מושג ה-Uncanny בקליפים ובאמנות

לפעמים קליפ אחד נותן השראה לפוסט שלם. הקליפ החדש של סטרומאה  הוא כזה.
סטראומה הוא שם הבמה של פול ואן הבר, מוסיקאי  בלגי שיוצר מוסיקה אלקטרונית והיפ הופ. הוא נודע ברחבי העולם וגם בישראל בזכות הלהיט הענק שהוציא ב-2009, Alors on danse.

סטרומאה הוציא החודש את Papaoutai , בתרגום ישיר "אבא איפה אתה" שמדבר על יחסיו עם אביו הנעלם.
הקליפ שבוים ע"י ראף רייטיינס, מרהיב מבחינה חזותית ומתאר מעין פרבר של שנות החמישים בו מתגוררים אבות וילדיהם ובינהם ילד עם אביו, אותו מגלם סטרומאה. בעוד שכל האבות וילדיהם נהנים ורוקדים יחדיו (ריקודי ברייק דאנס והיפ הופ מופלאים) ,
סטרומאה הוא בובת ראווה נוקשה ולא מתקשרת - ייצוג סימבולי של חוסר התקשורת בין סטרומאה לאביו משום שאביו נספה ברואנדה כשהגיע לביקור מולדת. (תודה לקוראת הבלוג נעמה הולנדר על הדיוק).

בסופו של דבר למרבה הצער גם הבן הופך לבובה בעצמו, מה שכנראה מסמל את ההשלכות של חוסר התקשורת הזו עליו.

הנה הקליפ

הבובה המטרידה של סטרומאה הזכירה לי מושג בשם THE UNCANNY, "האל-ביתי", "המצמרר" או "המאוים" בעברית. כבר הזכרתי אותו בעבר באחד הפוסטים והפעם אני רוצה לדון בו בהרחבה ולקשר אותו למספר קליפים ואמנים.

המושג זכה לפרסום במאמרו של פרויד הנושא את אותו השם ויצא לאור ב-1919. במאמר שנקרא במקור הגרמני Das Unheimlich, תורגם לאנגלית לאחר מכן כ-The Uncanny ותורגם לבסוף לעברית כ-"המצמרר"/"אל-ביתי"/"המאוים", פותח פרויד בהסבר על טיבו של המושג החמקמק. לפיו, תחום זה שייך לשדה מרוחק מהפסיכואנליזה ומקרב אותו לחיי הרגש של האסתטיקה, אך מצהיר כי למעט מסה אחת לא נכתב על מושג זה כלל וכדי להבין את טיבו ממשיך בהגדרות מילוניות למושג בשפות שונות. בראש ובראשונה, מכיוון שבגרמנית Heimlich הוא "ביתי", Unheimlich צורת השלילה שלו, היא "לא ביתי", "לא מוכר", "זר". פרויד בודק את פירוש המושג בשפות נוספות והתוצאות הן "מפחיד", "מוזר", "מזוויע" ו-"דמוני". אך לפיו, לא מספיק שמשהו יהיה זר כדי שיהפוך למצמרר: "פשיטא שלא כל דבר שהוא חדש ולא רגיל הוא מעורר אימה. היחס אינו ניתן להיפוך, אפשר לומר רק זאת, שמה שיש בו מן החידוש עלול בנקל להיעשות מעורר-פחד. קצת דברים שיש בהם מן החידוש מעוררים אימה, אך בשום פנים לא כל דבר חדש. החדש והלא-רגיל צריך שיצטרפו אליו עוד משהו שיעשה אותו מצמרר."

כדי להבין לעומק את פשר המושג, פרויד מזכיר את הסיפור איש החול של הסופר הגרמני הופמן (Hoffman) שאחראי גם ל"מפצח האגוזים", הסיפור המטריד כלשעצמו עליו ביסס צ'ייקובסקי את המוסיקה לבלט שלו.
פרויד מדגים באמצעות "איש החול" מספר מאפיינים של המושג. איש החול מתאר את סיפור חייו של נתניאל, ששלוותו מופרית שוב ושוב בשל טראומת ילדות שקשורה לאיש החול, דמות מיתולוגית חיובית במקור, שהפכה בסיפור לדמות מרושעת העוקרת עיני ילדים.

בילדותו שמע מאמו על איש החול המאיים ולאחר שביקר בביתם עורך הדין קופליוס שעבד עם אביו, שייך אליו נתניאל את דמותה של המפלצת.

בבגרותו, מדמה נתניאל את דמות האימים של ילדותו כשנתקל באופטיקאי איטלקי נודד בשם קופולה שבצורה מחרידה מציע לו "עיניים יפות" אך מתכוון למשקפיים. הוא קונה ממנו משקפת כיס איתה משקיף על הדירה של הפרופסור שגר מולו, שם צופה בבתו היפה אולימפיה ומתאהב בה למרות היותו מאורס. למרבה הזוועה, אולימפיה מתבררת לאחר מכן כבובה חסרת חיים שאת עיניה סיפק קופולה או למעשה איש החול. לקראת סוף הסיפור, נתניאל כמעט ומתגבר על טירופו אך לבסוף נתקל מחדש בקופוליוס מילדותו שצץ מחדש, ומפיל את עצמו אל מותו מבעד למגדל גבוה לקול צחוקו של קופליוס הלא הוא קופולה , או בעצם איש החול.

במקור, הופמן לא מסביר אם איש החול וכפיליו התקיימו במציאות או שהכול היה פרי דמיונו של נתניאל. אולם בשביל פרויד, זהו לא העיקר. במאמרו, מגדיר את המצמרר כחזרתו של המודחק אל המודע, בניגוד למצב בו המוח שולח אירועים וזכרונות לתת מודע, כאשר נעשית הדחקה, האירוע נשלח ללא הרגש שנשאר וצף במודע ואז מודבק לסיטואציות ואנשים לא רלוונטיים. כך עשה נתניאל בבגרותו כשראה בסוחר קופולה את עורך הדין קופוליוס ובו איש החול המאיים מילדותו ו"הדביק" עליו את חרדותיו, גם אם עד סוף הסיפור לא ברור אם הוא צדק או דמיין את הכול.

