יום שישי, 13 בדצמבר 2013

ליידי גאגא - אמנות הפופ

לאחרונה יצא האלבום החדש של Lady Gaga , שנקרא Artpop. העטיפה המיוחדת שלו הורכבה מפסל בדמותה של גאגא בשילוב יצירתו האיקונית של בוטיצ'לי, לידת ונוס והפסל המרהיב של ברניני, אפולו ודפנה. את העטיפה עיצב לא אחר מהאמן האמריקאי ג'ף קונץ.
עוד לפני שמנתחים חזותית את עטיפתו, שמו מסגיר את הקשר של גאגא לאמנות - ארטפופ, היפוך של פופארט, הז'אנר האמנותי שהתפתח בשנות ה-60 של המאה ה-20 ושינה את פני האמנות כפי שהכירו אותה עד אז, עם אמנים כמו אנדי וורהול, רוי ליכשטנשטיין, קלאס אולדנבורג וריצ'ארד המילטון. אמנות אשר שילבה בין תרבות הפופ וההמונים לבין האמנות הגבוהה  ושאמניה היו בעצמם כוכבי תרבות פופולארית.
משמעות ההיפוך היא הפיכת תרבות הפופ לאמנות, וזה מה שגאגא מקפידה לעשות כבר לא מעט זמן, דרך הקליפים, ההופעות, הבגדים והיצירות שלה.

Photo: ‎לרגל צאת אלבומה החדש, ARTPOP, הפוסט הבא יוקדש למלכת תרבות הפופ (לפחות בזמן האחרון)- ליידי גאגא

בתמונה - עטיפת האלבום אותה עיצב לא פחות מג'ף קונץ!‎


שיתוף הפעולה עם קונץ הוא בעיני השיא ב"רומן" המתמשך של גאגא עם עולם האמנות, ומי אם לא קונץ, אמן שמתכתב עם תרבות פופולארית במשך מרבית הקריירה שלו שייתן את החותמת הסופית לגאגא, כתופעת פופ של ממש.
אני ארחיב על קונץ ופועלו בהמשך הפוסט, וגם על עטיפת האלבום,  אולם קודם לכן אעשה רטרוספקטיבה קטנה לקריירה של גאגא, מאז ועם היום.

ליידי גאגא הוא שם הבמה של סטפני ג'ון אנג'לינה ג'רמונטה, בת 27 שנולדה וגדלה בניו יורק. גאגא ניגנה ושרה מגיל צעיר והמשיכה ללמוד ב- CAP21, תוכנית ללימודי מוסיקה ותאטרון באוניברסיטת ניו יורק. במהלך לימודיה גם כתבה על אמנים שמתכתבים עם תרבות פופולארית כמו דמיאן הירסט וספסנר טוניק.
גאגא עזבה את הלימודים בגיל 19 כדי לקדם את הקריירה המוסיקלית שלה, היא הופיעה בשלל מועדונים בעיר עד שנתגלתה על ידי סקאוטרית של חברת תקליטים. המהלך הביא לבסוף להחתמתה ב- Def Jam שם התחילה לעבוד על אלבומה הראשון. גאגא כינסה סביבה יוצרים שונים שגיבשו את הופעתה ותדמיתה, קבוצה זו נקראת Haus of Gaga בהשראת ה- Factory  של וורהול. בחירה זו באנדי וורהול כמקור השראה יכולה ללתת אינדיקציה לאופי הקריירה של גאגא כאמנית שנעה תמידית בין עולם האמנות לתרבות הפופולארית.

 הפריצה הגדולה של גאגא הגיעה בצאת אלבומה הראשון, The Fame ב-2008. האלבום כלל מספר לא מבוטל של להיטים .Just dance, Poker Face, Paparatzi, Lovegame, Beautiful  dirty rich.

גאגא גיבשה את תדמיתה וניתן לראות את השינוי שעברה דרך הקליפים שלה. בקליפים של האלבום הראשון, עוד אין יותר מדי אמירה אמנותית, גאגא מצטיירת כבחורה שמחה שאוהבת מסיבות, גברים, נשים, ובגדים מבריקים.




הנטייה האמנותית מתחילה לבצבץ בקליפ של Papartzi , הסינגל האחרון מהאלבום הראשון, שעשוי כמו סרט מתח בהשראה היצ'קוקית (באופן ספציפי- "ורטיגו") , בכיכובו של הערפד האהוב על כולנו - אלכסנדר סקארגסגרד.



