יום רביעי, 5 ביולי 2017

ההשפעות האמנותיות על "סיפורה של שפחה"

החופש הגדול הגיע ומסתבר שרק אז יש לי זמן לכתוב.. אבל התחייבתי לעצמי שזה לא הולך להיות בלוג שפועל רק בחופש ואני מקווה שאצליח לעמוד בהבטחה הזו.

לימדתי השנה תולדות האמנות בתיכון דקל וילנאי במעלה אדומים, וגם בתיכון רנה קסין בירושלים שם לימדתי קולנוע עיוני. שתי מגמות נהדרות, עם תלמידים מוכשרים, יצירתיים ונפלאים.  אפשר לומר שבעבודתי שילבתי בין כמה אהבות שלי שהתבטאו גם כאן בבלוג, וכמובן שהקפדתי לשלב בשיעורים המון תרבות פופולארית.. :-)

קרו הרבה דברים השנה מבחינת תרבות פופולארית, הרבה סדרות, סרטים, קליפים שנתנו לי השראה לפוסטים בבלוג ולהקשרים אמנותיים. 

אבל אי אפשר להתחיל עם הכול ולכן בחרתי בסדרה האחרונה בה צפיתי (יותר נכון, עשיתי לה בינג') והסדרה הזו היא אחת המדוברות ביותר השנה - "סיפורה של שפחה" - The Handmaid's tale




אני מודה שעוד לא קראתי את הספר (בושה, אני יודעת), אבל יש לי הרבה לומר על הפן החזותי של הסדרה הזו ועל ההקשרים האמנותיים שיש בה. 

אז כפי שציינתי, הסדרה מבוססת על ספר באותו השם שיצא בשנת 1985 ונכתב על ידי הסופרת הקנדית מרגרט אטווד.
הסדרה מדברת על עולם דיסטופי בעתיד הלא כל כך רחוק (בספר - שנת 2005) , שבו קבוצה של ימין קיצוני נוצרי בשם "הבנים של יעקב" משתלטת על ארה"ב והופכת אותה ל- Gilead, תיאוקרטיה טוטאליטארית.
לצערנו גם במציאות יש שליט עם עולם ערכים מעוות (בעיני ובעיני רבים) ששולט כרגע בארה"ב, אז היצירה של אטווד שנכתבה באייטיז רלוונטית מתמיד (הספר גם מעולם לא הופסק להיות מודפס, הישג שמדבר בפני עצמו). 

העיצוב בסדרה מדהים! הוא מתבסס על הספר אבל גם מוסיף שפה חזותית קולנועית שמושפעת מאוד מסטנלי קיובריק,בסמליות הצבעים ועיצוב הפריים המדויק.


במה שהיה פעם ככל הנראה פרבר של בוסטון אנו פוגשים את אופרד, OF-FRED, או בשמה המקורה ג'ון JUNE אוסבורן. ג'ון הייתה אישה שעבדה בבית הוצאה לאור וחיה חיים מאושרים עם בעלה לוק ובתה האנה,. לאחר הפיכתה של ארה"ב (למעט 2 מדינות שעדיין נלחמות על חירותן) לגילעד, ג'ון הפכה לשפחה של אחד מהמפקדים השולטים בגילעד, פרד ווטרפורד, הנשוי לאישה בשם סרינה ג'וי. 
לאט לאט חושפת הסדרה נדבכים מעברה של ג'ון ושל כל ארה"ב ואיך הפכה בתוך זמן קצר מארה"ב שאנו מכירים היום אל גילעד. 


אופרד וסרינה


מכיוון שהעולם וארה"ב בתוכו נתקף במגפת עקרות, אנשי "הבנים של יעקב" האמינו כי רק חיים על פי ערכים נוצריים-תנ"כיים יכולים "להציל" את העולם מכליון, הם גם קישרו את העקרות עם ההתדרדרות במצב איכות הסביבה והתגברות הזיהום והקרינה. לאחר השתלטות צבאית על מעוזי השלטון בארה"ב, באמצעות פיגועים שהוסוו לפיגועי טרוריסטים, קבוצה של גברים, הם "הבנים של יעקב",  מנהיגים את ארה"ב. עד מהרה, נחקקים חוקים השוללים מהנשים את זכויותיהן - הן מפוטרות מעבודותיהן, נאסר עליהן להחזיק חשבון בנק או רכוש, נאסר על האזרחים להפגין ולהתנגד וכמובן גם לצאת מגילעד-ארה"ב.

