יום שלישי, 12 בנובמבר 2013

ערפדים באמנות ובתרבות הפופולארית

שמחתי לראות שסדרת הפוסטים שלי על דיסני הצליחה ואפילו זכתה להתייחסות בכתבה ב"פי האתון" (עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית) .

אחרי כל המתיקות הזו, החלטתי לכתוב על משהו שונה בתכלית  - ערפדים!

כבר כתבתי פוסט על מכשפות ופוסט על ערפדים נראה לי כמו ההמשך הטבעי, וכשחקרתי והתעמקתי ראיתי שיש הקבלה של ממש בינהם. הערפדים נוכחים מאוד בתרבות הפופ מאז תחילת המאה ה-20 ועברו "אבולוציה" של ממש. וכמובן, כמו כל תופעה תרבותית מרכזית, הערפדים הופיעו גם באמנות.

אמונות על ערפדים בוריאציות שונות התחילו עוד בתרבויות קדומות מהמזרח הרחוק ועד המזרח הקרוב. בכל התרבויות הקדומות הדם היה בעל משמעות מיוחדת, לעתים מקודשת מכיוון שסימל את כוח החיים. גם בנצרות דמו של ישו מיוצג בכוס היין ששותים בטקס המיסה. עצם שתיית הדם מאזכרת את דבריו של ישו לפני מותו אבל גם משמרת את זכרו.  בימי קדם הערפד היה שד או רוח אבל לא מת שקם מקברו. במיתולוגיה היהודית שהושפעה מתרבות מסופוטמיה העשירה בדמונולוגיה, נכחה שדה ערפדית בשם לילית (במקור "ליליתו"). במקור המסופוטמי ליליתו מתוארת כ"ערפדית זנותית".
השדה פעפעה אל המיתולוגיה היהודית במאה ה-8 לספירה ואילך דרך מדרשים שונים (שפירשו את הפסוק מבראשׁית ב 23 "וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת"
'זאת הפעם' הוא ביטוי שגרם למחשבה, שהייתה מישהי לפני 'זאת', ב'פעם' קודמת.)
לילית נחשבה לאשתו הראשונה של אדם שמרדה בו והזדווגה עם השטן. היא נחשבה לשדה נוראית ומסוכנת שפיתתה גברים, תקפה נשים והרגה תינוקות. לפי מקורות שונים היא גם מצצה את דמם של התינוקות, מה שהופך אותה לערפדית.
טקסט נפוץ שהופיע על קמיעות במאה ה-18 מתאר מפגש בין לילית לאליהו הנביא ששאל אותה לאן היא הולכת, תשובתה הייתה : " אני הולכת לביתה של האישה עם הילד, למצוץ את דמו, לנקז את מח העצמות שלו ולאכול את בשרו"
אליהו מקלל אותה אך לבסוף הם מגיעים להסכם, היא נותנת לו את כל שמותיה ומבטיחה לו שאם תראה בבתים קמיע שהם כתובים עליו היא תתרחק ממנו.

תבליט מסופוטמי של ליליתו/אישתאר


האגדה המפורסמת ביותר הקשורה ללילית מקורה במדרש אלפא ביתא דבן סירא, ויכול להיות שהיא מתבססת על האגדה על לילית ואליהו. היא מספרת על בריחתה מאדם וחבירתה לאשמדאי מלך השדים. לילית ילדה לו מאות ילדי שדים מדי יום ואלוהים שלח שלושה מלאכים, סנוי סנסנוי וסמנגלף, אחרי לילית.  כשמצאו המלאכים את לילית, אמרו לה לחזור, ולא - יטביעוה בים. בתשובה ענתה להם לילית כי היא יודעת שאלוהים לא ברא אותה אלא כדי להרוג תינוקות בני פחות משמונה ימים (הגיל שבו תינוק עובר ברית מילה), ומקץ ימים אלה לא תוכל לגעת בהם.  שלושת המלאכים עזבו את לילית לנפשה, אך מכיוון שחששו מאיומיה, השביעו אותה שלא תיגע בתינוק לרעה אם תראה אותם במקום שבו הוא שוכן, או תראה קמיע שעליו כתובים שמותיהם. בנוסף, על כל אחד מבני האדם שתהרוג, יהרגו מאה מבניה, ועל כן מתים מאה שדים כל יום.
ואכן בימי הביניים היו נפוצים קמעות יהודיים נגד לילית עם שמות המלאכים סנוי סנסנוי וסמנגלף. כלומר כבר אז הייתה אמונה וחשש אמיתיים מערפדים.
בהמשך התפתח פולקלור וספרות שאיחדו בין כל המאפיינים והפכו את לילית לערפדית. ובגלל זה בטרו בלאד היא מיוצגת כאם הערפדים

לילית התחבבה על הצירים הפרה-רפאיליטים שנהגו לציירה עם שיער אדמוני  וגוף ותווי פנים חושניים. קולייר צייר אותה עם נחש, כמראה רמז לחטא הקדמון ולהיותה אשתו הראשונה של אדם לפי הפולקלור היהודי.
רוזטי צייר אותה בדומה לציורי ואניטז, כאישה יפיפיה שמתבוננת במראה ושקועה בעצמה. בחוץ - נוף שנראה כגן העדן.

John Collier, Lilith, 1892


Dante Gabriel Rossetti, Lady Lilith, 1866-8

File:Lady-Lilith.jpg



קמיעות להגנה מפני לילית




דמות נוספת בעלת תכונות דומות היא לאמיה מהמיתולוגיה היוונית. לאמיה הייתה אחת ממאהבותיו הרבות של זאוס, מלך האלים. אשתו של זאוס הרה,  נמלאה קנאה לנוכח הבגידה וקיללה את לאמיה - היא הרגה כמעט את כל ילדה והפכה אותה לאישה מפלצת, חצייה נחש, שהורגת ילדים. מסורות מאוחרות יותר משייכות לה גם תכונות ערפדיות.
לאמיה דומה ללילית בך ששתיהן נשים מפתות, שתיהן צדות ילדים, שתיהן מוצצות דם ושתיהן באמנות מקושרות לנחשים (כנראה רמז לחטא הקדמון או למוטיבים קדומים יותר).

בציור של ווטרהאוס, לאמיה מתוארת כאישה צעירה ולא כמפלצת, אך רגליה של לאמיה עטופות בעור נחש.