הקליפ תיאר את יחסי האהבה-שנאה של גאגא עם התקשורת וצלמי הפפראצי. היא עושה מחוות לסמלי תרבות שונים כמו מיקי מאוס (בתמונה למעלה), והסרט מטרופוליס, סרט אקספרסיוניסטי גרמני משנות ה-20 שהיווה השראה גדולה גם על האיידולית של גאגא, מדונה, ועוד יחזור בהמשך.





האלבום הבא, The Fame Monster  היה EP שיצא ב-2009, שנה אחרי צאת האלבום הראשון. השינוי שגאגא עברה ניכר, היא הפכה מעוד זמרת פופ לתופעת פופ של ממש, גם בהצלחה העולמית שלה אבל גם בתדמית שלה. הקליפים הפכו להיות הרבה יותר אמנותיים, יצירתיים ומתכתבים עם אמנים ומדיות שונות.

את העטיפה לאלבום צילם מעצב האופנה והצלם הדי סלימן 

File:The Fame Monster.png


לי באופן אישי העטיפה הזכירה את הכרזה של הסרט "אמדאוס" שעסק בחייו של המלחין הגאון אמדאוס מוצרט, אבל אני לא בטוחה שבאמת יש קשר




הקליפ הראשון שיצא מהאלבום השני היה לשיר Bad Romance , בבימויו של פרנסיס לורנס, במאי קליפים וסרטים (סדרת "משחקי הרעב" למשל). השיר היה להיט ענקי שלווה בקליפ מאוד מיוחד ואמנותי . עלילת הקליפ היא חטיפתה של גאגא מבית מרחץ סוריאליסטי לידי המאפיה הרוסית, כשלבסוף גאגא נוקמת בקונה שלה.


הקליפ נפתח בלידה של גאגא ויצורים אחרים ממעין אינקובטרים בצורת ביצים. מוטיב הלידה/בקיעה עוד יחזור בקריירה של גאגא, והוא מזכיר לי מאוד את יצירתו של סלבדור דאלי באופן כללי, שהרבה לתאר דימוים אלה, ובאופן ספציפי את היצירה הבאה:

Salvador Dali, Geopoliticus Child Watching the Birth of the New Man, 1943



מתוך הקליפ 
התלבושות הלבנות נוצרו בהשראת דמות הזאב בעיבוד המקסים של ספייק ג'ונז ל"ארץ יצורי הפרא"


הבקיעה הזו חזרה בהופעה של גאגא ל-Born this way בגראמיז ב-2011

וגם בעטיפה לרימיקס של השיר




אהבתה של גאגא לסוריאליזם ולדאלי התבטאה גם בתלבושות הללו, שמאזכרות את טלפון הלובסטר המפורסם של דאלי מ-1936

Photo: ‎בין שלל התלבושות הססגוניות של ליידי גאגא, קיימים גם כובעים בצורת טלפון ולובסטר שהם כמובן מחווה לטלפון הלובסטר המפורסם של סלבדור דאלי מ-1936‎



גאגא מחליפה מראות רבים בקליפ הזה, אחד מהם בהשראת מנגה




אחר כמחווה לאלכסנדר מקווין המנוח עם בגד ונעליים בעיצובו ("נעלי ארמדילו")

כדאי לשים לב לעיצובים המופלאים של Haus of Gaga  שכוללים הרבה פעמים רדי מייד, כלומר לקיחת חפצים קיימים והפיכתם לחפץ בעל פונקציות אחרות מהמקור. הרדי מייד היה טכניקה מאוד פופולארית אצל הדאדאיסטים וגם אצל דאלי, כפי שמעיד טלפון הלובסטר. 

משקפיים שעשוים מתערים.



הקליפ הבא היה שיתוף פעולה עם ביונסה (האחת והיחידה) , במיני סרט מלא בהפניות לתרבות הפופ.  הקליפ הוא למעשה המשך ל"פאפארצי" בסופו גאגא נכנסה לכלא על רצח בן זוגה.  לאחר שביונסה משחררת את גאגא מכלא נשים מפוקפק במיוחד, הן יוצאות למסע נקמה בבן הזוג של ביונסה וביושבי הדיינר בו הם סועדים.


כרזה לקליפ

הרכב בו גאגא וביונסה נסעו הוא ה-"Pussy Wagon" מסרטו של טרנטינו, Kill Bill. העריכה הקצבית והעיצוב הצבעוני ומרובה הכותרות מגיעים גם הם מסרטיו של טרנטינו, שלא לדבר על העלילה שמתמקדת בשתי פושעות במסע נקמה...


