאריז ב-1941 וצירפה אותה אליה.
לקראת שנות ה-60, דעך כוכבה של דה-למפיקה בשמי האמנות והיא הפסיקה להציג בתערוכות.
לאחר מותו של בעלה השני, מכרה את רוב רכושה ויצאה למסע מסביב לעולם בספינת תענוגות. לבסוף התיישבה בטקסס עם בתה ומשפחתה.
בערוב ימיה עברה למקסיקו ושם הלכה לעולמה ב-1980.

בשנותיה האחרונות זכתה לעדנה כשהדור החדש של שנות השבעים "גילה" אותה, הוצגו רטרוספקטיבות שהוקדשו לה והצגות שהתבססו על חייה הסוערים.

לכן מה הפלא שמדונה, האישה החדשנית והפרובוקטיבית ששינתה את עולם המוסיקה מקצה לקצה, התחברה כל כך               לדה-למפיקה וליצירותיה?

מדונה היא מעריצה כה נלהבת של דה למפיקה, עד ששילבה אותה בלפחות שלושה קליפים שונים.
נעזרתי רבות בפוסט הבא שדן בנושא ובתמונות הנהדרות שהציג.

הקליפ הראשון הוא  Open your Heart  מ-1986 שמציג את מדונה כחשפנית בסגנון קברט (ודמיון ללייזה מינלי) במופע "פיפ שואו" . המקום בו מתרחש המופע מורכב משתי יצירות של דה למפיקה - אנדרומדה, ורפאלה היפה. במהלך הקליפ מופיעות יצירות נוספות.

הקליפ השני הוא Express yourself מ-1989 שמציג את מדונה בעיר עתידנית נוסח מטרופוליס של פריץ לאנג, הפעם המראה והעיצוב של הקליפ עצמו משקפים את תמרה דה-למפיקה. מדונה מצטטת יצירות ספציפיות והעיצוב הכללי - האור, הצבע, הצורות הגיאומטריות, מהדהדים את הסגנון של דה-למפיקה.
למשל, בתמונה הבא ניתן לראות איך יצירות של דה למפיקה שוחזרו בקליפ בצורה כמעט זהה.

הקליפ השלישי הוא השיר, התופעה והריקוד -   Vogue שיצא ב-1990. הקליפ המסוגנן כל כך, נפתח בתצוגה של יצירותיה של דה למפיקה, בין רקדנים ופסלים קלאסיים.  שלוש מהיצירות  המוצגות,  ננה דה הררה, אישה עם גיטרה ואנדרומדה שייכות למדונה ומהוות חלק מהאוסף הפרטי שלה.

הקליפ חוגג את הוליווד הישנה בסגנון החזותי שלו וגם במילות השיר עצמו מציין שמות של כוכבים מהתקופה - גרטה גארבו, מרילין מונרו, מרלן דיטריך ועוד. כאמור, חיי הבוהמה בהוליווד היו משהו שדה-למפיקה השתייכה אליו.
מעניין שבקליפ הזה, דה למפיקה אינה ההשפעה החזותית היחידה , מדונה משלבת כאן ציטוטים חזותיים מצילומים של הורסט פ. הורסט, צלם מפורסם שפעל בשנות ה-40 שסגנונו הדרמטי מזכיר את דה-למפיקה.

זאת ועוד, יש הטוענים כי חזיית הקונוסים המפורסמת שעיצב למדונה ז'אן פול גוטייה הושפעה מיצירותיה של דה-למפיקה וגופן הגיאומטרי של הנשים שתיארה.

ב-2010 מדונה הצטלמה לקמפיין של לואי ויטון  בסגנון של דה-למפיקה,  עם צבעוניות עזה והבדלי אור וצל חדים.

מה שמדונה הייתה לעולם המוסיקה והבידור משנות השמונים ואילך, כך הייתה דה-למפיקה לעולם האמנות בתקופתה. לדעתי, מדונה מזדהה עם דה-למפיקה ורואה בה מודל לחיקוי. היא מזדהה עם החוזק שלה בעולם האמנות הגברי, עם המיניות המשוחררת שלה, עם העצמאות שלה והיצירתיות שלה. כל אלה תכונות שמדונה ביטאה במהלך הקריירה שלה. אחרי כל היח"צ, והפרסום והתדמיות המתחלפות של מדונה ושל דומיה, מעניין לראות מי הם האמנים והאיידולים של גיבורי התרבות של ימינו ואת מי הם מעריצים.