John William Waterhouse, Lamia, 1909

File:Lamia Waterhouse.jpg



מקורה של המילה Vampire נמצא בשפות סלאביות, כשאחת הדוגמאות המוקדמות ביותר מוזכרת בכתב נוצרי אנטי-פגאני מהמאה ה-11 , בו מתוארת עבודת אלילים פגאנית לדמות בשם upyri . 
ההקבלה בין ערפדים לאמונות פגאניות אינה מקרית וככל הנראה הערפדים שאנו מכירים כיום הם שרידים לאמונות פגאניות עתיקות, שהגיעו מתרבויות קדומות ונדדו ברחבי אירופה. עליית הנצרות ניסתה לדחוק אמונות אלה ולכן הפכה את הערפדים למשרתי השטן ואויביה של הכנסייה (בדומה למכשפות). לא במקרה, הדרך הפופולארית להרחיק ערפדים הייתה באמצעות צלבים. בראיית על אני מסיקה כי המאבק בין הצלב לערפד, מייצג למעשה את מאבקה של הכנסייה באמונות הפאגניות באירופה, שמעולם לא נעלמו, אלא פשוט שינו צורה וקיימות עד היום. בעיקר באיזורים מזרח אירופאיים כמו רוסיה או רומניה בהם מסורות פאגניות ומיסטיות הן חלק מהתרבות המקומית.

צלב נגד ערפדית, מתוך "דרקולה" של קופולה, 1992.




ואכן, אירופה המזרחית היה מקום מרכזי בו התפתחו מסורות פולקלוריסטיות "ערפדיות" בימי הביניים. המסורות המשיכו את האמונות הפגאניות הקדומות בשינוי קל - הערפדים הם לא רק רוחות או שדים, אלא בעיקר מתים שחזרו לחיים וכעת רודפים את בני האדם ומוצצים את דמם. הדם, ככוח החיים, מאפשר את קיומם. אני חושבת שיש כאן השלכה של הפחד האנושי מן המוות, מאז ומתמיד בני האדם פחדו מן המוות הלא נודע. בעיני, דרך אמונות הערפדים ביקשו להגיד כי המוות אינו סופי וניתן לחזור ממנו, אולם לעולם לא תהיה כפי שהיית בימי חייך ויש לכך מחיר.
ברומניה כונו ישויות ערפדיות בשם Strigoi . הסטריגוי נתחלקו לחיים ומתים, כשהמתים התאפיינו בתכונות של ערפדים - מוצצי דם, משני צורה לבעלי חיים ויכולת להיות בלתי נראים.
ברוסיה האמינו כי ערפדים נוצרים כתוצאה ממוות לא טבעי (למשל התאבדות), קבורה לא ראוייה או כאשר בעלי חיים חולפים או עפים מעל הקבר הפתוח.
בהונגריה תועד משפטו של אדם מהאינקוויזציה במאה ה-12, שהואשם בפאגניות ובסגידה לשד ערפד בשם izcacus.
בקרואטיה תועד מקרה ערפדי לכאורה ב-1672, לפיו כפרי מקומי חזר מהמתים, מצץ את דמם של התושבים וגם הטריד מינית את אלמנתו.
הדרך העיקרית למנוע מבני אדם להפוך לערפדים הייתה לכרות את ראש הגופה ולתקוע יתד עץ בלבה, שלא תוכל לזוז, ואכן נמצאו גופות מהתקופה במצב הנל, מה שמאשש את זה שבני המקום האמינו באמת ובתמים בקיומם של ערפדים.

שלד משופד בן 800 שנמצא בבולגריה, הוכחה לאמונת המקומיים בערפדים



הדפס שמתאר שיפוד ערפדים , מתוך ספר היסטוריה ומסתורין צרפתי מ-1864
"Le Vampire" engraving by R. de Moraine


שתי דמויות היסטוריות מרכזיות אשר השפיעו על דמותו של הערפד המודרני הגיעו מאיזור רומניה- הונגריה :

הראשון הוא ולאד דרקול או בכינויו הרומני, דרקוליה ((Drăculea), שכונה גם "ולאד המשפד",  ועליו התבססה דמותו האלמותית (תרתי משמע) של הרוזן דרקולה , גיבור ספרו של בראם סטוקר .  דרקול מלך במאה ה-15 בולאכיה (דרום רומניה) ונודע בעיקר בשל מאבקו לעצמאות ולאכיה נגד איומיה של האימפריה העות'מאנית. הסיבה בגינה שמו היווה השראה לדרקולה צמא הדם, הייתה העובדה שדרקול נהג לשפד את אויביו על מוטות מחודדים ובשיטות אכזריות אחרות, ונודע למרחקים כשליט קשוח וברוטאלי.

דיוקן של ולאד המשפד בטירת אמברס, 1560, שסבורים כי הוא עותק של מקור שצוייר בשנות חייו


השם "דרקול" מגיע שמו של אביו, ולאד דרקול השני שהיה חבר במסדר הדרקון, מסדר נוצרי של אצילים שהוקם בראשית המאה ה-15 ומטרתו הייתה להלחם באויבי הנצרות ובראשם בצבא העותמאני שהשתלט בהדרגה על אירופה.
דרקול היה לוחם אכזרי במיוחד שלא בחל באמצעים בכדי להגן על ולאכיה. במכתב למלך הונגריה, מתיאש הוניאדי כתב :

"הרגתי איכרים, גברים ונשים, זקנים וצעירים, שחיו באובלציטזה ונובוסלו, מהמקום שהדנובה זורמת אל הים ועד רהובה, הנמצא ליד קיליה. הרגנו 23,884 טורקים בלי לספור את מי ששרפנו בבתים או את הטורקים שראשיהם נערפו על ידי
החיילים שלנו ... כן, הוד מעלתך, אתה חייב לדעת כי שברתי את השלום עימו (הסולטאן מהמט השני)"