שורת הצעדים, בייחוד בייצוג החזותי שלה בסדרה,  מזכירה מאוד חלקים אפלים בהיסטוריה ובראשם פעולות השלטון הנאצי כנגד היהודים, ואטווד אכן דיברה על כך שהיא לקחה השראה מההיסטוריה בכתיבת הספר, אם כי התבססה יותר על שילוב בין סאטירה על השלטון השמרני בארה"ב של שנות ה-80, וגם על השפעות נוספות ובראשם הפוריטנים של ניו אינגלנד שהתיישבו בה לאחר שנמלטו מאנגליה במאה ה-16 וה-17 ויצרו חברה נוצרית דתית קיצונית שבין השאר גם התפרסמה (לשמצה) בציד מכשפות, או יותר נכון רדיפת נשים מסכנות שלא תאמו את הרוח הפוריטנית. 


איור של פוריטנים בארה"ב


אפשר בהחלט לראות את קווי הדמיון בפוריטניות ההיסטורית לזו שבגילעד, בחיי הדת הנוקשים וברדיפת הנשים. עד היום יש מקומות רבים מדי בעולם בהם "סיפורה של שפחה" אינו רק ספר או סדרה, אלא חיים אומללים של נשים משוללות זכויות. וזה עצוב ומטריד מאוד. 

בסופו של דבר, לאחר שורת החוקים המגבילים אותן, הנשים מחולקות לקבוצות - השפחות, THE HANDMAIDS, הן נשים פוריות, כלומר כאלה שהצליחו להביא ילדים בעבר ולאחר "חינוך מחדש" כל אחת מהן עוברת למשפחה שם משמשת כמעין פילגש לבעל, על עקרון הגר ואברהם או בלהה ויעקב בתנ"ך.  כפי שניתן להבין משמה של הסדרה והספר, העלילה מתמקדת בסיפורה של השפחה אופרד, וחיי השפחות סביבה. 

הסופרת מרגרט אטווד עיצבה בספר את המעמדות לפי לבושם, הדבר כמובן מתורגם לסדרה וגם לסרט שנעשה ב-1990.  

בגדי השפחות הן שמלות בצבע אדום עמוק, בעלות שכמיה אדומה תואמת ומצנפות לבנות. 






באמנות לצבע אדום עמוק/ארגמן יש מספר הקשרים. 

הראשון הוא צבע המסמל תשוקה וחיים, אדום כצבע הדם, אדום גם כצבע פריון, דם המחזור, צבע חם. מעצבת התלבושות של הסדרה, אן קארטברי (Ane Crabtree)  התייחסה לתלבושות של השפחות כ"רחמים מרחפים" כי זה למעשה התפקיד היחיד שלהם - להביא ילדים. 
הקשר נוסף הוא צבע נועז, מקושר לחטא ולשיער האדמוני של מריה מגדלנה. שזה מעניין כי בסדרה סרינה מתייחסת לאופרד כאישה מפתה (למרות שבעלה הוא האשם).







ההקשר השני הוא שהצבע האדום העמוק שמזוהה גם כסגול עמוק וקרוי "ארגמן", הוא צבע המסמל מלכותיות ויוקרה בגלל אופן הכנתו. כדי להכין צבע ארגמן, היה צריך לאסוף חלזונות מזן מסוים ולהכין מהם את הצבע. חלזונות אלה היו נדירים ולכן אופן הכנת הצבע היה יקר - רק אנשים ממעמד גבוה כגון מלכים ואצילים יכלו להרשות לעצמם ללבוש בגדים הצבועים בארגמן. לכן ניתן לראות תיאורים רבים של מלכים באמנות הלבושים בצבע זה. 