מתוך Kill Bill





מתוך הקליפ



השראה קולנועית נוספת היא כמובן הסרט "תלמה ולואיז" על שתי נשים שיוצאות למסע משותף שמשנה את חייהם. סרט נפלא ומומלץ שכולל גם  את בראד פיט הצעיר.  רוח הקליפ מאוד מזכירה את רוח הסרט.

גאגא בכובע רדי-מייד נוסף



רדימייד של סרטי מז"פ שהפכו לבגד



רדימייד  - משקפי סיגריות

File:TelephoneFashion3.png

מעניין גם לראות את ההמשכיות בין הקליפ הזה ל"פאפאראצי" .. הבגדים הצהובים ואוזני המיקי מאוס של ביונסה, שמרמזים על כוונתה להרוג את החבר שלה, בדיוק כמו שגאגא עשתה בקליפ הקודם. הרעל שבו גאגא משתמשת הוא אותו הרעל בו השתמשה .

תלבושת הנמר של גאגא מאזכרת קליפ אחר (ואדיר) של שאנייה טווין ל-That don't impress me much



הקליפ מכיל גם מחוות למייקל ג'קסון המנוח - צעד הריקוד שגאגא עושה כשהיא יוצאת מבית הכלא והתלבושת של ביונסה





הקליפ הבא היה לשיר Alejandro והמשיך את הקו האמנותי של גאגא לכיוון אפל יותר. השיר פותח בסימפול של יצירה קלאסית, צ'ארדש של מונטי , מלחין איטלקי שפעל בתחילת המאה ה-20.
לפי גאגא, השיר הוקדש לכל האקסים שלה.  מבחינה מוסיקלית יש השפעה ניכרת מ-Ace of Bace כפי שמדגים המאש-אפ  הזה, וגם מ-ABBA (לא בכדי שם השיר מרמז על Fernando)



מבחינה חזותית הדימוים בקליפ מושפעים מאדיטוריאל של הבמאי, סטיבן קליין שנקרא The Stephen Klein Academy והתפרסם במגזין W שנה לפני כן.


האדיטוריאל


למרות השם הלטיני, לקליפ בעיני יש אווירה מאוד מזרח אירופאית. זה מתחיל בסמפול של צ'ארדש שמושפע ממוסיקה צוענית-מזרח אירופאית ונמשך בגברים שלבושים כחיילים סובייטים/גרמניה במלחמת העולם השנייה



גאגא היא מעין מלכת סאדו ששולטת בהם ובין לבין מאזכרת את הנצרות ואת סמליה, מה שכמובן הזכיר לי מאוד את Like a prayer  של מדונה.
ההקשרים הנוצריים של גאגא יחזרו בגדול בהמשך בקליפ שלה ל -Judas  ונובעים כנראה גם מהרקע שלה כאיטלקיה קתולית שחונכה בחינוך קתולי, כביקורת על הכנסיה, וגם כמחווה למדונה, איטלקיה קתולית גם היא.







עוד דימוי נוצרי הוא הלב הקדוש, Sacred heart, של ישו כמייצג האהבה האלוהית. הוא מופיע בקליפ חבול ונעוץ מסמרים, כנראה מסמל גם את הלב מאוכזב של ליידי גאגא




קטעי הבונדאג' וכל עניין הדומיניטריקס בקליפ מזכירים כמובן את Erotica  של מדונה .


קישור נוסף למדונה הוא הצילומים בשחור לבן שמזכירים את הקליפ של Vogue והחזיה שעשויה מרובים שמזכירה את החזייה האיקונית של גוטייה




המשקפיים בסגנון הסטימפאנק שגאגא מרכיבה בקליפ מזכירים את הקליפ של מדונה ל- Express yourself  שהושפע מאוד ממטרופוליס וכך גם כל הצבעוניות שלו.






באותה השנה (2010) גאגא הגיעה לטקס פרסי ה-MTV לבושה בשמלה שהייתה עשויה בשר. ההשראה לשמלה הקיצונית הגיעה מהצייר מארק ריידן, צייר עכשווי שיוצר דימוי קיטש אפלים ומסוגננים בז'אנר אמנותי (ואף תת תרבות) המכונה Lowbrow (מאמינה שאקדיש לו פוסט נפרד בהמשך).