הסופר ניקולס רויאל מסכם את דברי פרויד: "המצמרר הוא התמזגות מוזרה בין המוכר ללא מוכר, הוא יכול לקחת את הצורה של משהו מוכר שצומח בצורה מפתיעה בקונטקסט מוזר ולא מוכר.. הרגשה של מאוימות יכולה להגרם ממקריות מוזרה, מדז'ה וו (Déjà vu) מהרגשה פתאומית של גורל שנגזר על מישהו או משהו. זה יכול להתבטא בפחד לאבד עין או איברי מין או בהבנה שלמישהו יש איברי גוף תותבים במקום אמיתיים .. כתגובה לבובות דמויות אדם . המצמרר יכול להתקשר למשהו מזוויע או נורא, כמו מוות וגופות, קניבליזם, קבורה בחיים ותחיית המתים. אבל באותה מידה הדבר יכול להתקשר למשהו יפהפה אך מוזר באותה העת .. ובצורה הבולטת ביותר, המצמרר מתקשר לאי הודאות בשקט, בחושך ובבדידות..לרגעים בו דברים שהיו צריכים להיות מוסתרים יוצאים לאור... החזרה של המודחק מעל פני השטח."

לסיכומו של עניין "המצמרר" הוא מכלול התחושות עוכרות השלווה ובו בעת המוכרות, הנוצרות מהצפת תת המודע המודחק מעל פני השטח, בדרך כלל באופן בלתי רצוני.

אז לאחר שהבהרנו מה זה בעצם UNCANNY,  ברור כי זו ההרגשה המטרידה שאנו חשים בצפייה בקליפ של סטרומאה. היא באה לשרת כנראה את הניכור והזרות שיש בין הבן לאב. דוגמא נוספת לקליפ המציג בובה דמויות אדם היא לשיר Here with me של ה-Killers.
הקילרז הם להקה אמריקאית שנוסדה בלאס וגאס והוציאה עד כה 4 אלבומים. המוסיקה שלהם משלבת רוק, פופ, סינת' פופ, פוסט פאנק וניו וייב והם אחראים על מספר להיטים בינלאומיים שהצליחו מאוד גם בארץ. למשל:

 Human ,Somebody told me, Mr. Brightside  באופן כללי אני ממליצה מאוד על האלבום הראשון שלהם Hot Fuss שהוא מ-ע-ו-ל-ה. הנה לינק להאזנה לכל האלבום.

בשנה שעברה הוציאו הקילרז את Here with me שלמען האמת אני לא מבינה איך לא הפך ללהיט ענק בארץ (חבריי מגלגלצ - פספסתם) , מדובר בבלדה עוצמתית בסגנון השירים ישנים של U2 שלגמרי לא קיבלה את הכבוד הראוי לה.
לשיר הנהדר הזה הוציאו הקילרז קליפ מופלא בבימויו של האחד והיחיד, אחד הבמאים האהובים עלי בכל הזמנים - טים ברטון!

לא היה זה שיתוף הפעולה הראשון בינהם, ברטון ביים כבר את הקליפ לשיר Bones  שכלל את המאפיינים האהובים על ברטון - שלדים, הומור וקצת תחושת UNCANNY. הקליפ של Here with me  לקח את זה כמה צעדים קדימה ומארח גם את וינונה ריידר ששיתפה פעולה עם ברטון בסרט האלמותי Beetlejuice.

הקליפ מתבסס חלקית על סרט משנת 1935 בשם Mad love שמדבר על אהבה אובססיבית של אדם לשחקנית קולנוע מפורסמת. מדבר על בחור המאוהב בבובת שעווה של וינונה ריידר, הוא סועד איתה ארוחות ערב רומנטיות ויוצא איתה לרקוד, כשהוא מדמיין שזו וינונה האמיתית. בסופו של דבר קורה משהו מטריד לא פחות כשהוא מוריד לבובה את הפאה ומדליק את הפתיל שנמצא על ראשה כנר, ואז מוריד את פאתו שלו וחושף שגם לו יש פתיל על הראש ובעצם גם הוא בובה? ואז דמיון ומציאות מתערבבים לחלוטין וכבר לא ברור של מי האשליה, של הבחור, של וינונה או של ברטון.

הדמיון לנתניאל ואולימפיה מובהק ואין לי ספק שברטון לקח השראה מ"איש החול" ומכתביו של פרויד בקליפ הזה.

הנה הקליפ המלא

עוד קליפ שלדעתי קשור בעקיפין ל"איש החול" הוא Enter Sandman  של מטאליקה שלוקח את דמות איש החול החביבה ששרו עליה כבר בעבר, והופך אותה לדמות האכזרית שמתוארת בסיפור של הופמן , כאשר היא רודפת אחר ילד בסיוטים.

קליפ שבוחן את הגבולות של הייצוג האנושי הוא הקליפ של ביורק ל-All is full of love  מ-1999.

הקליפ, בבימויו של כריס קאנינגהאם, במאי קליפים מוערך שביים גם את Frozen של מדונה, מתאר שתי רובוטיות דמויות אדם (ביורק במקרה הזה) שמתלטפות אחת עם השנייה בצורה אינטימית. הקליפ זכה במספר פרסים ונמצא בתערוכת הקבע של מוזיאון המומה בניו יורק.