השלישי מסמל אלוהות וקדושה, הרבה תיאורים של מריה הקדושה, ישו או קדושים אחרים באמנות הנוצרית לבושים בצבעי ארגמן , המקור הוא ככל הנראה אותה מלכותיות שיש לצבע. 
בנוסף, אדום מקושר לארציות ואנושיות וצבע נוסף שמריה לובשת בדר"כ בשילוב עם אדום הוא כחול, המקושר לגן עדן/רוחניות/קדושה. נתייחס עוד מעט גם אליו.





בסדרה, הצבע האדום מסמל בעיני שילוב של הכול - מלכותיות ויוקרה משום שהנשים הן אוצר נדיר כי יש ביכולתן להרות, וכמובן חיים ופריון בגלל תפקידן. 

דימוי המצנפת הלבנה מוכר לנו בין השאר מהולנד, שם משמשת המצנפת חלק מתלבושת מסורתית לנשים. תיעוד שלה אפשר לראות למשל ביצירה המפורסמת של ורמיר, מוזגת החלב 




ההשראה לעיצוב המצנפות בסדרה הגיעה גם מהתיאור בספר וגם מעוד מקור מפתיע- כובעי מצחיה רחבים שהמעצבת ראתה על נשים קוראיניות ברחבי לוס אנג'לס

Image


המצנפות, כמו הכובעים, מגנות על השפחות מהעולם החיצון אבל גם סוגרות אותן ולא נותנות להן לראות את מה שקורה סביבן, בדומה למגנים על ראשי סוסים. 

אגב, בפרק הראשון קיבלנו רמז לעתידה של ג'ון/אופרד בבגדיה של בתה, האנה. 





האדום שב וחוזר גם בדם האומללים שנרצחים בשם המשטר, דימוי זכור במיוחד הוא החומה עם כתמי הדם הבולטים. 

הקבוצה השנייה היא נשות המפקדים. אלו הנשים בעלות המעמד הגבוה ביותר בגילעד. הן לבושות בבגדים אלגנטיים בצבע כחול עם תת גוון ירוק. צבע קר, אשר מנוגד לחמימות של השפחות, אך גם משלים אותן.
אדום וירוק הם צבעים מנוגדים - משלימים, הכוונה היא שהם מחזקים אחד את השני אבל גם יכול להיות צורמים לעיניים בכמויות גדולות מדי כפי שניתן לראות בציורים של ואן גוך כמובן. 





הבחירה בכחול עם תת גוון ירוק ולאו דווקא בירוק בלבד קשורה בעיני בסמליות של הצבע בתולדות האמנות, כאמור מריה הקדושה לבושה כמעט תמיד באמנות בצבע כחול או בשילוב של כחול ואדום. אז יש כאן משמעות כפולה : קודם כל, נשות המפקדים כנשים הנעלות ביותר = האישה הנעלה ביותר בנצרות היא מריה הקדושה. 
בנוסף, השפחה משלימה את הרעייה , כי היא נותנת משהו שהרעייה לא יכולה לתת והוא ללדת ילדים לבעל. מכאן ירוק ואדום שמשלימים אחד את השני וגם כחול ואדום, שני צבעים שיוצרים משהו שלם ושתי נשים שיוצרות יחד את האישה הנעלה ביותר.
ה"טקס" (הנוראי) בסדרה שבו הבעל מקיים יחסי מין עם השפחה כשהיא מוחזקת על ידי הרעייה מדגיש עוד יותר את האיחוד בינהן.









במסגרת המחקר לפוסט הזה מצאתי דימוי מדהים של סצינה מפורסמת מהברית החדשה בשם "הביקור" - מריה מבקרת את בת דודתה אלישבע ומברכת אותה, מיד לאחר שנודע לה כי היא הרבה ונושאת ברחמה את ישו ואלישבע הרה עם מי שיהיה יוחנן המטביל.  



אי אפשר להתעלם מהדמיון המדהים בין התלבושות בציור לבין הסדרה! 
האם אטווד והמעצבים בסדרה הושפעו ממנו? ייתכן, משום שקראתי שאטווד הושפעה מאיקונוגרפיה נוצרית.