Mark Ryden, Incarnation , 2009
Photo: ‎שמלת הבשר השערורייתית שליידי גאגא לבשה לטקס פרסי ה-MTV ב-2010 הושפעה בין השאר מציור של האמן (המדהים) מארק ריידן , שבדיוק כמותה מהלך על הקו שבין אמנות גבוהה לתרבות פופולארית

Mark Ryden, Incarnation , 2009‎

ריידן מכונה גם "סוריאליסט-פופ" ושמלת הבשר הזו היא אכן מאוד סוריאליסטית , שוב גאגא לוקחת מוצר יומיומי והופכת אותו למשהו שמרוחק מהפונקציה המקורית שלו. התוצאה מאוד מעניינת ומעוררת מחשבה.

האלבום הבא, Born this way יצא שנה לאחר מכן, ב-2011. הסינגל הראשון שיצא היה שיר הנושא, שלווה בקליפ מרשים מאוד, מעין מניפסט פילוסופי של גאגא על האנושות ועל כך שכל בני האדם שווים ונבראו בצלם אלוהים.



הקליפ מתאר לידתו של מין אנושי חדש, חף מדעות קדומות ומופיעים בו מספר סמלים מעניינים:




חד הקרן הוא חיה פלאית שמקורותיה מגיעים מהמזרח הרחוק. בעת העתיקה תוארו בספרי מטיילים חדי קרן ולאחר מכן, כשתורגם התנ"ך ללטינית, תרגמו את  הראם המקראי (שהיה בעל חיים פלאי גם הוא) ל-Unicorn . בהמשך, אבות הכנסייה קישרו את חד הקרן לישו, ולמעשיות בדבר בתולות שיכולות לתפוס אותו (הקשר למריה). גם דמותו של חד הקרן השתנתה - מדמוי תיש, לסוס לבן ואצילי, עם קרן במרכז ראשו.
באמנות ימה"ב והרנסאנס אם כך, חד הקרן הוא סמל לישו, וגם לטוהר.

Raphael, Portrait of a Lady with a Unicorn  , c.1505-1506


אגב, דימוי חד הקרן התגלגל גם לאמנות יהודית וצויר על תקרת בית כנסת בעיר חודורוב שבגליציה, אך כמובן לא סימל את ישו אלא את הראם המקראי



מכאן, יש לנו שוב אזכור נוצרי בדומה לקליפים הקודמים של גאגא. חד הקרן כישו, ישו המושיע, שמביא גאולה לעולם. ואולי חד הקרן מייצג את גאגא עצמה?  היא המושיעה?
בנוסף, הוא נמצא בתוך משולש ורוד - ה"טלאי הצהוב" של ההומואים, הסמל בו נהגו הנאצים לסמן אותם במחנות הריכוז במלחמת העולם השנייה. הומואים נרדפו על ידי המשטר הנאצי בהתאם להוראותיו של סעיף 175 לחוק העונשין הגרמני, שאסר על יחסים אינטימיים בין גברים.
החל משנות השבעים המשולש הורוד הפך לסמל מחאה למען זכויות להט"ב, אך עם קודקודו למעלה. בקליפ של גאגא מוצג המסל המקורי שהוקיע את הקהילה. החיבור בין חד הקרן לסמל הן ביקורת כנגד הכנסייה ויחסה להומוסיקסואליות והן כנצחונו של ישו על הדעות הקדומות והסטיגמות.

המראה החייזרי של גאגא בקליפ, בו נוספו לפניה שתלים מלאכותיים, לוקח השראה מהאמנית העכשווית אורלן, שהפכה את גופה ליצירת אמנות שאותה משנה באופן תדיר על ידי ניתוחים פלסטיים



גאגא משתפת פעולה בקליפ עם הדוגמן ריק ג'נסט, הידוע כ-Zombie boy,  שקעקע את גופו ופניו בקעקועים שמדמים אותו לשלד מהלך.  סיפור חייו של ג'נסט מעניין ויכול לשפוך אור על הבחירה בו לקליפ - הוא שרד גידול במוח, ולאחר שנותח בהצלחה החליט למצות את חייו במלואם . החלטה שהביאה אותו בסופו של דבר להתקעקע. בעיני, הקעקועים שלו הם מעין נצחון על המוות, וגם סוג של ואניטז.
גאגא שיתפה איתו פעולה בקליפ וגם היא התאפרה כמותו



המסר? בדיוק כמו בואניטז, אל לנו להתעסק בזוטות חיצוניות, בסופו של דבר כולנו נמות. מה שחשוב, הוא הערכים ומעשים שלנו. במקור המסר היה דתי אבל גאגא לוקחת אותו לכיוון המוסרי שמתאים לקליפ - כולנו נולדנו בצלם אלוהים, לא משנה איך אנחנו נראים ומה הנטיות המיניות שלנו, מה שחשוב הוא מה שבפנים, וכולנו שווים, גם בזמניות שלנו.