הקליפ המטריד מתקשר ישירות לUNCANNY ולחוסר היכולת שלנו להבחין בין מה שאנושי ומה שלא. באופן ספציפי תעשיית משחקי המחשב והאנימציה יוצרת דמויות אנושיות יותר ויותר ככל שהטכנולוגיה מתפתחת ומחפשת דרכים כדי לא להפוך דמויות אלה למאיימות. על התהליך הזה מסופר היטב בסרטון המרתק הבא (ותודה לחבר שלי שהכיר לי אותו)

ואיך מתבטא ה-UNCANNY באמנות? יש לא מעט דוגמאות לכך אבל אני אתמקד בשני אמנים שקשורים אחד לשני.


הראשון הוא הצייר האמריקני אדוארד הופר. הופר, שפעל לאורך החצי הראשון של המאה ה-20, תיאר בין השאר את ההווי האמריקני האורבני בתקופתו - מסעדות, מוטלים, רחובות וכדומה. רבים מהציורים מתארים את האינטרקציה של בני אדם עם סביבתם, בודדים בזוגות או בקבוצות. התחושות המובעות מהיצירות הן בעיקר של בדידות, חרטה, שעמום וניכור. הופר כתב ב-1939: " אמנות היא כל כך הבעה של תת המודע, שנדמה לי שכל האיכויות שמוכנסות לתוכה הן בצורה לא מודעת ולאינטלקט הנמצא בה במודע יש חשיבות מועטה".

יצירותיו של הופר מזכירות חלומות סהרוריים, ללא זמן, מקום או תכלית, הדמיות שלו נראות שנייה לפני ההתרחשות הדרמטית או אחרי אבל לא בזמן הדרמה.

כמעט בכל ציוריו קיימת תחושה עוכרת שלווה שמשהו רע מתרחש מתחת לפני השטח. הבחירה של הופר לתאר דווקא את הפרברים השלווים של ארצות הברית מעצימה את הדיסוננס בין המוכר לזר עד שלצופה בתמונה לא ברור מה ההבדל בין השניים.


הופר הוא אחד מההשפעות הבולטות על הצלם האמריקאי גרגורי קרודסון.  קרודסון נולד ב-1962 בניו יורק ולמד אמנות בייל (Yale). החל מאמצע שנות השמונים יוצר סדרות של צילומים. תכני הסדרות הראשונות הושפעו לפי קרודסון, מצלמים אמריקניים כמו ווקר אוונס ((Evans, גארי וינוגרד (Winograd) וויליאם אגלסטון (Eggleston), אשר תיעדו יומיומיות אמריקאית. קרודסון אף הגדיר את עצמו כ"צלם נוף ריאליסטי אמריקאי". התיאור העצמי הזה לא כל כך רחוק מן המציאות, משום שצילומיו של קרודסון בכללותם מתארים את החיים היומיומיים לכאורה באמריקה הפרברית על נופים המקיפים אותה. עם זאת, התמה המרכזית היא למעשה חדירת המוזר והלא מוסבר אל תוך סביבה מוכרת לכאורה כלומר עיסוק ב"אל ביתי". עם השנים פיתח קרודסון סגנון סינמטי מובהק, בו הוא יוצר סטים ענקיים ומביים בהם סצינות עוכרות שלווה.

גם הוא מתאר את עולם הפרברים בו הדברים האפלים מפעפעים מתחת לפני השטח...

ב-2002 יצר את סדרת "בית החלומות" וטשטש עוד יותר את הגבול בין צילום לקולנוע כשליהק את מיטב שחקני הוליווד לצילומיו, בינהם ג'יליאן מור וגווינת' פאלטרו. לצוות השחקנים הייתה השפעה אדירה על הצילומים מכיוון שפניהם מוכרות לציבור ונטועות בזכרון החזותי שלו. בכך, הסרטים בהם השתתפו מתערבבים עם הסצינות המבוימות של קרודסון.

השילוב הזה בין חיי הפרברים ל"אל ביתיות" הופיע גם במספר לא מבוטל של סרטי קולנוע (אמריקן ביוטי, ילדים קטנים, מגנוליה) וגם בקליפים:

הקליפ של קימברה ל-Settle Down   יצא ב-2011 ובוים על ידי גאי פרנקלין. הקליפ מתאר ילדה שמנסה להתנהג כאישה המושלמת עד שהכול מתפרק. כמובן שיש גם בובות מטרידות ברקע.

השני הוא הקליפ הבלתי נשכח של להקת הגראנג' האגדית Soundgarden  ל- Black Hole Sun
בו מתואר פרבר שנבלע כולו על ידי חור שחור , על שלל המוזרויות והדמויות המעוותות שבו.
הקליפ בוים על ידי האוורד גרינהאלג ויצא ב-1994.

למרות היותו מושג נרחב מאוד שמתבטא המון באמנות החזותית, מקווה שהצלחתי להבהיר קצת על ה-UNCANNY בפוסט זה. מניחה שלא תסתכלו על בובות ראווה שוב באותה הדרך...


אשמח לתגובות ומנוים חדשים לבלוג ובדף הפייסבוק שלו.

פיירו ודיויד בואי

כפי שכתבתי בפוסט על השפעות סובייטיות בקליפים, גדלתי בבית של יוצאי בריה"מ. אחד הדברים המייחדים תרבות זו הן הגרסאות הסובייטיות ליצירות מערביות מפורסמות, הרבה פעמים עקב מגבלות המלחמה הקרה ומסך הברזל.

אחת היצירות הספרותיות המפורסמות ביותר בכל רחבי בריה"מ הייתה "בורטינו ומפתח הזהב" . בוריטינו הוא למעשה גרסא סובייטית של פינוקיו , שעובדה מחדש על ידי אלכסיי טולסטיי (קרוב רחוק של לב טולסטוי) אשר קרא בילדותו את פינוקיו והוסיף לו כמה תוספות משל עצמו.