ההערכות על מספר קורבנותיו נע בין 40,000 ל-100,000, וניתן להשוואה למספר המצטבר של ההוצאות להורג במשך ארבע מאות שנים של ציד המכשפות באירופה.
יחד עם זאת, המשך חייו קיבלו תפנית שלילית כאשר מלך הונגריה רצה לחפות על בזבוז הכספים שלו ומצא בדרקול שעיר לעזאזל וכלא אותו ל-12 שנים. לאחר שהשתחרר מוקדם מהצפוי, הכריז על שלטונו המחודש בולאכיה אך נרצח על ידי מתנגדיו מספר חודשים מאוחר יותר. מקום קבורתו לא נודע, אך ראשו הובא לקונסטניטנופול כמזכרת.
למעשה, שיטות העינוי וההרג של דרקול היו די מקובלות באותה התקופה, ורבים מהסיפורים שהופצו ברחבי אירופה עליו (כמו יער של עותמאנים משופדים), היו גוזמאות ושמועות בתמיכתו המלאה של מלך הונגריה, שביקש להכתים את שמו.
צאצאיו של דרקול הם מאבותיה של הממלכה הבריטית, ב-2011, הנסיך צ'ארלס הצהיר בפומבי כי אילן היוחסין מוכיח כי הוא קרוב משפחה רחוק של ולאד המשפד. הטענה באה בליווי להתחייבותו שיעזור לשמר את האזורים המיוערים של טרנסילבניה.
עד היום דרקול נחשב ברומניה לגיבור לאומי, אולם בשאר העולם מאמינים כי הרוזן דרקולה הוא הוא ולאד דרקול. הסיבה לכך היא בגלל ש-1897, סופר אירי בשם בראם סטוקר הוציא ספר בשם "דרקולה" אותו ביסס על ולאד דרקול. את ההשראה לספר קיבל כאשר חקר מיתוסים ומעשיות מזרח אירופאיות ונתקל בסיפורים על דרקול האכזר, שזכו לפופולאריות רבה במאה ה-15. ספרו של סטוקר זכה להצלחה עצומה ועיבודים רבים בטלוויזיה ובקולנוע, שעליהם ארחיב בהמשך.
אולם סטוקר לא ביסס את דמותו של הערפד המפורסם רק על דרקול, אלא על דמות אכזרית נוספת שחייתה גם היא באיזור - הרוזנת ההונגרית אליזבת בתורי.
Elizabeth Bathory Portrait.jpg

בתורי חיה במאה ה-16 בטירת צ'אכטיצה בהרי הקרפטים. בעלה למד בוינה ובתורי שהתה רוב הזמן לבדה בטירה. היא נהגה לזמן אליה נערות מהכפרים השכנים בהבטחה לחינוך טוב. הן היו הופכות למשרתות שלה ובתורי הייתה מענה ולבסוף רוצחת אותן. בתורי רצחה יותר מ-650 נערות, חלקן גם מהמעמד הגבוה מה שהביא לבסוף להפצת הידיעות על הנעשה בטירה לשלטונות. אך בתורי לא נשפטה מפאת מעמדה הרם, עונשה היה מעצר בית בטירתה והיא מתה בה לאחר ארבע שנים.
הפולקלור על בתורי פרח במאות ה-18 וה-19, הסיפור הפופולארי ביותר היה שבאתורי הרביצה למשרתת שלה עד זוב דם, כשמרחה את דמה על ידה, גילתה את השפעותיו החיוביות לכאורה על עורה. כתוצאה מהגילוי, באתורי רצחה את הנערות וטבלה באמבט מלא בדמם.
הסיפורים המזוויעים לא היו בהכרח אמיתיים, אך הופצו ברחבי אירופה ויחד עם האגדות על ולאד דרקול, נקשרה באתורי לסיפורי ערפדים והפכה לערפדית בעיני ההמון.

במאה ה-19, העת בה פרחה הרומנטיקה והספרות הגותית, התפרסמה היצירה הספרותית הראשונה שעסקה בערפדים  ב-1813. הייתה זו פואמה אוריינטליסטית של המשורר הבריטי לורד ביירון  בשם The Giaour (הכופר), בה מתואר ערפד מיוסר שהפך לכזה אחרי מותו משום שנענש על רצח. לדעתי הייתה זו הפעם הראשונה בה דמותו של ערפד לא כמפלצת מוצצת דם אלא בעלת מאפיינים אנושיים.

הנה קטע ממנה:

But first, on earth as vampire sent,

Thy corse shall from its tomb be rent:

Then ghastly haunt thy native place,

And suck the blood of all thy race;

There from thy daughter, sister, wife,

At midnight drain the stream of life; 

Yet loathe the banquet which perforce 

Must feed thy livid living corse: 

 ב-1819 יצא הספר "הערפד" של ג'ון ויליאם פולידורי שהושפע מסיפור לא גמור של ביירון ותאר מפגש בין צעיר לונדוני לערפד מסתורי. היה זה ספר הפרוזה הראשון שעסק בערפדים , אפשר להגיד שמדובר באב הקדמון של סדרת דמדומים....
אולם הספר המצליח ביותר והמפורסם ביותר שהפך לשם נרדף לערפדים, "דרקולה", יצא ב-1897. כאמור, סטוקר שילב בדמותו של הרוזן דרקולה כמה ממאפיינייה הסאדיסטיים של באתורי, יחד עם אמונות ופולקלור מזרח אירופאי ליצירת ספרו המצליח.
 הספר כתוב כחליפת מכתבים בין הדמויות הראשיות לצד מכתבים ומסמכים "רשמיים אחרים". חליפות המכתבים מתארות את סיפורו של ג'ונתן הארקר, צעיר לונדוני שנוסע לטירתו של דרקולה מטעמי עבודה. חרף אזהרות המקומיים, מגיע הארקר לטירתו של הרוזן, שנראה בתחילה מסביר פנים, אולם מהר מאוד התנהגותו המוזרה גורמת להארקר לחשוד כי מדובר בערפד. אני לא אסגיר את המשך העלילה לטובת מי שרוצה לקרוא, אבל מדובר בספר משמעותי מאוד ביצירת ה"קאנון הערפדי".

ההוצאה הראשונה של הספר
Dracula by Bram Stoker, 1st edition cover, Archibald Constable and Company, 1897



ב-1922 יצא הסרט "נוספרטו" של מורנאו, שהיה עיבוד ל"דרקולה" אך לא נקרא כך משום שיוצרי הסרט לא הצליחו להשיג את זכויות היוצרים, ובעקבות זאת גם כל השמות בסרט שונו ודרקולה הפך לרוזן אורלוק. "נוספרטו" היא מילה רומנית עתיקה לערפד והסרט השתייך לז'אנר האקספרסיוניזם הגרמני שפרח באותה התקופה גם באמנות. בדומה לסרטים אחרים בז'אנר, כמו "הקבינט של ד"ר קליגרי", נוספרטו השתמש באמצעים אמנותיים כמו אור וצל דרמטיים, עיצוב תפאורה א-סימטרי וצילום מיוחד ליצירת אווירה אפלה , מטרידה ועוכרת שלווה.
למרות שלפניו יצאו מספר סרטים שעסקו בערפדים, נוספרטו נחשב לסרט הערפדים המובהק הראשון ולאחד הסרטים הטובים בהיסטוריה של הקולנוע. בנוסף לסיפור הערפדים, יש לו רובד אחר ולו המון משמעוית עמוקות שנוגעות גם בחברה הגרמנית באותה התקופה, ברפובליקת ויימאר של אחרי מלחמת העולם הראשונה, שעל חלקן ניתן לקרוא כאן.
הצל של נוספרטו הפך לסצנה איקונית שקיבלה המון מחוות (כולל ב"דרקולה" של קופולה)



הסרט המלא:



דמותו של נוספרטו עצמו שונה מאוד מדמות הערפד האלגנטית והסקסית שאנו מכירים היום, הוא רזה וכפוף, קירח, עם אוזניים מחודדות, אף בולט ושיניים קדמיות ארוכות (ולא ניבים מחודדים).
יש הטוענים כי עיצוב דמותו של נוספרטו קשורה לסטריאוטיפים אנטישמיים מהתקופה. אני לא בטוחה שהבמאי כיוון לכך שהרוזן הערפד היה בהכרח יהודי, אך הוא דיבר אל קהל הצופים הגרמני בשפה החזותית שהבין.   החיבור בין ערפדים ליהודים קיים עוד מימי הביניים בהן פרחו עלילות הדם אשר מאשימות את היהודים ברציחת ילדים ושימוש בדמם להכנת מצות לפסח.