הדימוי של החדר בו מיוצרות המון "גאגות" שמסמל את היווצרות המין האנושי החדש,  יכול לאזכר  אמנים כמו וורהול, דמיאן הרסט , טאקשי מורקאמי וג'ף קונץ שמהלכים בין אמנות לבין עסק יצרני, משלבים את האמנות הגבוהה עם מיתוג ועם מוצרים. כמו כן, ישנה אמירה על שכפול, בדומה למאמר המפורסם של וולטר בנימין על יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני. מה ערכה של יצירה כשהיא לא ייחודית אלא משוכפלת?
עוד אסוציאציות - Uncanny, Ghost in the shell והקליפ הזה של ביורק 



מה ערכה של גאגא כשמיוצרות עוד הרבה כמותה? באופן מעניין, גאגא לקחה את זה צעד אחד קדימה (ואולי רחוק מדי) כשהחודש בישרה כי ביפן מייצרים בובות ריאליסטיות בדמותה (למען האמת אפילו שמוצהר שאלו לא בובות מין, הן מזכירות כאלה וזה בהחלט מטריד)

(הבובה מצד שמאל, גאגא האמיתית מימין)





הקליפ הבא שיצא היה Judas



זהו כנראה הקליפ האהוב עלי של גאגא. היא לוקחת כאן את האזכורים הנוצריים צעד אחד קדימה ומבססת קליפ שלם על העולם הנוצרי . שם הקליפ, ג'ודאס, הוא למעשה שמו הלועזי של יהודה איש קריות, האיש שבברית החדשה מכר בעבור בצע כסף את ישו לידי הרומאים שצלבו אותו. הקליפ נפתח בחבורה של אופנוענים , בינהם ישו העטוי זר קוצים מוזהב וליידי גאגא. האופנוענים שמקיפים אותם הם למעשה 12 השליחים של ישו, כפי שניתן לזהות לפי השמות שרקומים על גב הז'קטים שלהם.





גאגא משחקת בקליפ שילוב של מריה הקדושה ומריה מגדלנה (או במילים אחרות, תסביך הקדושה והזונה באחת)
מצד אחד, היא מלווה את ישו ורוחצת את רגליו כמו מריה מגדלנה, מצד שני, היא לבושה בכחול ואדום, שהם אטריבוט של מריה באמנות עוד מראשית הנצרות וכמובן שברנסאנס וגם אחרי כן.


Photo: ‎הקליפ ל-Judas  מאוד מעניין חזותית בעיקר כי הוא משתמש בהמון סמלים חזותיים נוצריים שהובנו לתרבות הפופולרית דרך תולדות האמנות. 

כאן למשל נראה ישו עם כתר קוצים ולידו ליידי גאגא כמריה הקדושה בצבעי כחול ואדום (אם כי בקליפ תפקידה מעיד שהיא יותר מריה מגדלנה)‎

Correggio,  Madonna, 1512-1514


בקליפ רוחצת גאגא את רגליהם של ישו ושל יהודה אישת קריות, במה שנראה כמו משולש אהבים. במקור מריה מגדלנה רחצה את רגליו של ישו בלבד.



James Tissot, Mary Magdalene`s Box of Very Precious Ointment, 1886-1894



ישו הוא אינו ישו שאנו מזהים מיצירות אמנות אירופאיות, אין כאן את הארכיטיפ הלבן, עם הזקן והשיער הארוך. ישו בקליפ של גאגא הוא היספאני, שמזכיר את ישו השחור בקליפ של like a prayer  של מדונה. גם שם, למדונה ולישו היו יחסים רומנטיים (יוצר רובד מעניין לנוכח שמה - מדונה, האם הקדושה). אגב, ישו השחור אינו המצאה של מדונה והרבה תרבויות, בעיקר באפריקה ובדרום אמריקה יצרו דימוים של ישו שחור בפסלים ובציורים בנוסף לישו עם שיער ועיניים כהות בנצרות היוונית אורתודוקסית . למען האמת, כשחושבים על זה הרבה יותר הגיוני שישו יהיה שחום מאשר אירופאי, הוא הרי התגורר בא"י והיה יהודי.

פסל של ישו שחור בכנסייה במקסיקו


עיניה של גאגא מאופרות בצורה שמזכירה את העין של הורוס, הקישור לתרבות המצרית מעניין. אני לא בטוחה שזו הייתה הכוונה, אבל במצרים העתיקה נפוצו דימוים של איזיס, האלה האם יחד עם בנה התינוק הורוס. הדימוים האלה התגלגלו לאימפריה הרומית והיוו את ההשראה לדימוי המפורסם של מריה וישו התינוק.