הסיפור של בוריטינו מתחיל דומה לפינוקיו, נגר בשם פאפא קרלו מגלף בובת עץ ומגלה שהיא חיה. כמו פינוקיו, בורטינו פחות מתעניין בלימודים, והולך לתיאטרון בובות במקום לבית הספר. שם פוגש בקרבס באראבאס, בעל התיאטרון המרושע שמגלה כי בביתו של בורטינו יש דלת נסתרת שנפתחת במפתח זהב אבוד. לאורך הסיפור בורטינו וחבריו עוברים הרפתקאות בחיפושים אחרי מפתח הזהב, והסוף כמובן טוב.

אחת הדמויות שבורטינו פוגש היא פיירו, בובה עצובה של משורר שמאוהב בבובה היפה וכחולת השיער, מלבינה.
זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לפיירו, ליצן עצוב בבגדים שחורים ולבנים, שונה מכל הליצנים האחרים שהכרתי. הייתה בו מלנכוליה ורומנטיקה מאוד יוצאת דופן והוקסמתי.

הנה שיר האהבה ששר פיירו למלבינה בגרסת הקולנוע לספר מ-1979

אלכסיי טולסטוי לא המציא את פיירו, למעשה הוא שאל אותו מהקומדיה דל'ארטה, בדיוק כפי ששאל את השם "בורטינו" משם.
הקומדיה דל'ארטה היא תיאטרון קומדיה שהיה נפוץ באיטליה במאה ה-16 וה-17. 

את הצגות הקומדיה דל'ארטה העלו שחקנים אשר אלתרו את דבריהם במהלך ההצגה, תוך התבססות על עלילה קבועה ועל כמה דמויות סטריאוטיפיות ומוכרות לכל באותה העת : בינהם המשרתים ארלקינו ושותפתו קולומבינה הערמומית, פנטלונה העשיר והקמצן, אל דוטורה המאהב המזדקן והפטפטן, אל קפיטנו החייל שמעמיד פני אמיץ, בריגלה הנבל, פולצ'ינלה הערמומי ופדרולינו התמים שקל להונותו. בקומדיה זו היו משתתפים גם זוג אוהבים, ששמם היה בדרך כלל פלורינדו ואיזבלה. כל דמות אופיינה בעזרת שפת גוף ובעזרת מסכה משל עצמה. הקומדיה דל'ארטה שילבה מוטיבים שונים ומגוונים מתקופות רבות בהיסטוריה, החל ברומא העתיקה וכלה בקרנבל המסכות של ונציה.

תלבושות אופייניות של הדמויות בקומדיה דל'ארטה

במאה ה-17 וה-18 התאגדו בצרפת קבוצות של קומדיה דל ארטה  שנקראו "קומדיות איטלקיות" , מתוך קבוצות אלה צמחה דמותו של פיירו. מקורותיו לא ברורים, יש הטוענים כי היא מתבססת על דמותו האיטלקית של פדרולינו  ואחרים אומרים כי היא קשורה לדמות בשם זהה מהמחזה דון חואן של מולייר מהמאה ה-17. 

מה שבטוח הם המאפיינים של הדמות - בניגוד לדמויות האחרות בקומדיה דל ארטה, הוא אינו חובש מסיכה. פניו צבועות בלבן והוא לובש חולצה רחבה לבנה עם כפתורים גדולים ומכנסיים לבנים.  לפעמים עם צווארון מלמלה וכובע. 

בתיאטרון הוא מתואר כנאיבי ביותר, קורבן תמידי למתיחות ורומנטיקן מושבע שמאוהב בקולומבינה, שלא מחזירה לו אהבה. (מאפיינים שבהחלט נשארו גם בבורטינו שם קולומבינה הפכה למלבינה החביבה).

במאה ה-18 הפופולאריות של פיירו גדלה והוא הפך לנושא של שירי עם צרפתיים כמו Au clair de la lune ("לאור הירח") מה שיכול להסביר את הדימויים הרבים שמתארים אותו יושב על ירח. בהמשך ב-1884 נכתבו 50 פואמות בשם "פיירו של הירח" על ידי המשורר הבלגי אלברט ג'ירו שאחר כך גם הולחנו.

וכמובן, פיירו תואר בלא מעט יצירות אמנות מהתקופה :



.Jean-Honoré Fragonard, A Boy as Pierrot, 1776–1780

Antoine Watteau: Gilles (or Pierrot) and Four Other Characters of the Commedia dell'arte, c. 1718.

Oudry, Jean-Baptiste, Italian Comedians in a Park, c.1725

Nicolas Lancret,  The Actors of the Commedia dellArte, 18th century

דמותו של פיירו נפוצה בכל אירופה והפכה גם לדמות שגורה בפנטומימה של המאה ה-19, ואמנים בני התקופה המשיכו לצייר אותה, לפעמים גם עם דמויות נוספות כמו ארלקין.

Paul Cézanne, Mardi gras (Pierot et Harlequin), 1888.

1914,Alexander Evgenyevich Yakovlev, Pierrot & Arlecinev

 

דמותו של פיירו תועדה בעשרות מחזות, יצירות מוסיקה, קולנוע וקברט.

באופן לא מפתיע, פיירו הגיע גם לעולם הקליפים. הקליפ הכי מפורסם שכולל את דמותו של פיירו הייתה אצל דיויד בואי ל-Ashes to ashes  שלווה גם בעטיפה תואמת 

השיר יצא ב-1980 ונחשב לאחד הלהיטים המזוהים עם בואי עד היום.
הוא חלק מהאלבום   Scary Monsters )  and Super Creeps) שכלל גם את Fashion .  
הקליפ נעשה בעלות מאוד יקרה דאז של 250,000 פאונד.