סאגת עינוייו של סימון; איור מתוך כרוניקת נירנברג(אינקונבולום), 1493


קריקטורות של יהודים-ערפדים נפוצו ופרחו כמובן גם בשנות שלטונה של המפלגה הנאצית וגם הרבה אחר כך. למעשה, היום הדימוי של היהודי האירופאי הערפד עבר מטמורפוזה כשהפך לישראלי/ציוני והילד הגרמני הוא כבר ילד פלסטינאי. מדהים איך שעלילות דם שקריות מעצבות תרבות חזותית שמתקיימת במשך מאות שנים.

Blood libel. Sandomierz Cathedral
18th century
File:Sandomierz katedra - mord rytualny.jpg

קריקטורה אנטישמית עכשווית



נחזור לדרקולה. דמותו האלגנטית של הרוזן עם הגלימה, הגיעה מעיבוד נוסף של הספר, הפעם אמריקאי מ-1931, בכיכובו של בלה לוגוסי ההונגרי. דימוי זה  השפיע בעיני יותר מכל על הערפדים שאנו מכירים כיום. הערפד כבר לא היה מפלצת דוחה, אלא גבר מושך ושרמנטי שמפתה נשים ונושך אותן. הסרט מ-1931 חיבר בין התמות המרכזיות של אירוטיקה ומוות, שעומדות בלבם של כל דמויות הערפדים המודרניות.
הסיבה שהן קשורות מגיעה גם כמובן מערכי הארוס והתנטוס, המוות והתשוקה המינית שכרוכים זו בזה, וגם מתוך אמונה שערפדים נמשכים לנשים צעירות ובתולות כי דמן מתוק יותר. אקט הנשיכה , מדמה אקט מיני ולכן בסרטים רבים נראה כי האישה הננשכת מתענגת ולא רק סובלת. הדמות העל טבעית שמפתה נשים מתקשרת הן למכשפים ומכשפות, לשטן וגם לשד האינקיובס שעליו ארחיב בהמשך.




שלל הכרזות לסרט

File:Dracula one sheet movie posters.jpeg


הפרומו לסרט:



הצלחתו האדירה של הסרט יצרה גל של המשכונים במהלך שנות ה-40 שבראשונים שבהם המשיך לשחק לוגוסי. בשנות ה-50 ואילך, נוצרו סרטים ועיבודים חופשיים לדרקולה בצורה לא איכותית במיוחד, שנחשבו לB MOVIES.
הנה דוגמא לאחד מהם שמבוסס בחופשיות על האגדה על אליזבת באתורי ונקרא "הרוזנת דרקולה":


הערפדים של המאה ה-20 כבר לא היו מפלצות מכוערות אלא בני אלמוות בעלי כוחות על טבעיים והשפעות מיניות בלתי מבוטלות על בני האדם. בנוסף, הם כבר לא סווגו כדמויות אימה, אלא אפילו הפכו לדמויות חביבות לכל המשפחה:
דרקולה היווה השראה לדמותו של קאונט ואן קאונט מרחוב סומסום (count = רוזן וגם לספור)



ואף למותג קורנפלקס (!) בשם Count Chocula




אפשר להגיד שדרקולה כייצוג על של ערפד,  די איבד מהעוקץ שלו במהלך השנים והפך לקלישאה. השינוי המהותי בדמותו של הערפד, מצייד צמא דם ומרוכז בעצמו וצרכיו (שהפך עם השנים גם לקומי) לרגיש ומיוסר, קרה שוב רק בשנות ה-70 עם יציאת ספרה של אן רייס, ראיון עם הערפד ומהעיבוד הקולנועי הסופר מצליח שלו בשנות ה-90 . אולם לפני שנגיע אליו, צריך לחזור אחורה ולראות איך במקביל יוצג הערפד בתולדות האמנות.


ב-1782 האמן השוויצרי הנרי פיוזלי צייר את הסיוט . בתמונה, נראית אישה ישנה כשעל גופה יושב שד, וברקע סוס.
התמונה מתארת למעשה אישה שחולמת סיוט, שמיוצג על ידי שד האינקיובס שיושב עליה כך שאנחנו רואים גם את החולמת וגם את החלום שלה, או שמא זה מה שמתרחש במציאות... מקור התמונה הוא באמונות פולקלוריסטיות אירופאיות על סיוטים - כאשר אדם חולם סיוט, למעשה מבקרת אותו מכשפה או שד שפוגעים בו. במקרה של שד האינקיובס, מדובר בביקור לשם קיום יחסי מין.
הסוס ברקע הוא משחק מילים בין mare (סוס) ו-Nightmare (סיוט), מתוך אמונות שלמכשפות ולשדים מתלווים גם סוסים. ואכן הסוס בציור נראה כמו סוס רפאים. יחד עם זאת מבחינה בלשנית, המקור לmare שב-Nightmare מגיע מדמות מהמיתולוגיה הסקנדיניבית בשם מארה, שהיא יישות שנשלחה לענות את האנשים הישנים ולגרום להם לסיוטים.



אז מה הקשר לערפדים? ובכן, הקומפזיציה של הציור, בה דמות דמונית גוהרת מעל אישה ישנה, השפיעה מאוד על ייצוגי ערפדים מאוחרים יותר, גם בקולנוע כמובן. כמו גם הקשר בין האירוטיקה למוות שמוצג בציור - השד יושב על גופה של האישה ששוכבת בתנוחה כמעט אורגזמית.

הציור הבא מהמאה ה-19 מדגים מוסכמה חזותית זו כשהפעם מדובר בערפדית שגוהרת על גבר.