גאגא ממשיכה בדימויים הנוצריים ומאזכרת יצירה חשובה , שתחזור אחר כך גם ב-Artpop :




היצירה היא כמובן, לידת ונוס של בוטיצ'לי  מ-1486.

Sandro Botticelli , The birth of venus, 1486

File:Sandro Botticelli - La nascita di Venere - Google Art Project - edited.jpg


היצירה המדהימה הזו מתארת את רגע לידה של אלת האהבה והמין, ונוס (או אפרודיטה) מתוך קצף הגלים. מימינה פלורה, אלת הפרחים והאביב שמחכה לה על החוף כדי לכסותה ומצד שמאל האנשה של הרוחות שמביאות אותה אל החוף.  לפי המיתוס היווני, אביה של ונוס, אוראנוס, סורס  ואיבר מינו הושלך לים. הוא הפרה את המים ומתוכם נוצר קצף, שממנו נולדה ונוס כאישה בוגרת ויפיפיה.
תנוחתה של ונוס העולה מן הים ידועה בתולדות האמנות כ-Venus Anadyomene ומקורה בעת העתיקה

ציור קיר מפומפיי של ונוס העולה מן הים
File:Aphrodite Anadyomene from Pompeii cropped.jpg

ליצירה יש מספר פרשנויות : 

האחת מקשרת אותה לפילוסופיה הניאו-פלטונית, אסכולה פילוסופית דתיתי ומיסטית שהתגבשה במאה ה-3 לספירה ואשר שילבה בין הפילוספיה של אפלטון, האסכולה הפיתגוראית והסטוית, פוליתאיזם יווני ומזרחי, אלכימיה ומאגיה. כמו כן התקיימו בה גם השפעות יהודיות . אבי הניאו פלטוניזם היה הפילוסוף פלטוניוס. 
בהתאם לאסכולה זו, ונוס הייתה אלת האהבה - הן הארצית והן השמיימית. היא עוררה בבני האדם תשוקות גופניות מיניות אך גם עוררה את רוחניותם ומוחם לאהבה שמיימית ונשגבת.

פרשנות אחרת מקשרת את הציור לשיר הלל על הערכים של פטרונו של בוטיצ'לי (ושל אמנים רבים אחרים) ומושל פירנצה, לורנצו די מדיצ'י. 

פרשנות נוספת מקשרת בין ונוס לבין ישו. גם ישו מבטא אהבה שמיימית, גם ישו נולד בצורה פלאית ובנוסף, הקומפוזיציה בציור של בוטיצ'לי מזכירה את הקונבנציות לתיאור סצינת ההטבלה של ישו. 
כמו ונוס, ישו במרכז בתוך המים. לצדו עומד יוחנן שמטביל אותו ומן הצד השני נשים שמוכנות לנגב אותו.
פרשנות אחרת מקשרת אותה לחווה שלפני החטא הקדמון, ואחרת למריה הקדושה.

Giotto, Baptism of Jesus, 1305



הקליפ הבא, You and I הציג את האלטר אגו הגברי של גאגא 


גאגא הגברית הזכירה לי את האנדרוגניות של האמנית הסוריאליסטית קלוד קאהון 


Claude Cahun.jpg
           

השנה יצא האלבום Artpop  שכפי שציינתי בתחילת הפוסט, עטיפתו המעניינת מורכבת מפסל של גאגא שפיסל ג'ף קונץ, לידת ונוס של בוטיצ'לי ואפולו ודפנה של ברניני. 

על לידת ונוס כבר פירטתי, הסחירה בה כדימוי שמלווה את גאגא יכול להתפרש בכל אותם דרכים שציינתי- גאגא משווה את עצמה לאלת אהבה שמעוררת במעריציה אהבה ארצית ושמיימית או למעין מושיעה נוצרייה כמו ישו או מריה. 








שיתוף הפעולה עם קונץ מעניין מאוד. הוא פיסל את גאגא עירומה, ישובה על צדפה גדולה כשכדור מתכתי גדול בין רגלייה. 




הפסל מבוסס על תערוכה של קונץ ששילבה בין יציקות גבס של פסלים קלאסיים לבין כדור הבדולח הכחול, שמסמל בעיניו שלמות והתעלות רוחנית. 