הסיבה שבגללה בחר בואי ללבוש תחפושת פיירו נעוצה בעבר שלו - בואי התחיל את דרכו כפנטומימאי ורקדן ואפילו חימם להקות רוק במופעים שלו שלעתים כללו קצת שירה.
בשנות ה-60 הוא הצטרף להפקה בשם Pierrot in Turquoise . היה זה מחזה שהתבסס על הקומדיה דל'ארטה וכלל את לינדסי קמפ , פנטומימאי ורקדן בריטי בתפקיד פיירו, וגם את ארליקנו וקולומבינה.
בואי כתב מספר שירים למחזה בינהם את  Threepenny Pierrot.


תמונה של בואי מהתקופה

הקליפ ל- Ashes to ashes בויים על ידי David Mallet ומתאר מספר סצינות מתחלפות שממקמות את בואי כל פעם במקום ומצב אחר. שני המצבים העיקיריים הם בואי בחדר מרופד של בית משוגעים ובואי מחופש לפיירו בתהלוכת לוויה, יחד עם שתי נזירות, כומר ובחורה.

הם צועדים להלוויה ללא גופה אך יש בה קבר. מאחוריהם טרקטור שכנראה יחפור את הקבר המיועד.
למי ההלוויה? לו עצמו או לאיזשהו רעיון סימבולי? בהמשך מגיעה אמו של פיירו-בואי ומנדנדת לו. בואי שר ומצטט משיר ילדים
My mother said, I never should/Play with the gypsies in the wood. רק שהוא משנה לו את המילים ל:

"My mother said, "To get things doneYou'd better not mess with Major Tom"

כשהוא מתכוון לדמות האסטרונאוט האבוד בחלל מ- Space oddity .

נראה שכל הסצינה המוזרה עם פיירו היא למעשה חלום של האדם המשוגע בחדר המרופד. הוא חולם על העבר בתמונה נוסטלגית שחורה-לבנה משנות ה-50, כאשר הוא אוכל במטבח ואמו ברקע, לבוש כאסטרונאוט.

נראה שהנרטיב כאן מדבר על מה שקרה אחרי שמייג'ור טום הגיע לכדור הארץ , הוא בודד בבית משוגעים והוזה על העבר שלו. ואולי הוא בכלל עדיין משוטט בחלל החיצון?

גם שם השיר - "מאפר לאפר" מרמז על מוות. מותו של מייג'ור טום? של הרעיון הזה והתקופה הזו בחייו של בואי?

את התחפושת של פיירו עיצבה לבואי נטשה קורנילוף ששיתפה עמו פעולה גם ב- Pierrot in Turquoise.
הבחירה בתחפושת כנראה הגיעה בגלל העבר של בואי כפנטומימאי וכנראה מסמלת עוד רבדים בחייו, בואי כפיירו מסמל את העבר שלו, ועבר זה קובר דמות אחרת, את מייג'ור טום.

מעניין שדיויד בואי לא היה המוסיקאי היחיד שהתלבש כמו פיירו .
גם ליאו סייר  הופיע כפיירו בשנות השבעים .

ופרדי מרקורי אמנם לא התלבש כפיירו, אבל אהב מאוד להופיע עם תלבושת הארלקינו שלו (ותודה לקורא טל כהן-שליו)

מידע רב לפוסט הזה לקחתי מהבלוג המצוין שסוקר כל שיר שבואי אי פעם הוציא, עם הסברים מעמיקים רבים. בלוג חובה למעריצים .

הנה הקליפ של דיויד בואי

כמו תמיד אשמח להערות ותגובות, ולמנוים חדשים כאן ובדף הפייסבוק.

אנימה בקליפים

הפוסט היום יעסוק בתחום שאני מאוד אוהבת ומאוד מעניין אותי - האנימה, וליתר דיוק קליפים שכוללים אנימה.

על אנימה כבר כתבתי בעבר בפוסט על קנייה ווסט וטאקאשי מוראקאמי, אמן יפני שמושפע רבות מתרבות האנימה ביצירותיו.
אולם ווסט אינו היחיד שהושפע מהאנימיציה היפנית בקליפים שלו והפוסט הבא יסקור כמה דוגמאות בולטות מהתחום :

ראשית, מה היא בעצם אנימה?

מקור המילה אנימה בצרפתית ומשמעותה "אנימציה". ביפן משתמשים במושג לתיאור אנימציה ומחוץ ליפן לתיאור אנימציה יפנית. בעוד שמרבית האנימציה האמריקאית מכוונת לילדים, האנימה פונה לכל הגילאים ומחולקת לתתי ז'אנרים רבים אשר חופפים עם המנגה, כולל אירוטיקה. האנימה שהתפתחה כתגובה לאנימציה האמריקאית ולדיסני, גברה כעת עליה בגודלה ומייצאת אליה סרטים. במאי אנימה פופולריים כמו מיאזאקי זוכים להערכה ממסדית והתעשייה משחררת תוצרים נלווים לסרטים ולסדרות, כמו בובות ופסלונים שצוברים הצלחה מסחרית רבה.

בתחילה, סגנון האנימה היה מערבי ביותר בדומה לאנימציה של דיסני. אולם החל משנות השבעים והשמונים, האנימה שאבה השראה מסגנון המנגה ולרוב עיבדה חוברות קומיקס לסרטי אנימציה. מקורותיו של הקומיקס היפני, מנגה , נמצאים עוד במאה ה-12 כשנזיר יפני בשם טובה צייר מגילות מאוירות ונרטיביות בנושאים שונים בשם צ'וג'וגיגה. עם המצאת דפוס העץ במאה ה-17, נפוצו הדפסים בידוריים בקרב העם שתארו את הנאות העיר הגדולה. הראשון שטבע את המונח "מנגה", ביפנית "ציורים גחמניים", כששייך אותו לרישומיו היה אמן ההדפסים הוקוסאי (Hokusai) מהמאה ה-18, שנודע במערב בעיקר בזכות ציורי הטבע שלו.