The Vampire, by Philip Burne-Jones, 1897

historical vampire art The Vampire by Philip Burne-Jones

השינוי המגדרי מתקשר ללילית, לפולקלור על אליזבת באתורי וגם כמובן למושג הפאם פטאל, האישה הקטלנית, שתפס תאוצה בסוף המאה ה-19. המושג מגיע עוד מימי קדם בדמויות מיתיות כמו הסירנות, מדיאה הספינקס וכמובן לילית. לצד דמויות מקראיות כמו דלילה, איזבל ושלומית. קרוב לודאי שהתפיסות החברתיות של האישה המפתה וההרסנית מתחילות בסיפור על אדם וחווה, כשחווה פיתתה את אדם לאכול מפרי עץ הדת והביאה לגירושם מגן העדן. התפיסות האלה המשיכו כאמור בתרבויות עתיקות וגם כמובן בימי הביניים, במיוחד עם השפעות הכנסייה. מן הסתם בין ציד המכשפות לאמונות בפאם פטאל יש קשר מובהק. לאורך השנים תוארו נשים קטלניות רבות באמנות, ובסוף המאה ה-19, מושג הפאם פטאל הפך לטרנד של ממש כשתואר בציורים, ביצירות ספרותיות ומוסיקליות.
תרבות הערפדים שצמחה במקביל היוותה כר פורה למושג הפאם פטאל ואכן ניתן לראות חפיפות בין המושגים ביצירות אמנות, ספרות וקולנוע. אפילו מבחינה לשונית, המילה vamp הייתה כינוי לפאם פטאל באמריקה.

Pierre Bonnaud, Salome, 19th century



הפאם פטאל הערפדית שמפתה גברים ומוצצת את דמם מופיעה גם ביצירתו של מונק מאותה התקופה . שיערה האדמוני מתקשר לייצוגים האמנותיים של לילית (רוזטי, ווטרהאוס) וגם כמובן ליצריות ולדם. נראה כאילו הערפדית "בולעת" את דמותו של הגבר.
במבט ראשון אפשר לחשוב שהיא מאמצת אותו לחיקה כשהוא בוכה, אך במבט מעמיק יותר רואים כי היא נושכת את צווארו.
מונק באופן ספציפי הרבה לתאר נשים כפאם פאטאל וזה לא קשור רק לתקופה אלא גם לביוגרפיה שלו.

Edvard Munch, Vampire, 1893-4

File:Munch vampire.jpg

עוד דוגמה לדמות ערפדית שנושכת גבר היא בציור הבא

Boleslaw Biegas, The Kiss of the Vampire, 1916


איור מהמאה ה-19 בו מתוארת ערפדית פצועה עם כנפיים. קוטרבינסקי הפולני מציג רומנטיזציה של דמות הערפד
היא כבר אינה רוצחת, אלא דמות מאוד אנושית . מי יודע מי היא הייתה לפני שהפכה לערפדית.

Wilhelm Kotarbinski, The wounded angel, 19th century

The Wounded Vampire - Wilhelm Kotarbinski

הרומנטיזציה ממשיכה בתחילת המאה ה-20, באיור מתוך ספר של מקס ארנסט  בשם  Une Semaine de Bonté.
הערפד הופך לדמות רומנטית ואנושית שמתבדלת במאפיינים הפיזיים שלה, במקרה הזה כנפי עטלף.



בהמשך המאה ה-20 תיאורי הערפדים השתנו מאוד ובדומה לדמויות כמו קאונט ואן קאונט, הפכו לקומיים. רמדיוס וארו , עליה כתבתי בפוסט על מדונה, הייתה אמנית סוריאליסטית ממוצא מקסיקני-ספרדי שהתייחסה גם היא לנושא הערפדים. בניגוד לציורים הקודמים, הערפדים של וארו צמחונים, מגדלים תרנגולות כחיות מחמד ושותים בקשית מיצים מפירות אדומים ולא דם.

Remedios Varo, Vegetarian Vampires, 1962




אנו רואים כי גם באמנות ישנו גלגול בדמות הערפד - בהתחלה הערפד הוא אפל ומפחיד, בהמשך הוא הופך לאנושי ומיוסר ואז לקומי.
השינוי הגיע ב-1976 כשסופרת אמריקאית בשם אן רייס, הוציאה רומן גותי שעסק בערפדים מיוסרים ואנושיים. לספר קראו "ראיון עם ערפד"


InterviewWithTheVampire.jpg


הספר עוסק בערפד לואי שמעניק ראיון לכתב ומספר על חייו ועל הסיבה שהפך לכזה. לואי היה בעל מטעים בניו אורלינס של סוף המאה ה-18, ייסורים על מות אחיו גרמו לו למעשים אובדניים, עד שהערפד לסטאט הפך אותו לערפד והעניק לו חיי נצח. אולם לואי אינו ערפד קונבנציונלי, הוא מתייסר על מהות קיומו ועל ההרג של החפים מפשע שכרוך בכך. אני לא אגלה את המשך העלילה, אבל מדובר במהפך של ממש - הערפד כבר לא נדוש! לא מפלצת ובטח שלא מצחיק! אפשר להגיד שברומנים של רייס חלה איזושהי רגרסיה, והערפד חזר להיות דמות רומנטית גותית כמו בסוף המאה ה-19.
התפיסה החדשה הזו של הערפד גרמה לפופולאריות חדשה שלו שבאה  והלכה בגלים. אני לא אתייחס לכל הסרטים שהתייחסו לערפדים (והיו הרבה כאלה) עד שנות התשעים, ואקפוץ היישר אליהם כי שנות התשעים הייתה לחלוטין רנסאנס ערפדי.

מי שפתח את העשור היה, איך לא, דרקולה, והפעם בבימויו של פרנסיס פורד קופולה. דרקולה של קופולה התבסס על ספרו של סטוקר יחד עם מאפיינים רומנטיים שלא היו קיימים בו במקור. הסרט המעולה הזה כלל קאסט מצוין (גארי אולדמן, וינונה ריידר, אנתוני הופקינס, קיאנו ריבס ועוד) ועיצוב חזותי מרהיב שתרם מאוד למעמדם של הערפדים בתרבות הפופולארית.
לסרט יש מספר השראות אמנותיות מעניינות :
העיצוב האמנותי הושפע מאוד מהאמנות של גוסטב קלימט, שהתקיימה בסוף המאה ה-19 כמו התקופה של הסרט והספר.  למעשה, קופולה יצר באמצעות אמן סטוריבורד של כל הסרט, אותו ערך לסרט אנימציה אשר שילב בו בין השאר יצירות של קלימט. קלימט יצר אמנות סימבוליסטית מרהיבה עם השפעות אר נובו. המוטיבים העיקריים של עבודותיו היו חיים ומוות, מין ואהבה וגם הוא התייחס כמובן למוטיב הפאם פאטאל בציוריו,  נושאים שבהחלט חוזרים בסרט.  קלימט יצר בטכניקה ששילבה עלי זהב שנתנה ליצירותיו אפקט של קדושה (מתקשר לאיקונות המזרח אירופאיות) וגם של יוקרה ופאר.
מעצבת התלבושות של הסרט, איקו אישיוקה (Eiko Ishioka), שגם זכתה באוסקר על עבודתה יצרה תלבושת לדרקולה שמושפעת ישירות מיצירותיו של קלימט.