נ.ב. אם אתם נהנים מהבלוג, אשמח מאוד אם תגיבו ותרשמו אליו כמנוים. אתם יכולים להרשם כאן למטה איפה שהתגובות או למעלה בצד ימין, יש תיבה למלא בה את המייל שלכם ותעודכנו בכל פעם שאפרסם פוסט חדש.
תודה!

סלבדור דאלי וג'וס סטון

בדיוק כמו המונה ליזה של דה וינצ'י', הצעקה של מונק או
ליל כוכבים של ואן גוך  - התמדת הזכרון של סלבדור דאלי מ-1931 היא אחת מיצירות האמנות המפורסמות בעולם שגם אדם שלא בקיא באמנות ראה לפחות פעם אחת בחייו.

התמדת הזכרון  מתארת שעונים נוזלים במרחב מישורי עם נוף של ים והר ברקע - כנראה נוף קטלוני, מולדתו של האמן. השעונים נוזלים על ענף, משטח מרובע ודמות אדם עוברית - כנראה דיוקן עצמי של דאלי שחוזר ביצירותיו. משמאל, שעון כיס כתום ועליו נמלים.
בציורי ואניטז פלמיים נמלים וחרקים קשורים לרקבון ואכן חוקרים נוטים לפרש גם כאן את הנמלים כסמל למוות.
ציור זה נוצר בשיא התקופה הפרוידיאנית של דאלי, שכמו אמנים סוריאליסטים אחרים הושפע עמוקות מכתביו של זיגמונד פרויד על תת המודע.  הסוריאליסטים חקרו את עולם החלומות וביקשו להכנס למציאות אלטרנטיבית בזמן שהעולם סביבם התקרב למלחמת העולם השנייה.

למעשה אנו צופים בחלום ולא במציאות ממשית. לא רק שהצופים ביצירה במצב של חלימה, אלא גם דמותו של דאלי במרכז עוצמת את עיניה. האם  היצירה היא מה שהיא חולמת?
מה שאמור להיות קשה במציאות כמו שעונים, הופך ביצירה לרך ונוזלי, כך גם פניו של דאלי שמאבדות מצורתן.  התמה המרכזית של יצירה זו היא הזמן : נזילות השעון יכולה לרמז על הזמן שנוזל וחולף במציאות או על חוסר המשמעות שיש למימד הזמן בחלומות. תמה נוספת היא חיים ומוות,  דמותו העוברית של דאלי אל מול השעונים הנוזליים שרומזים על מהלך החיים ועד לנמלים המסמלות את המוות.
מעניין שאם קוראים את היצירה משמאל לימין, המוות הוא הראשון והלידה מגיעה רק אחר כך, מה שיכול להתקשר לתמה נוספת , של בריאה יש מאין, כמו שקורה בעולם החלומות.

מושגים של זמן וחלל שמופיעים ביצירה, גרמו לחוקרים לחשוב שדאלי הושפע גם מתורת היחסות של אלברט איינשטיין, אך כשנשאל על כך בראיון טען שההשפעה עליו הייתה דווקא דימוי של גבינת קממבר נמסה בשמש...



ג'וס סטון הבריטית פרצה בתחילת שנות האלפיים עם כמה שירים ממש טובים כמו You Had Me,  הקאבר המוצלח ל Fell in love with a boy של ה-White Stripes   ו-Super Duper Love והייתה שינוי גרובי ומרענן בנוף נערות פופ שיודעות בעיקר לעשות ליפסינק ולא לשיר  (בריטני את שומעת אותי?).
בשנים האחרונות היא קצת נעלמה למעט שיר נחמד עם Common בשם  Tell me what we're gonna now

מאוד שמחתי לגלות (הודות לרומן ספיבק) שבקליפ החדש של ג'וס סטון, The High Road, שהוא אגב קאבר יש אזכור מפורש להתמדת הזכרון יחד עם סמלים נוספים ואווירה סוריאליסטית לחלוטין כיאה לדאלי.
הקליפ מתחיל בנסיעה של ג'וס ברכבת. היא יורדת ממנה אל תוך יער אפל ומוזר וחולפת על פני שלט המכוון אותה ל-High Road, ביטוי באנגלית שמשמעותו "דרך הישר", כלומר הדרך המוסרית והנכונה. וזה גם כמובן שם השיר.