התחייה המחודשת של המנגה כקומיקס היפני המודרני, הייתה לאחר מלחמת העולם השנייה,

בתקופת הכיבוש האמריקאי במדינה, בין השנים 1945–1952. הקומיקס, הטלוויזיה והקולנוע האמריקאיים השפיעו רבות על המנגה מבחינה אסתטית כשהפכה לנרטיב שמורכב בצורה סינמטוגרפית, עם "צילומים רחבים" ותקריבים. כמו כן מבחינה תוכנית, הושפעה המנגה מסרטי קולנוע וחוברות קומיקס אמריקאיים מהתקופה, שעסקו במדע בדיוני, הרפתקאות וגיבורי על.

הסגנון האסתטי הפופולארי של המנגה, שהתבטא לאחר מכן גם באנימה, נקרא "שוג'ו מנגה" והתפתח בשנות השבעים במגזיני נשים ונערות. שוג'ו מנגה הציג סיפורים רומנטיים מותאמים לקהל היעד, כשגיבוריהם היו נערות ונערים עם תווי פנים עדינים ונאיבים ועם עיניים גדולות וחולמניות. זהו הסגנון ששולט באנימה ומגה גם כיום, יותר מכל סגנון אחר.

לאנימה נחשפתי בפעם הראשונה בילדותי, שהייתה מלאה בסדרות אנימה ששלטו בערוץ 1 של שנות התשעים.
המומינים , פיטר פן, גברת פלפלת, הלב, נשים קטנות, האסופית, פינקיו, נילס, האקלברי פין - כולן למעשה סדרות אנימה שלא היססו לקחת נושאים מערביים ולתת להם וריאציה שלא תמיד תאמה לסיפור המקורי (אבל הייתה מאוד מהנה).

עם השנים הסגנון השתנה והפך למהיר, צבעוני ואלים יותר. כפי שהתבטא בסדרות כמו פוקימון, דיג'ימיון ודרגון בול זי. האנימה התפשטה בהצלחה בעולם המערבי וזכתה לפופולריות עצומה, היא הגיעה כאמור לסדרות טלוויזיה, סרטים וגם לקליפים. 

להקה שלקחה את שגעון האנימה לקצה הייתה צמד האלקטרו הצרפתי דאפט פאנק  שב-2003 הוציאה את סרט האנימה 

Interstella 5555: The 5tory of the 5ecret 5tar 5ystem. סרט קונספט זה היה למעשה התגלמות חזותית של אלבומם השני, Discovery וסיפר על מסעה של להקת פופ בחלל החיצון. בסרט אין דיאלוגים, מחליפים אותם השירים מ-Discovery שעלילת הסרט מותאמת אליהם.

דאפט פאנק יצרו את הסרט כמחווה לתרבות האנימה שהשפיעה רבות על ילדותם, ושתפו פעולה עם האנימטור ליז'יי מאטסומוטו שאחראי על הסדרה האהובה עליהם, קפטן הרלוק, שעסקה בפיראט חלל ובאודיסאה הבלתי נגמרת שלו.  השפעה נוספת, גם היא פרי יצירתו של מאטסומוטו הייתה הסדרה גלאקסי אקספרס 999 שעסקה גם היא במסעות בחלל, הפעם של רכבת קיטור (וכנראה שה-999 שם השפיע על ה-5555 של Interstella 5555).
הסינגלים מהאלבום לוו בקליפים שהיו למעשה קטעים מ-Interstella 5555.

קנייה ווסט ראה, שמע והתלהב - בשנת 2007 הוציא את Stronger מתוך האלבום Graduation עליו כתבתי בהרחבה כאן.
מעבר לזה שכל הדימויים באלבום צוירו על ידי האמן טאקשי מוראקמי, שמושפע מאנימה ומנגה בעצמו, ווסט סימפל את Harder, Better, Faster, Stronger של דאפט פאנק בשירו Stronger והקליפ עצמו הכיל מחוות שונות לסרט האנימה הקלאסי Akira  מ-1988. 

Akira  הוא סרט מד"ב שמתרחש בטוקיו הדיסאוטופית של 2019, שבנוייה על הריסות טוקיו המקורית שלכאורה נהרסה בפצצת אטום.  העלילה עוסקת במזימה ממשלתית המסתירה סוד אפל בנוגע להריסתה של טוקיו ובקשר שלה לאופנוען צעיר עם כוחות על טבעיים.

הסרט מבוסס על חוברת מנגה באותו השם ונחשב עד היום לנקודת ציון בהיסטוריה של האנימה ובעצם היה הראשון שהצליח לפרוץ את גבולות יפן ושבה את לב הקהל והמבקרים בארה"ב. סרט שהשפיע רבות על כל סרטי האנימה שהגיעו אחריו הן במורכבות העלילה והן בסגנון האנימציה. אקירה השפיע גם על סרטי קולנוע שאינם אנימה כמו "המטריקס" ו"כרוניקל". לשמחתי (ולשמחתכם) מצאתי את הסרט המלא בדיבוב לאנגלית ביוטיוב.

הקליפ של Stronger שבויים ע"י הייפ ויליאמס,  מתרחש בטוקיו העתידנית ומלא במחוות לאקירה (נעזרתי באתר הבא) :

הייפ ויליאמס סיפר שווסט מאוד אוהב אנימציה יפנית ואת אקירה בפרט והקונספט הגיע ממנו.
אגב, שני הרובוטים שבוחנים את ווסט הם מחווה לדאפט פאנק שנוהגים להופיע כשקסדות רובוטים על ראשיהם.
הנה הקליפ המלא

קליפ נוסף שנקשר לסרט אנימה קלאסי הוא של שיר הדאנס King of my castle  של  Wamdue Project , שהיה שם במה של המפיק האמריקאי כריס בראן. השיר יצא ב-1999 והפך להיט ענק בזמנו.

הקליפ הזכור של השיר כיכב לא מעט ב-MTV של שנות התשעים והיה למעשה מונטאז' קטעים מהסרט Ghost in the shell .