Gustav Klimt, Adele Bloch-Bauer I., 1907



Dracula movie 1992

גם התכשיט של לוסי על הצוואר הזכיר לי את הציור של קלימט למעלה
Dracula movie 1992

בסיס המיטה מזכיר צורות שמופיעות בציורים של קלימט
Dracula movie 1992


בטירתו של דרקולה, נמצא דיוקן שמצטט את הדיוקן העצמי של אלברכט דיורר בדמות ישו (תודה לשרי על הטיפ!)

Albrecht Dürer, Self portrait, 1500

Duerer01.jpg


Dracula movie 1992

מה המשמעות של הציטוט? כנראה אירוניה לנוכח היותו של דרקולה אנטיכרייסט שחילל את הצלב ולכן הפך לערפד

Dracula movie 1992

באחת הסצינות בתחילת הסרט, מינה, אשתו לעתיד של ג'ונתן הארקר קוראת ספר עם תמונות מיניות. כאשר היא סוגרת אותו אנו רואים שמדובר ב"אלף לילה ולילה", הספר שהשפיע מאוד על הזרם האוריינטליסטי. ההתייחסות לאוריינטליזם יכולה לסמל שני דברים - קודם כל, את התקופה, סוף המאה ה-19 בלונדון הייתה אכן תקופה שהאוריינטליזם נכח בה. כמו כן, ההקשר האוריינטליסטי יכול להתקשר לדרקולה עצמו - הוא היה זר, הוא הגיע מהמזרח (מזרח אירופה ולא המזרח התיכון, אבל מזרח) היו לו מנהגים שונים, שפה שונה, הוא היה אכזרי וצמא דם. כל התיאורים הנל מתאימים גם לעותמנאים ולכל העמים המזרח תיכוניים שכיכבו בציורים וספרות האוריינטליסטית. במידה מסוימת, אפשר להגיד שבדמות הערפד יש גם קמצוץ אוריינטליסטיות.

Dracula movie 1992

קופולה מתייחס ישירות למקור של דרקולה - ולאד דרקול , גם באקספוזיציה של הסרט כשהרוזן מתואר כלוחם שמשפד את אויביו בימי הביניים, וגם בהמשך כשואן הלסינג קורא עליו בספר ומופיעים הדפסים מקוריים של ולאד המשפד.

Dracula movie 1992

Dracula movie 1992

Dracula movie 1992

הסרט גם מרהיב מבחינת תלבושות: כלותיו של דרקולה לבושות בבגדים שמזכירים מאוד את שלוש הגרציות מהמיתולוגיה היוונית שמופיעות גם באמנות, וזכורות בעיקר מהפרימוורה של בוטיצ'לי. כמו כן, ההשפעות הקלאסיות בבגדים שלהן יכולות לרמוז גם על הלאמיה ודמויות רצחניות אחרות מהמיתולוגיה היוונית.

Photo: ‎שלוש כלותיו של דרקולה נראות ממש כמו שלוש גרציות‎






"חוקי" הערפדים בסרט אומרים שערפדים יכולים לשנות צורה, מפחדים מצלבים ומשום ומתים באמצעות תקיעת יתד בלבם. כל אלה מבוססים על אמונות מזרח אירופאיות שהופיעו גם בספר של סטוקר. עוד אמונה שהגיעה לסרט היא בדבר הפחד של ערפדים ממראות והשתקפות והעובדה שאין להם צל או שיש להם צל בעל אישיות משל עצמו.

הצל שמופיע בסרט הוא מחווה לצל בנוספרטו



שינויי הצורה :
דרקולה בצורה הזקנה שלו , שימו לב לדרקונים שמעטרים את הבגד שלו, רמז למוצא שלו
Dracula movie 1992

דרקולה מבקר בלונדון כאיש צעיר
Dracula movie 1992

דרקולה כאיש זאב
Dracula movie 1992

דרקולה כמפלצת
Dracula movie 1992


הטריילר של "דרקולה"  מ-1992



העיבוד הקולנועי ל"ראיון עם ערפד" יצא ב-1994 בכיכובם של בראד פיט, טום קרוז, קריסטן דאנסט, אנטוניו באנדרס, כריסטיאן סלייטר ועוד. העיצוב האמנותי נע סביב התקופות החולפות בסרט - לואי ולסטאט נפגשים במאה ה-18, כאשר לואי הוא בעל מטעים בניו אורלינס. בתקופה זו השפעות הרוקוקו מאוד בולטות בעיצוב הסרט - התפאורה והבגדים.







הסרט מציג כמה "חוקי" ערפדים חדשים - בניגוד לדרקולה, הערפדים ב"ראיון עם ערפד" לא מפחדים מצלבים, שום או יתד בלב. הדרך היחידה להרוג אותם היא לגרום להם לשתות דם מן המתים. הערפדים הם גם יפים מאוד, עורם חיוור ועינהם זוהרות, והם לא משנים צורה. לחלקם כוחות על כמו קריאת מחשבות וחלקם יכולים לרחף.



בהמשך הם נודדים לאירופה והעיצוב משתנה בהתאם למאה ה-19


כשלואי נוקם הוא מחזיק מגל שמדמה אותו ל-Grim Reaper , קונבנציה אמנותית לייצוג של מוות. 



עוד חידוש בסרט הוא האינטרטקסטואליות שבו, כלומר הוא מתייחס ליצירות אחרות בצורה מודעת. כשהמראיין שואל את לואי על המיתוסים של הערפדים לואי טוען שאלה שטויות שהמציא אירי (כאשר כוונתו היא לבראם סטוקר)

Daniel Molloy: So there are no vampires in Transylvania? No Count Dracula?
Louis: Fictions, my friend. The vulgar fictions of a demented Irishman.

התייחסות נוספת היא ל"נוספרטו", כאשר לואי מבקר לראשונה בבית הקולנוע הוא צופה בזריחה כפי שהיא נראית בנוספרטו. זוהי  סצינה מעניינת שמרמזת על ההשפעה האדירה של הסרט של מורנאו על ז'אנר הערפדים וגם על ההבדלים העמוקים בין ייצוג הערפד אורלוק לבין לואי יפה התואר. 