במקרה הזה, יש מפגש שבו יש בשורה על הריון, הנשים מברכות אחת את השנייה. מחוות הידיים ממש מאחדות אותן, מריה חושפת את הבד האדום מתחת לשמלה הכחולה, בעיני הצבע האדום של אלישבע מעיד על הקשר בינהן והקשר העתידי בין ילדיהן.

היצירה הזו הזכירה לי מאוד את התמונה הזו מתוך הסדרה, הרגע בו סרינה חושבת שאופרד בהריון, יש לנו את האדום והכחול, מריה ומריה מגדלנה, או מריה ואלישבע, או בכלל מריה ומריה?




ולכל זה נוסף הסמל הכל כך מזוהה עם סצינת הבשורה ועם מריה, הלא הוא השושן הצחור, יחד עם האור הקדוש מאחורי אופרד, כך שבהחלט יש לנו פריים שמושפע מאיקונוגרפיה נוצרית ואמנות. 





המצנפת אגב, קשורה למוצאו של הצייר, ואן דר ויידן מהארצות הפלמיות , גם שם הייתה נהוגה המצנפת הזו באותה התקופה (מאה 15).


המרתות הן נשים שעוסקות בניהול משק הבית - בישול, נקיון וכדומה. הן לבושות באפור.
מעצבת התלבושות של הסדרה מסבירה כי בחרה בצבע האפור בהשראת עש שראתה בטבע, היא הקבילה בין העש ש"צבעו דהה" לבין המרתות, נשים שגם הן אינן פוריות אבל משמשות כעקרות בית בבתי המפקדים. 
הגזרה של בגדיהן מושפעת מלבוש סובייטי. בהחלט מתאים לאווירה הטוטאליטרית. 







ואגב, המרתות נקראות כך, משום שמרתה, לפי הברית החדשה, היתה דודניתו של יוסף התנ"כי שלקחה את מריה ויוסף לביתה בזמן בריחתם, האכילה ודאגה להם ולכן נחשבת בנצרות לקדושה הפטרונית של עקרות הבית.

(ותודה לאריאלה מהבלוג המהמם Timeless Hemlines  על המידע שלבושתי לגמרי שכחתי.)

הנה איור מכתב יד מהמאה ה-15 של מרתה 



ניתן לראות את האטריבוטים השונים הקשורים לעבודות הבית, סינר ומצקת וכמובן, היא מחזיקה תנ"ך כמו רוב הקדושים הנוצריים.




האנטס (דודות) הן נשים שתפקידן הוא לאמן ולחנך את השפחות. הן לבושות בחום. 








מעצבת התלבושות בסדרה מסבירה כי היא עיצבה את התלבושת שלהן בהשראת תלבושת של כומר שראתה באיטליה, כסמל לנוקשות ודתיות, יחד עם צבעוניות המגיעה ממדים של חיילים בריטים במלחמת העולם הראשונה והשראה נוספת מסדרת הטלוויזיה משנות השבעים -MAUDE, בעיקר בצווארון הגולף.






בנוסף יש סוד בתלבושת -  בצווארון של השמלות של האנטס יש צורה של וגינה הפוכה ! כרפרנס ליצירה הפמיניסטית המפורסמת של ג'ודי שיקגו - שולחן ארוחת הערב אותה יצרה בין 1974 ל-1979. 
ביצירה זו שהינה מיצב, שיקגו עיצבה מעין שולחן בצורת משולש (צורה סמלית לוגינה), כשממקומות עליו 39 צלחות מעוצבות, גם הן בדמות איבר המין הנשי, כאשר כל אחת מן הצלחות מיועדת לאישה משמעותית מההיסטוריה, ש"הוזמנה" לארוחה. נשים אמיתיות ומיתולוגיות, שהרבה פעמים לא התפרסמו כמו עמיתיהן הגבריים. ביצירה שולבו טכניקות שנחשבות ל"נשיות" כמו רקמה, וברצפת החדר בו הוצב המיצב, שולבו שמותיהן של 999 נשים נוספות.