על הקרקע נבקעות ביצים ויוצאת מהן מעין אבקת זהב קסומה. זהו פריים קצרצר אז נסו לשים לב.
בפעם הראשונה שפרסמתי את הפוסט הזה, פספסתי אותן. עכשיו כששמתי לב אליהן הדבר רק מוכיח לי שהקליפ מושפע מאוד מהאמנות של סלבדור דאלי, כפי שאמשיך וארחיב בהמשך.

ביצים הן מוטיב חוזר אצל דאלי בהמון יצירות, הנה כמה מהן :

ילד גאופוליטי צופה בלידה של אדם חדש מ-1943

המטמורפוזיס של נרקיסוס מ-1937

וכמובן המוזיאון של דאלי בקטלוניה

הביצה נושאת בין השאר משמעויות של בריאה וחיים, ואכן בקונטקסט של הקליפ, מרגע שהביצים נבקעות מתחיל משהו חדש - והוא רצף של אירועים מופלאים שאת הסיבה אליהם מגלים בסוף הקליפ.


ג'וס ממשיכה ללכת כשהיא מבחינה בשעונים שנוזלים על העצים..כן כן התמדת הזכרון של דאלי במלוא תפארתה!

ג'וס ממשיכה בדרכה ופוגשת בפיל , היא עולה ורוכבת עליו. 

פילים מופיעים מספר פעמים ביצירותיו של דאלי. אחת מהיצירות היא חלום שנגרם ממעוף של דבורה סביב רימון שניה אחת לפני ההתעוררות מ-1944 שנוצר בהשראת חלום שחלמה אשתו גאלה.

ביצירה נראית גאלה ,עירומה, במצב של חלימה כשמסביבה הדימויים עליהם היא חולמת. בין הדימוים נמצא גם פיל עם אובליסק על גבו, הולך על רגליים דקות וארוכות כמו עכביש.
לפי הפרשנויות לציור , דמותו של הפיל צוירה בהשראת פסל של ברניני בשם Pulcino della Minerva שנמצא מחוץ לבזיליקה של סנטה מריה סופרה מינרווה ברומא ומתאר פיל עם אובליסק על גבו.
באופן מעניין, את ההשראה לפסל קיבל ברניני מיצירה ספרותית רנסאנסית שעוסקת בחלום.
וכך החלום הרנסאנסי מגיע לחלום של דאלי  - הוא מותח ומעוות אותו, במה שמדגיש את חוסר ההגיון ביצירה ואת היותה דימוי של חלום.

מעבר לכך, לפי הפסיכואנליטקאי קארל יונג, דימוי של פיל בחלום מסמל את ה"עצמי".
מכאן ניתן לומר שברגע שג'וס עולה על הפיל היא מתחברת לעצמה, או שהיא עוברת איזשהו תהליך רגשי.

לבסוף, ג'וס משחקת שחמט עם דמות בברדס שחור.

לפי דעתי, הדמות בברדס השחור היא המוות וזהו אזכור חזותי לסרטו של אינגמר ברגמן החותם השביעי שעוסק באביר המשחק שחמט עם פרסוניפקציה של המוות שבא לקחת את חייו.

מעבר לכך, כלי השחמט מזכירים את כלי השחמט שעיצב סלבדור דאלי בשנות ה-60 על פי אצבעות ידיו (למעט המלכה, שעוצבה על פי האצבע של גאלה)

ג'וס מפסידה בשחמט למוות ובאותו הרגע היא מתעוררת ברכבת. 
למעשה כל הקליפ, כיאה לדאלי, היה חלום וכך ראוי לפרשו.

ג'וס מחפשת את דרך הישר שנמצאת כנראה רק בחלומות, אך בסופו של דבר מפסידה למוות, ובמקום למות היא מתעוררת למציאות, שזו אמירה מעניינת משל עצמה שבטח דאלי היה מסכים איתה. 