לואי צופה בנוספרטו בקולנוע




הטריילר של "ראיון עם ערפד"


לאחר שהערפדים יוצגו כמפלצות, כדמויות קומיות ומיוסרות הגיעה סדרת הטלוויזיה ששילבה בין כל המאפיינים הללו והציגה לנו דמות ישנה חדשה - קוטלת הערפדים. 
הקוטלת היא עיבוד לאברהם ואן הלסינג מ"דרקולה" שחקר ערפדים ורדף אותם. בשנת 1992 יצא סרט בינוני אך עם קונספאט חדשני בשם "באפי ציידת הערפדים" שהפך את תפקיד הקוטל מגבר מבוגר לנערה מתבגרת מקליפורניה.


 בשנת 1997  יצאה הסדרה שהתבססה על הסרט ובניגוד אליו, הייתה מצוינת.



"באפי קוטלת הערפדים" הייתה סדרת ערפדים פוסט-מודרנית שעסקה בתלמידת תיכון, באפי סאמרס, וחבריה , שלומדים בעיירה סאנידייל שב-מ-ק-ר-ה נמצאת על פי השאול. המיקום האסטרטגי גורם לכך שיצורי שאול שונים, בינהם ערפדים רבים, משוטטים בעיירה והורגים מכל הבא ליד. באפי, כקוטלת היחידה בדורה מגיעה אל העיירה ומתחילה לעשות בה סדר. ה"צופה" שלה (מעין מנחה), ג'יילס,  הוא הספרן של התיכון שגם מומחה לדמונולוגיה וערפדים. הוא מלמד ומפקח על באפי וכל זאת תוך כדי גיל ההתבגרות הלא פחות קשה. 

באפי וג'יילס


אגב, הספר שג'יילס מחזיק הוא אותו הספר שאברהם ואן הלסינג קורא ב"דרקולה" של קופולה...

התיאור שלי לסדרה מתומצת מאוד, יש לה 7 עונות והמון דמויות והסתעפויות.  מה שמיוחד בבאפי הוא לא רק ההנגשה של הנושא לגיל צעיר יותר אלא גם העובדה שהדמות הראשית היא נערה חזקה ועצמאית שלא זקוקה להצלה אלא היא זו שמצילה את כולם, היא סוג של פאם פטאל כי היא אכן אישה קטלנית, אבל עושה את זה מטעמים מוסריים וחוקיים ולא מתוך רוע ופיתוי. עוד נדבך עיקרי הוא השילוב של שנינות והומור רב לצד רפרנסים מתמידים לתרבות הפופ וכמובן לערפדים השונים בהיסטוריה, באפי הוא חלק מז'אנר הערפדים אבל גם צוחק עליו לא פעם.

The master ערפד על מהעונה הראשונה שמתבסס חזותית על נוספרטו

כשבאפי ודרקולה נפגשו..






"באפי" הייתה הסדרה האהובה עלי הרבה שנים וגם היום יש לי מקום חם בלב אליה, היא שונה מאוד מסדרות הערפדים של היום ובעיני גם הרבה יותר מעמיקה ומתוחכמת מהם.

מבחינת "חוקי" ערפדים, הערפדים בבאפי שינו צורה כשהם תקפו, הם הורחקו בעזרת צלבים ומים קדושים וניתן היה להרוג אותם על ידי יתד עץ בלב או עריפת ראש.
הם לא יכלו להסתובב באור יום והם היו צריכים להיות מוזמנים כדי להכנס לבתים של אנשים.


באפי הייתה גם לדעתי הייצוג הראשון של רומן בין ערפד לאישה בשר ודם (ולא מתוך כפייה), שהשפיע רבות על סדרת "דמדומים" וגם על "דם אמיתי" . סדרה פורצת דרך בהמון מובנים ואני ממליצה לכולכם לצפות בה.


טריילר שמישהו ערך שמסכם את הסדרה בצורה תמציתית ונהדרת



עקרון הקוטל השפיע על  סרטים כמו Blade על המשכיו, בו חצי ערפד חצי בן אנוש קוטל ערפדים.



ועל "Underworld" בו הלוחמת היא ערפדית והאויבים הם דווקא אנשי הזאב  (מחזיר לסרטי ה-B MOVIES של שנות ה-50 וה-60 בהם מפלצות נלחמו במפלצות אחרות)



וכמובן על חזרתו של ואן הלסינג, הפעם כגבר צעיר ואטרקטיבי בגילומו של יו ג'קמן



טרנד הערפדים שכך לכמה רגעים בשנות האלפיים ואז חזר בגדול עם יציאת ספרי דמדומים, הסרטים על פיהם ועם הסדרות "דם אמיתי" (טרו בלאד) ו"יומני הערפד".

סדרת "דמדומים" עוסקת בסיפור אהבה בין נערה בשם בלה וערפד בשם אדוארד. הספר מושפע כמובן מרומנים גותיים של המאה ה-19 עם טוויסט נוצרי מוסווה (נכתב על ידי מורמנית) . הספרים זכו להצלחה אדירה בעולם והזניקו את טרנד הערפדים מחדש. נערות רבות מצאו את עצמן מנסות לבחור בין אדוארד הערפד הנוגה והמיוסר (לואיס?) לבין ג'ק איש הזאב המסוקס. אני מודה שלא קראתי את הספרים אבל צפיתי בסרטים שיצאו החל מ-2008 ובאופן אישי לא ממש התחברתי אליהם. אולי זו העריכה הקליפית והתזזיתית המעצבנת, או הסיפור הדי קורבני של בלה. בייחוד כשמשווים את האיכויות הקולנועיות של הסרטים ל"דרקולה" ול"ראיון עם ערפד", "דמדומים" נופל מהם בהרבה.
"חוקי" הערפדים בסרט די דומים לסרטים קודמים חוץ משינוי די מוזר - ערפדים נוצצים בשמש, כן כן.
ובכל זאת, סיפור האהבה בין אדוארד לבלה מבליט מאוד את הקשר בין נשיכת הערפד לאירוטיקה ולסקס ולסכנות הכרוכות בכך לנערות צעירות.

Twilight Movie Poster



True Blood שונה מ"דמדומים" בתכלית. מדובר בסדרה של HBO המבוססת על סדרת ספרים של שארלין האריס, שמתארת עולם שבו הערפדים "יצאו מארון הקבורה" (כן, יש כאן מטאפורה לזכויות גייז) ואיך החברה האמריקאית מתמודדת (או לא) עם זה.
הסיפור מתמקד בעיירה בשם Bon temps ("זמנים טובים" בצרפתית, אירוני)  בלואיזיאנה בה מסתובבים לא רק ערפדים אלא יצורים על טבעיים נוספים , הגיבורה היא סוקי, מלצרית בעלת כוחות טלפתיים שיום אחד פוגשת בערפד יפה תואר בשם ביל וחייה משתנים ללא היכר.
המיקום של הספר מושפע כנראה מ"ראיון עם ערפד", כזכור לואי היה בעל מטעים בניו אורלינס. גם כאן הביצות, הוודו והמיסטיקה של האיזור משפיעים על הסדרה. סוקי הגיבורה מזכירה את באפי בלוחמנות שלה, וגם היא מתאהבת בערפד.
הסדרה מלאה בסקס ואלימות ומנציחה את המיתוס על הערפד היפה, החיוור והממגנט.
הערפדים בסדרה יכולים לעוף, להפנט, בעלי חוזק רב ומהירות על טבעית. הם יכולים להכנס לבתים רק כשהם מוזמנים, אינם מפחדים מצלבים אבל כן מתים מתקיעת יתד בלב.
דם הערפדים מקבל בסדרה חשיבות יתרה כשהוא הופך לסוג של סם ממכר בקרב בני האדם ויש לו תכונות מרפא והזיה כאחד.

סוקי


טרו בלאד מאוד מסוגננת, שנונה וגם היא מלאה באזכורים תרבותיים. למי שלא צפה, ממליצה להתחיל.
(למי שמתעניין בלבוש של הדמויות בסדרה, אני ממליצה לקרוא את הפוסט המרתק של חברתי זוהר בנושא)




מבחר קטעים מהעונה הראשונה והמצויינת של טרו בלאד




לסיום, חייבים להזכיר כמה קליפים עם ערפדים

הקליפ הראשון הוא של Pet shop boys לשיר Heart  מ-1988. הקליפ מתאר את בואו של זוג צעיר אל טירה בה שוכן ערפד נוסח דרקולה/נוספרטו בכיכובו של לא אחר מאיאן מקלן.

‎שיר ותמונה - בלוג על הקשר בין אמנות ותרבות פופולארית‎'s photo.



 הקליפ מכיל גם אזכור לצל של נוספרטו והוא מלא הומור. 



קליפ נוסף ואפל יותר הוא לשיר Wide open space  של להקת הניינטיז Mansun מ-1996, צריך לראות עד הסוף כדי להבין, והשיר נהדר.


Love song for a vampire  של אנני לנוקס מ-1992 ליווה את הפסקול של "דרקולה", קליפ נפלא שהכיר לי בן זוגי האהוב

עוד קליפ שמככב בו ערפד הוא לאחר אחר מ-Everybody  של הבקסטריט בויז  מ-1997...



לסיום, כמובן שגם הסימפסונס חגגו על עניין הערפדים. פרק אחד הוקדש לפארודיה על דרקולה של קופולה
Photo: ‎הגרסא הסימפסונית לדרקולה פשוט מעולה , מומלץ!
http://www.movshare.net/video/23k2l4xszt7y6‎


והשני לפארודיה על דמדומים. בפרק גם נראו כל דמויות הערפדים הבולטות - מנוספרטו ועד סלין מ"אנדרוורלד".. מה שבהחלט מסכם את הפוסט הזה.

מקווה שנהניתם לקרוא, אני בהחלט נהניתי לכתוב. אשמח לתגובות ומנוים חדשים! 




18 תגובות:

  1. יש! איזה פוסט כיפי! תודה.
    סרט הערפדים האהוב עליי הוא "צילו של הערפד" מ-2000 ש"מתחקה" אחר הצילומים של נוספראטו של מורנאו.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה! לי היה כיף לכתוב אותו. שמעתי על הסרט מחבר שלי, אבדוק אותו בקרוב :)

      מחק
  2. כל הכבוד על ההשקעה! חיכיתי מאוד לפוסט הזה :)
    בנוסף- כשהזכרת את הבקסטריטבויז צהלתי משמחה P:

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה, כן זה קליפ בלתי נשכח חחח :)

      מחק
  3. מהמם! ותודה על ההפנייה! חבל שלא התחלת לצפות בסדרה דרקולה...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה, ובכיף!
      ומתישהו זה יקרה .. חח

      מחק
  4. פוסט מרתק! ממש אהבתי לקרוא את כל ההיסטוריה על התפתחות דמות הערפד, בכל המדיות השונות שכתבת.
    באפי הייתה (ועודנה) אחת מהסדרות האהובות עלי, וגם אני כמוך לא ממש התחברתי לדמדומים - ראיתי בקושי את הסרט הראשון אבל ממש אין לי כוונות לראות את כולן :)
    אני מצטרפת להמלצה של זוהר - הסדרה החדשה של דרקולה (עם ג'ונתן ריס מאיירס) עשוייה מעולה ומעניינת עד מאוד!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה!
      באפי 4 אבר ! :-)

      אני אבדוק את זה, ריס מאיירס זו כבר סיבה מצוינת לצפות בזה :)

      מחק
  5. הי אחלה פוסט! רציתי להוסיף פרט קטן על לילית..אמא שלי ממוצא כורדי. והיא סיפרה לי שהם היו קטנים, כאשר נולדה ילדה, במסיבה לכבודה הכינו פופקורן(מתוק לפעמים) שנקרא "ששה" זאת
    לכבוד לילית שבאה לחטוף תינוקות..הם האמינו שהיא תתרצה ותאכל במקום זה פופקורן.. ברבות השנים לילית השדה קיבלה את השם "ששה" על שם הפופקורן ! (:

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה!
      איזה סיפור מעניין! חח גם אני חושבת שפופוקורן עדיף על דם.. :-)

      מחק
  6. בקשר לVegetarian Vampires כדאי אולי להזכיר את מרסלין מ adventure time שמוצצת רק את הגוון האדום של דברים (פירות אדומים וכו') ולהזכיר את מרסלין בכלל בהקשר של הפוסט

    השבמחק
    תשובות
    1. האמת שלא הכרתי את הסדרה הזו אבל תודה על הטיפ :)

      מחק
  7. מאוד אוהבת סיפורי ערפדים, תודה על פוסט נהדר !

    השבמחק
  8. פוסט מעולה, נהניתי לקרוא. אבל רציתי לציין שהתמונה של השד והסוס מיוחסת לשיתוק שינה, תופעה שקורה כל הזמן לחלק מהאנשים, ובה מרגישים ששד יושב על החזה ולא מאפשר לקום, ובפועל זו תופעה ביולוגית לחלוטין. קישור לויקי: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A7_%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94

    השבמחק
    תשובות
    1. היי, תודה רבה. זו אכן אחת הפרשנויות לדימוי הזה, אני פשוט בחרתי להציג את הכיוון הפולקלוריסטי שפיוזלי הושפע ממנו :)

      מחק