Jeff Koons, Gazing Ball (Antinous-Dionysus), 2013



Jeff Koons, Gazing Ball (Ariadne), 2013



ג'ף קונץ, שעבודתו מאופיינת בשילוב בין גבוה לנמוך ואשר השפיע רבות על אמנים עכשווים כמו טאקאשי מוראקאמי וג'ון קורין, הוא אחד האמנים הבולטים, והשערורייתיים ביותר בתקופתנו. קונץ פועל משנות השמונים בארה"ב, ויוצר בסוגי מדיה שונים: פיסול, ציור, רדימייד, ועבודות גרפיות . הוא מציג בעבודותיו מכלול של נושאים, חומרים וטכניקות שאת כולם מקשר הגבול הדק בין מה ש"ראוי" ומה שלא, בין קיטש זול שמצוי בכל חנות מזכרות לבין יצירה שמקומה במוזיאון. תכנים סכריניים כמו פסלוני פורצלן של מלאכים, ילדים ודמויות קומיקס, לצד פסל מוזהב של כוכב הפופ מייקל ג'קסון עם קוף המחמד שלו.

ג'ף קונץ, מייקל ג'קסון ובאבלס, 1988

ומנגד, תערוכה שלמה ופרובוקטיבית שהוקדשה לו ולאשתו דאז, כוכבת הפורנו צ'יצ'ולינה, שהציגה את השניים במגוון אקטים מיניים, מונצחים בפיסול וצילום.

ג'ף קונץ, מלוכלך-ג'ף למעלה, 1991

 קונץ רוצה לאתגר את הצופים ביצירותיו ,שנסתכל על מה שנחשב לנדוש, נמוך ופשוט, בעין חדשה ואחרת, ולגרום לנו לתפוס אמנות בצורה שונה ממה שהורגלנו אליה. מה הופך אובייקט ליצירת אמנות? האם הקיטש הפך לאמנות גבוהה? 

ג'ץ קונץ, דובי חורף,  1988




העבודות של קונץ אמביוונלטיות, מצד אחד קיימת אירוניה מובהקת בייצוג הקיטש ומוצרי הצריכה כיצירות אמנות, מן הצד השני בדומה לוורהול שהכחיש שיש ביצירות הפופ ארט שלו ביקורת כלשהי, קונץ טוען שבעבודותיו אין כל אירוניה אלא מסרים אופטימיים על קבלה עצמית ומימוש תשוקות ללא אשמה.
גם המבקרים חלוקים בדעתם, יש הרואים בו אמן חשוב, חדשני ומשפיע ואחרים , שצוטטו כשאמרו שרלטן ושהוא מחליא אותם. השפעה נוספת של וורהול , מתקיימת בפרופיל התקשורתי הגבוה של קונץ - הוא פירסם את תערוכותיו בעזרת מודעות פרסומת ססגוניות בהן הוא מורה בכיתה או מוקף בחורות יפות. הוא מרבה להתראיין והפך למוכר מאוד, גם לאנשים שאינם חובבי אמנות, כשתועד לצד כוכבת הפורנו צ'יצ'ולינה בתעורכת Made in heaven  השערורייתית. נישואיהם ומאבק הגירושים המתוקשר שלהם, עבודותיו שנמכרות לאספנים בסכומי עתק והתערוכה של קונץ בארמון ורסאי בצרפת ב-2008, הראשונה מסוגה, הפכו אותו לכוכב מעורר מחלוקות שלא יורד מהכותרות. 

קונץ הוא אמן שמתכתב עם תרבות הפופ, ליידי גאגא היא כוכבת פופ שמתכתבת עם עולם האמנות. שניהם נעים על הגבול הדק שבין גבוה לנמוך והשילוב בינהם מאוד הולם בעיני. 

לורנזו ברניני הוא אמן נוסף שגאגא מתייחסת אליו - הפסל שלו, אפולו ודפנה, נמצא גם הוא על העטיפה של Artpop

Gian Lorenzo Bernini, Apollo and Daphne, 1622-25


הפסל מתאר את המיתוס בו אפולו, בהשפעת חץ אהבתו של קופידון (ארוס) התאהב בנימפה דפני, בתו של אל הנהר. דפני הייתה בעצמה נתונה להשפעה הפוכה מצד ארוס, וברחה מאפולו. כשאפולו כמעט תפס אותה היא התפללה לאביה שישנה את גופה שהמיט עליה אסון, ובתגובה הוא הפך אותה לעץ הדפנה (בעברית- ער אציל).

הפסל המרהיב מתאר את הרגע בו דפני נהפכה לעץ כשקצות ידיה הופכים לענפים ורגליה לשורשים. 
ברניני היה פסל שפעל בתקופת הבארוק, המאה ה-17, כשהכנסייה הקתולית ניסתה לקרב את המאמינים אל חיקה לאחר התפשטות הפרוטסנטיות, וזאת גם באמצעות אמנות מרהיבה שעסקה לרוב בנושאים דתיים והייתה מלאה בדרמה, רגש ויופי. 
את הבחירה בפסל מסביר קונץ בכך שאפולו היה אל המוסיקה, וברגע שהיה מנגן הוא היה חווה התעלות רוחנית אותה מדמה להשפעתה של גאגא על העולם.
בדומה לציורים של קאראווג'יו שגם עליו כתבתי בעבר, ברניני יצר פסלים מופלאים ודרמטיים. 
זוהי לא ההתייחסות הראשונה לברניני מצד גאגא - היא הצטלמה בצורה שמאוד הזכירה את פסלו האקסטזה של מריה תרזה, כולל הרקע המוזהב וההבעה האורגזמית. 


1647-52,Gian Lorenzo Bernini, The Ecstasy of saint Teresa



מה שמעניין במיוחד היא העובדה שסדרת הצילומים הללו הייתה לרגל חגיגות 35 שנה למותג הלו קיטי. גאגא לבושה בצורה פופית אבל עומדת על רקע מה שנראה כמו ארמון רוקוקו
Lady GaGa


השילוב הזה, בין קיטש לאמנות גבוהה מזכיר לי מאוד את התערוכה שקונץ הציג בארמון ורסאי  ב-2008





ואני מנחשת שזה לא מקרי...


לקראת השקת האלבום, גאגא שיתפה פעולה גם עם אמנית הבודי ארט המוערכת, מרינה אברמוביץ'  ושיתפה איתה במיצגים ובידאו ארט. אברמוביץ' סיפרה כי שיתוף הפעולה של גאגא הביא לה המון מעריצים חדשים שלא נחשפו לעבודותיה קודם. מעניין איך גאגא הצליחה להשפיע על עולם האמנות והפכה להיות חלק ממנו כאשר היא מקדמת אמנים שהיא עובדת איתם.



שיתוף פעולה מעניין נוסף היה עם במאי התאטרון והאמן רוברט וילסון שהציג עם קונץ ואברמוביץ' את התוצרים ב-ArtRave  שערכה גאגא בהשקת אלבומה. הוא צילם את גאגא בוידאו ארט שמתבסס על יצירות אמנות והפך את גאגא ליצירה חיה.
 כאן למשל בהתבסס על מות מארה של ז'אק לואי דוד מ-1793. 

Photo: ‎בימים אלה ממש מוצגת תערוכה בלובר של רוברט וילסון, אמן ובמאי תיאטרון. התערוכה כוללת וידאו ארט בו משחזרת ליידי גאגא יצירות אמנות שונות.

בתמונה - ליידי גאגא בהשראת "מות מארה" של ז'אק לואי דויד מ-1793‎


Jean-Ausgust-Dominique Ingres, Mademoiselle Caroline Rivière , 1806






Andrea Solaris, John the Baptists head on a platter, 1460








הקליפ לסינגל הראשון של גאגא מ-Artpop  היה אמנותי במיוחד ומלא במחוות לתרבות הפופ ולעולם האמנות 



פיירו של דיויד בואי 


דימוי של איש עם כנפיים גם הוא מחווה לבואי, למסע ההופעות שלו משנות השמונים. 

Spider

ונוס של בוטיצ'לי 

Botticelli


"החותם השביעי" של אינגמר ברגמן 


מרילין מונרו של וורהול 



ג'נט ג'קסון 

JAnet



Corpse Bride  של  טים ברטון 


ברבור שחור של ארנופסקי

Black Swan


בנוסף, מילות השיר מעניינות במיוחד ומבטאות את כל שכתבתי עד כה : 


One second I'm a Koons, then suddenly the Koons is me
Pop culture was in art, now art's in pop culture in me


לסיכום, גאגא הינה הרבה יותר מזמרת פופ, היא תופעת פופ ותרבות פופולארית שעושה שילוב נהדר בין המוסיקה לעולם האמנות וחושפת קהלים חדשים לתולדות האמנות ולאמנות עכשווית. מעניין לראות מה יהיה הדבר הבא שתעשה, בכל מקרה, כשאני אלמד תולדות האמנות , היא לגמרי תהיה במערכי השיעור. 



Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...