הסרט יצא ב-1995 והיווה השראה משמעותית למטריקס.  סרט מד"ב זה עוסק בעולם עתידני בו הכול נשלט על ידי רשת ממוחשבת, לבני האדם יש גישה לרשת זו על ידי גופים מלאכותיים (shells) שנושאים את המחשבות והרגשות שלהם וגם מספקים להם כוחות על טבעיים. העלילה מתארת את מרדפה של שוטרת ביחידה מיוחדת אחר האקר שמשתלט על גופים מלאכותיים אלה וכמובן שיש גם סודות אפלים ומזימות ממשלתיות ברקע.

כמו Akira, גם Ghost in the shell  נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר בז'אנר האנימה.
ומעניין שבניגוד לסרטים מערביים שיצאו באותה התקופה, אשר יועדו ברובם לילדים, סרטי אנימה אלה יועדו במכוון למבוגרים והיו אפלים, אלימים ומטרידים.

הקליפ המלא

עד כה עסקתי בקליפים שהושפעו מסרטים, או שהשתמשו בקטעים מסרטים קיימים.

דוגמא לקליפ אנימה מקורי הוא הקליפ ל-Breaking the habit  של להקת הרוק לינקין פארק. 

השיר יצא ב-2004 ונכלל באלבום Meteora , שכלל גם את Numb  , Faint  ו-Somewhere I belong  המעולים.

הקליפ נוצר בארה"ב תחת פיקוחו של קאזוטו קאקאזווה שיצר את קטע האנימה בסרטו של קוונטין טרנטינו, Kill Bill.
עלילית הקליפ עוסקת בשרשרת אירועים שסולן הלהקה, צ'סטר קשור אליהם.

הקליפ המלא

לסיום, זמרת שאולי לא הייתם מקשרים לאנימה אבל הפתיעה לטובה - בריטני ספירס!

ספירס הוציאה ב-2008 את Break the Ice  שנכלל באלבום Radar.

השיר לווה בקליפ בסגנון אנימה שנוצר דווקא בדרום-קוריאה ולא ביפן, ועוסק בגיבורת על (ספירס) בעולם עתידני המלא בכפילים קיברנטיים. כן, יכול להיות מאוד שספירס, או הבמאי שלה צפו בקליפים שעסקתי בהם בפוסט זה והושפעה מהם.

בכל מקרה יצא קליפ נחמד לשיר שלדעתי לא הוערך מספיק בזמנו. 

הקליפ המלא

עד כאן בנושאי אנימה בקליפים, בטוחה שיש עוד דוגמאות ולא שוללת פוסט המשך.

אשמח להארות, הערות, תגובות ומנויים חדשים לבלוג ובדף של הבלוג בפייסבוק.

נ.ב. מגזין "ערב רב" ממשיך לפרסם את הפוסטים שלי וזה כיף וכבוד גדול. תודה רבה! 

ניתוח חזותי של Depeche Mode- Walking in my shoes

מזמן לא כתבתי והסיבה היא העיסוק הרב שלי בהרצאות לאמנים שיזמתי בירושלים, לשמחתי ההרצאה הראשונה עברה בהצלחה והשנייה תהיה ב-27.05 ותעסוק בהתנהלות בירוקרטית לאמנים, נושא מאוד חשוב ומעניין.
מזמינה את כולכם להגיע.

לאחר שלהקת Depeche Mode  הגיעה שוב להופיע בארץ בשבוע שעבר, החלטתי להקדיש לה פוסט .

קצרה היריעה מלהכיל כמה להקה זו חשובה, משפיעה ומצוינת . אבל בכל זאת, כמה מילים עליה למי שלא מכיר :
הלהקה נוסדה באסקס, בריטניה ב-1980. היא עברה כמה גלגולים עד שהגיעה לגרעין החברים הבסיסי של דייב גאהן הסולן, מרטין גור  כותב השירים העיקרי והגיטריסט ואנדרו פלטשר הקלידן.  בשנותיה הראשונות היה חבר בה גם  ווינס קלארק, שלימים עזב את הלהקה והיה חבר בהרכבים אחרים כמו Yazoo ו-Erasure.

שמה של הלהקה נלקח ממגזין אופנה צרפתי שמשמעותו "מברק אופנה", (Dépêche-mode) הסגנון המוסיקלי שלה התחיל כסינת' פופ אייטיז מתקתק עם להיטים כמו Just can't get enough   , אך עם השנים הסגנון הפך לקודר יותר ונע בין רוק -ניו וייב-ואלקטרו.  כמה דוגמאות ללהיטי הלהקה -Personal Jesus, Precious,  ,Enjoy the Silence, Home, Dream on, FreeLove   ועוד רבים אחרים. מה שמדהים זה שדפש מוד פועלים עד היום ורלוונטים מתמיד, משחררים אלבום כל כמה שנים ואף פעם לא נשמעים כמו להקה מזדקנת ופאתטית.  דוגמא לכך היא Heaven,  שיר נהדר מאלבומם האחרון. הלהקה השפיעה על אינספור מוסיקאים, בינהם הפט שופ בויז ו-Hurts  עליהם כתבתי בעבר.

כמו השירים שלהם, גם הקליפים של הלהקה משובחים ומעניינים. Depeche Mode  עבדה עם במאים שונים במהלך הקריירה אבל אין ספק  שהבולט והמרכזי שבהם הוא הצלם והבמאי אנטון קורבין, ששיתף פעולה גם עם U2 ו-Coldplay.
קורבין ביים ללהקה קרוב לעשרים קליפים, בינהם של להיטי ענק כמו Enjoy the Silence ו-Personal Jesus.

את הקליפים שלו אפשר לאפיין כמאוד אסתטיים, סינמטים ומושפעים מעולם הקולנוע, הספרות והאמנות. 

אחד הקליפים המיוחדים ביותר שביים קןרבין עבור הלהקה הוא של השיר Walking in my Shoes מ-1993 שנכלל באלבום Songs of Faith and Devotion.

הקליפ מבוסס על הפואמה האפית מהמאה ה-14, הקומדיה האלוהית מאת דנטה אליגיירי.
הקומדיה האלוהית מספרת בגוף ראשון את מסעו של המשורר שמוצא את עצמו תועה ביער אפל לעבר שלוש ממלכות המתים, במהלך השבוע הקדוש (מיום השני הקדוש עד חג הפסחא) של אביב 1300. המשורר מלווה בגיהנום ובכור המצרף במשורר הרומי ורגיליוס ומדריכתו בגן עדן היא ביאטריצ'ה, אידאל האישה המושלמת ואהובת נעוריו של דנטה. הדמויות הנוספות בעלילה הם אנשים שמתו עד אותה שנה, חלקם דמויות ביצירות ספרותיות.
היצירה מלאה בתיאורים מפורטים של המדורים השונים בגיהנום על החוטאים ששוכנים בהם והעונשים שנגזרו עליהם.  כיאה לתקופה יש בקומדיה האלוהית פן דידקטי ונוצרי שאמור לחנך את המאמינים לחיות ביושרה ובהגינות.

גוסטב דיורה, מאייר צרפתי שפעל במאה ה-19, אייר בתחריטים את הקומדיה האלוהית ב-1857 בצורה מדהימה:

אם ביצירתו של דנטה החוטאים מוצגים באור רע והגיהנום כמקום נוראי שאף קורא בן התקופה לא ירצה להגיע אליו, ולכן כדאי שיהיה נוצרי טוב ומסור, הקליפ של Depeche Mode הולך לכיוון השני שבו החטא לא נוראי כל כך:

הקליפ נפתח בחברי הלהקה שנמצאים בפינות חשוכות, שיכולות לייצג את היער האפל בתחילת יצירתו של דנטה. דימויים אלה חוזרים לאורך הקליפ מספר פעמים.

עד מהרה מופיעים שתי דמויות בתלבושות דתיות, שכנראה מייצגות את זוג האוהבים דנטה וביאטריצ'ה. הם נמצאים ביחד עם דייב גאהן הסולן, למרגלות הר שעליו שביל שמוביל לטירה.
הדבר נראה כמו הדרך שמובילה לגן העדן כשבתחתיתה נמצא הגיהנום.

דנטה נראה גם מעיין בספר - אולי ביצירה שלו או בתנ"ך?

בקליפ מופיעה מספר פעמים דמות של ציפור עם מקור ארוך ומעוקל

הציפור הזו חוזרת גם בעטיפה של הסינגל

כדי להבין מה הציפור הזו מייצגת, צריך לראות מה המקור החזותי שלה.
לאחר שחקרתי את הנושא, גיליתי שהמקור שלה הוא לא אחר מיצירה של הירונימוס בוש, עליו כתבתי כאן.

הציפור מופיעה בצדה השמאלי התחתון של היצירה פיתויו של אנטוניוס הקדוש מ-1500. היא נושאת מכתב לאנשים שנמצאים מתחת לגשר. הכובע המחודד שלה מזכיר לי כובע יהודי , אות קלון אנטישמי אותו נאלצו לחבוש היהודים בימי הביניים. גם צבע הבגד שלה, אדום, מיוחס לחוטאים (מריה מגדלנה) . אולי המקור הארוך והמעוקל הוא רמז לאף יהודי?
דימוי היהודי כציפור מזכיר לי גם מאוד את הגדת ראשי הציפורים שנכתבה בסביבות 1300 בגרמניה, ויש הטוענים כי הדימויים בהגדה, של יהודים עם ראשי ציפור וכובעים מחודדים הינם ביטוי לאנטישמיות.

כאן בגרסת הבובה שלה ניתן לראות טוב יותר את המקור האופייני 

בדומה לדנטה, גם יצירותיו של בוש עסקו רבות בנושאים של גן עדן וגיהנום, חסדים וחטאים. אני לא בטוחה שקורבין מזהה את הציפור עם דימוי היהודי החוטא, אך בוודאי מזהה אותו עם דמות חוטאת. ולכן הציפורים הללו מופיעות בגיהנום שבקליפ.
בהמשך, ביאטריצ'ה ודנטה נכנעים ליציריהם ומתנשקים, הם חוטאים והופכים מיד לציפורים בעצמם. הם מחליקים על הקרח למרגלות ההר, כלומר בגיהנום, ולעולם לא מגיעים לגן העדן הנכסף למעלה.

מעניין שביצירה המקורית של דנטה, הטרסה של החוטאים בתשוקה היא הקרובה ביותר לגן העדן. כלומר השניים היו קרובים מאוד לגאולה אבל בחרו בחטא במודע.

כפי שכתבתי, קיימים כאן נושאים של גן עדן וגיהנום, חוטאים וצדיקים, החטא ועונשו. אולם בניגוד לדנטה, המסר שונה וניתן להבינו אם קוראים את מילות השיר


Now I'm not looking for absolution

Forgiveness for the things I do

But before you come to any conclusions

Try walking in my shoes

Try walking in my shoes


האדם ששר שמהווה גם את דנטה האלטרנטיבי והחוטא, אינו מבקש מחילה על חטאיו, הוא שלם איתם. הוא מבקש שלפני שישפטו אותו, שינסו לשים את עצמם במקומו ולהבין למה נהג כפי שנהג. כך שלמרות שדנטה וביאטריצ'ה בקליפ הפכו לציפורים חוטאות ולא עלו לגן עדן, לפחות הם מימשו את אהבתם ונשארו יחד.





תהנו מהקליפ ומהשיר

כמו תמיד אשמח לתגובות, הארות, הערות ומנויים חדשים. כאן בבלוג ובדף הפייסבוק.