קנייה ווסט וטאקאשי מורקאמי

טאקאשי מורקאמי וקנייה ווסט הם סיפור אהבה מעניין שמדגים את הקשר בין קליפים לאמנות בצורה הישירה ביותר.
אם הפוסטים שכתבתי עד עכשיו היו על מוסיקאים שהושפעו חזותית מאמנים בקליפים שלהם, כאן מדובר במוסיקאי שפנה לאחד האמנים האהובים עליו, ושיתף איתו פעולה במודע. לא רק בקליפ, אלא גם בעטיפת האלבום ומוצרים נלווים אחרים.
אני מאוד אוהבת את ווסט ואת ההפקות שלו, וכשגיליתי על הקשר למורקאמי ולאמנות עכשווית בכלל, זה גרם לי להעריך אותו יותר כאמן ויוצר. על מורקאמי עצמו כתבתי פרק בסמינר גדול באמנות עכשווית שעסק בקשר בין אמנות גבוהה לנמוכה.

רבים קוראים למורקאמי "אנדי וורהול" היפני מכיוון שבינו לבין אמן הפופ האיקוני מתקיימים מספר קווים מקבילים: לשניהם אמנות שמושפעת מהתרבות הפופולרית, מורקאמי מחזיק בסטודיו ענק אותו מכנה "המפעל" במחווה מכוונת לוורהול, וורהול עיצב עטיפת אלבום ללהקת ה"וולוואט אנדרגראונד" (Velvet Underground)

ומורקאמי מצדו שיתף פעולה עם הראפר קנייה ווסט  ועיצב את עטיפת אלבומו השלישי (על כך בהמשך)

כמו וורהול, מטשטש מורקאמי את הגבול בין מוצרי צריכה, מסחריות ואמנות.

אולם כאן טמון ההבדל העיקרי בין השניים- וורהול השתמש בדימוים מהתרבות הפופולרית ובמוצרים צרכניים לאמנות שלו, אבל מעולם לא ייצר אותם בעצמו. המיתוג של יצירותיו של וורהול, מחולצות ועד ספלים, שעונים ותיקים החל רק לאחר מותו. מורקאמי יוצר במודע ציורים, פסלים, מיצבים, סרטי וידאו, חולצות, תיקים, מחזיקי מפתחות ומוצרים רבים אחרים.

 בנוסף לכך, הוא מנהל גלריה ויריד שנתי בשם "GEISAI" שמקדם אמנים יפנים צעירים. מוראקמי הינו מפעל אמנותי שלם שמחזיק מאות עובדים נאמנים בטוקיו וניו יורק, המייצרים בעבורו לא רק את יצירות האמנות שהוא מציג במוזיאונים, אלא גם אינסוף תוצרי לוואי תעשייתיים, מרצ'נדייז, שמאפשרים לכל אחד לרכוש מורקאמי מקורי.

 האמן היפני לא מוצא הבדל בין יצירות האמנות שלו לבין מוצרי הלוואי (מרצ'נדייז) שלהם, מטרתו היא לדבר על החברה היפנית העכשווית בעזרת יצירה והפצה של עבודות שמובנות לקהל הבינלאומי
מורקאמי עבר כמה "תקופות אמנותיות" בסגנון שלו : במהלך לימודיו נחשף לאמנים עכשווים כמו דמיאן הרסט, ג'וליאן שנאבל ((Schnabel ופול מקארתי (McCarthy) ועבודותיו הראשונות היו קונספטואליות ועסקו בנושאים פוליטיים וחברתיים תוך נגיעה בביוגרפיה שלו כדור שני למלחמה,
עם הזמן נמשך לעולם המנגה שהתחבב עליו עוד בילדותו, ויצר בהשראת האוטאקו שהיא תת-תרבות ביפן שכוללת את המעריצים הלעתים אובססיביים של המנגה והאנימה, המכלים את ימיהם במשחקי מחשב וקריאת קומיקסים.

יצירות המנגה האפלות והאירוטיות לעתים של מורקאמי, הפכו במרוצת השנים לסגנון שמזוהה איתו היום - הקאוואי.
קאוואי הוא "חמוד" ביפנית. זהו סגנון המזוהה עם יפן ונוצר כתגובה לתדמית הכוחנית של יפן לאחר מלחמת העולם השנייה.
הקאוואי מאופיין בדמויות חמודות, בדרך כלל בצבעי פסטל ובסגנון ילדותי במכוון. כמו "הלו קיטי".
מורקאמי ניתח את מושג הקאוואי כאיש עסקים החוזה מגמות מצליחות ויצר עבודות רבות הכוללות אסתטיקה זו. הוא סיפר על המניעים לכך בראיון: "איך תינוקות שורדים?..בגלל שהם חמודים. מחקרים מדעיים הראו שראשים גדולים ועיניים גדולות, יחד עם אפים ופיות קטנים, הן תבניות נפוצות של תינוקות שחוזרים במיני בעלי חיים שונים. אני רק פונה לאינסטינקט האמהי של הקהל שלי"

מה שאני אוהבת בעבודות שלו , זה שלא מדובר בקאוואי טהור, אלא עם טוויסט קצת אפל , שנשאר מהעבודות הקודמות שלו.

ומאיש עסקים אחד לאיש עסקים אחר

קנייה ווסט הוא אחד המוסיקאים והמפיקים המצליחים ביותר כרגע. אחראי למספר רב של להיטים בביצועו ובביצוע אחרים,
ווסט לא רק עוסק במוסיקה, יש לו ליין אופנה והוא חובב אמנות עכשווית.

בתערוכת הרטרסופקטיבה שלו ב-2007 במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס (MOCA ), הציג מורקאמי בחלל הגלריה חנות שלמה של תיקים שעיצב למותג היוקרתי לואי ויטון (Louis Vuitton),

אירוע זכה לחשיפה גדולה הן בעולם האופנה ובעולם האמנות (ולא תמיד לטובה, שכן מורקאמי הואשם במסחור, אבל לא ממש היה לו אכפת) .

 אני מנחשת שמהלך זה הביא לחשיפתו גם לציבור הרחב בארה"ב ולאחד מתושביה - קנייה ווסט.
וכך באותה השנה ווסט ומורקאמי שיתפו פעולה במספר פרויקטים לרגל צאת אלבומו (המשובח) של ווסט -GRADUATION.  זה התחיל בעטיפת האלבום והסינגלים שנלוו אליו, המציג את הקמיע של ווסט - דובי שמופיע גם על עטיפות אלבומי הקודמים.

המשיך בפסל של הדובי שהציג מורקאמי באחת מתערוכותיו

והגיע לשיא בקליפ שלם שביים מורקאמי ומבוסס על האיורים שלו.
בקליפ, לשיר Good Morning מופיע הדובי שמייצג את קנייה עצמו, שחי בעיר עתידנית בשם Universe-city , מעין משחק מילים שכזה על "אוניברסיטה". הדובי עובר בין מכשולים במהלך הקליפ (כולל להכנס למכונית דלוריאן), עובר ליד שלטי רחוב עם שמות הסינגלים מהאלבום, עד שמגיע לבסוף לטקס הסיום, להלן, ה- Graduation שלו.

לקליפ הזה יש יסודות ביוגרפיים שכן קנייה ווסט נשר מלימודי האמנות שלו בשיקגו כדי להתרכז בקריירה המוסיקלית שלו.. ולשלושת האלבומים הראשונים שלו קוראים בהתאמה

(The College Dropout (2004 - הנושר מהקולג'
(Late Registration (2005 - רישום מאוחר
(Graduation (2007 - טקס סיום

עכשיו הכול ברור... ואכן השיתוף עם מורקאמי הוא רק אחד משיתופי פעולה אמנותיים שעשה ווסט במהלך הקריירה שלו ואני מקווה שאגע בשאר  בפוסטים הבאים.

אגב, יצא לי לבקר בתערוכה Double Vision במוזיאון טיקוטין בחיפה לאמנות יפנית, שהציגה בין השאר עבודות של מורקאמי . התרגשתי מאוד לראות את זה בלייב :-)


לסיום, הנה Good Morning  מבית היוצר של ווסט מורקאמי