הבחירה ביצירה אירונית מאוד כמובן, כי כל המהות של האנטס וההנהגה הגברית היא למחוק את זהותן של הנשים, הן הופכות להיות רחם מהלך ותו לא, ויצירתה האיקונית והחשובה של שיקגו מייחדת כמובן כל אישה ואישה. זו הדרך של המעצבת "לדפוק את המערכת" ולהעביר מסר חתרני סמוי בסדרה. 

הגברים בסדרה לבושים בצבעים כהים. ככל שצבע הלבוש שלך ככה יותר, כך המעמד החברתי שלך גבוה יותר. 
ניתן לראות הבדלים בין בגדיו של ניק ושל פרד, ולהבין מי מהם גבוה יותר בהיררכיה...






גם לבן מופיע בסדרה, וזכור לי בעיקר מכאן 

תוצאת תמונה עבור ‪the handmaid's tale easter eggs‬‏

הסצינה הנוראית הזו אחרי העונש שניתן לאופגלן. הלבן הסטרילי מבטא את הנקיון שהמשטר מבקש לעשות בנתיניו. 



מעניין להסתכל גם על הכריכות של המהדורות השונות של הספר, בכריכה של המהדורה הראשונה שלו בעיצובו של האמן טד ארונוביץ' - יש כאן רפרנס ברור לציורים מימי הביניים/ רנסאנס צפוני בהם מריה מחזיקה את ישו התינוק.

 


אבל במקום מריה אנו רואים את אחד מהמפקדים (מניחה שפרד) שמחזיק אישה ערומה שככל הנראה מייצגת את אופרד/ג'ון.

העיצוב של הגבר כגדול משמעותית מהאישה, ובסגנון שמזכיר ציורים מודרניים, מנוגד לאישה הקטנה והעירומה שמצויירת בסגנון רנסאנס צפוני. אולי רמז לכך שהגברים של "גילעד" מעוניינים להחזיר את הנשים אחורה בזמן מבחינת חייהן והערכים שלפיהן צריכות לחיות.

אם מריה והתינוק מייצגים בתולדות האמנות חסד וחמלה, כאן מתואר ההפך הגמור, ייצוג של שליטה ורודנות באצטלה נוצרית דתית.

עוד דימוים שאהבתי מכריכות מהדורות מאוחרות יותר, בכל אחת מהם חוזר הצבע האדום, וההדרה של הנשים באמצעים שונים. 






סמל נוסף שמופיע בסדרה הוא הסמל של השפחות:


מעניין שהסמל הזה מגיע דווקא מפאגאגניזם! 

יותר נכון, מהתנועה הניאו - פאגאנית שמתמקדת באלילות, התנועה מתייחסת ומהללת אלות ואלילות מתרבויות ומיתולוגיות שונות. באחת הוראיציות לסמל שלהם אנו רואים דמות שדומה לצלמית פריון קדומה, בה מובלטים השדיים ואיברי הרבייה. 


תוצאת תמונה עבור ‪venus of willendorf‬‏


החצי העליון של סמל השפחות בסדרה דומה מאוד לסמל זה, בחצי התחתון הצלמית עומדת על ירח, גם הוא מתייחס לנשיות ופריון (המחזור החודשי, הריון וכו'). 

מעניין שמעצבי הסדרה בחרו דווקא בדמות פאגאנית כסמל לתנועה נוצרית קיצונית. יכול להיות שגם זו חתרנות, ויכול להיות שזה מסר המטיל ספק בערכים שלהם שלא באמת מבוססים על הנצרות או התנ"ך, אלא מעוותים אותם. 

ולבסוף, דימוי נוסף ששמתי לב אליו הוא המלאך השבור בכנסייה, משטרים טוטאליטריים הרבה פעמים הורסים תרבויות ואמנות, שבר המלאך מסמל גם את שבר התרבות והדת שהיו קודם וגם שבר של הטוב האולטימטיבי. 



ממליצה לכולכם לצפות בסדרה, ואני אנצל את חופש הגדול לקרוא את הספר
מקווה שנהניתם מהפוסט, ומבטיחה להמשיך ולכתוב - יש לי עוד הרבה רעיונות.. :-)

נסיים עם הופעת האורח של מרגרט אטווד בכבודה ובעצמה בפרק הראשון של הסדרה
MAY THE LORD OPEN 


6 תגובות: