השפעות המזרח הרחוק על התרבות הפופולארית

ההתעניינות שלי בתרבויות רחוקות ואקזוטיות התחילה עוד בילדות, כפי שכבר כתבתי כאן בבלוג, אהבתי ואני עדיין אוהבת פולקלור מכל קצוות העולם וכל כמה זמן יש לי "תקופה" של תרבות אחרת שאני מתעניינת בה. אני די בטוחה שכשאני אעשה תואר שני התזה שלי תעסוק באוריינטליזם מסוג מסוים.
בתואר הראשון כתבתי סמינר על ההשפעות הטורקיות במאה ה-18 בצרפת, מעין תת ז'אנר של האקזוטיסיזם (אוריינטליזם מוקדם) שהתפשט באירופה והגיע עד אמריקה בהשפעת כינון היחסים הדיפלומטיים בין האימפריה העותמאנית לצרפת. המושג כונה Turquerie והתבטא (בין השאר) באמנות הפלסטית בדיוקנאות של אנשי המעמד הגבוה, בלבוש של סולטנים וסולטנות, פאשות ואודליסק אשר היוו סמל לחוזק פוליטי אבל גם למיניות ואטרקטיביות. כמו כן צוירו תמונות ז'אנר רבות על חיי ההרמון. הטורקרי היה השפעה ישירה על האוריינטליזם שהפך למאוד פופולארי במאה ה-19 וחזר על המון נושאים (כמו ההרמון) שהופיעו קודם בטורקרי.
אגב, מאוד משעשע לראות תמונות בז'אנר הטורקרי שבדומה לאוריינטליזם, נתנו את המבט המערבי על המזרח - כשהרבה פעמים הדמויות שצוירו כסולטנות טורקיות ואקזוטיות היו נראות אירופאיות לחלוטין.

אנטואן פבריי, נשים טורקיות, 1764

אולם הטורקרי היה שולי בהשוואה לשינואסרי, השינואסרי (Chinoserie) היה סגנון שהציג את סין כפי שראו אותה בצרפת בתקופת הרוקוקו במאה ה-18. המסחר בין ארצות המזרח הרחוק וביניהם סין, לבין אירופה, החל במאה ה-4 באמצעות "דרך המשי". סחורה סינית הגיעה לאירופה ולהפך. המשי, הפורצלן והתה הפכו לסחורות יוקרתיות ששירתו את המעמד הגבוה. בנוסף, החל מהמאה ה-17 הגיעו ישועים צרפתיים מיסיונרים להפיץ את הדת הנוצרית בקרב הסינים ולאחר מכן חזרו לאירופה עם סיפורים ובשורות על התרבות הסינית. הסחורות האקזוטיות והסיפורים המרתקים הביאו לעניין רב של הצרפתים בסין ויצרו את סגנון השינואסרי אשר חיקה והושפע מאמנות ודברי נוי סיניים. השינואסרי התבטא בארכיטקטורה, עיצוב, גננות, מוסיקה, אופנה ואמנות. במקום בו אירופאים לא היו מסוגלים להבדיל בין סין, יפן, סיאם והודו, השינואסרי של הבארוק המאוחר בסוף המאה ה-17, הציג דימוים גנריים אסיאתיים שהופיעו על דברי נוי ורהיטים. איורים עדינים של דמויות בלבוש מסורתי, בנוף של פגודות, סירות וצמחייה א-סימטרית


באופיו, מרבית השינואסרי היה דקורטיבי, לא ניחן במטרות סמויות שעמדו מאחוריו. הדרך בה נתפסו הסינים הייתה מבדרת יותר מאשר אינטלקטואלית.
השינואסרי של המאה ה-18, התערבב עם סגנון הרוקוקו הקליל והמצועצע. הדוגמאות המוקדמות ביותר לשינואסרי מהרוקוקו נוצרו על ידי האמן הצרפתי אנטואן ואטו (Watteau) . ציוריו של ואטו היו בעלי השפעה כבירה על השינואסרי ברוקוקו והטו את הטון לגבי איך הוא אמור להראות, לא רק בצרפת אלא ברחבי אירופה כולה.
האלמנטים השונים אשר הופיעו בהם : נזירים בודדים, פגודות, חצרנים, מאמינים אדוקים, שמשיות ומקדשים הפכו למרכיבים העיקריים של הז'אנר.

פרנסואה בושה, הדייג הסיני, 1742

הרוח הפנטסטית שהייתה בשינואסרי של ואטו התפתחה הלאה ביצירה הסאנז'רי הגדול (Grand Singerie) של כריסטוף הוט (Huet). סאנז'רי בצרפתית הוא "חיקוי" כאשר הכוונה היא לחיקויים או תעלולים של קופים. זהו ז'אנר המציג קופים משתעשעים ומחקים בני אדם, בדרך כלל עם משמעות סאטירית .
החל מהמאה ה-18 נושא זה משתלב עם השינואסרי ומופיעות יצירות רבות בהן קופים משחקים ליד דמויות סיניות.  השינואסרי עבר תהליך שהתאים אותו לתקופה - נעשתה הגחכה של הסינים והם נתפסו כשמחים וחסרי דאגות. נאמר כי "הסינים נותנים את עצמם בעליזות למשחקים, לטעימת תה, לטיולים תחת שמשיות ולדגימה של החיים הטובים כפי שהם מתבטאים בצורה אוטופית על פני האדמה". כן, קיימת כאן בהחלט גזענות שהתבטאה גם דרך האמנות.

פרט מתוך - כריסטוף הוט, חיקוי קופים, שמן על עץ עם גילוף מוזהב, 1735

דמויות סיניות הופיעו על ריהוט וחפצי נוי , שטיחי קיר ובציורים, כאמור בעיקר של אנטואן ואטו  אבל גם של אמן הרוקוקו פרנסואה בושה . בושה הקפיד לצייר דמויות סיניות בסביבה סינית – פגודות, דקלים, סככות, סירות, אפריונים, שמשיות, ערסלים ואביזרים אחרים. עם זאת, בדומה לטורקרי ולאמנים צרפתיים אחרים שציירו נושאים אקזוטיים, בושה הכניס את הדמויות הסיניות שלו אל תוך התבנית התרבותיות שלו - רוקוקו, שאפיינה יותר את החברה הצרפתית מאשר את הסינית. למשל, ביצירה הגאלאנט הסיני , בו נראה סיני כורע ברך ומחזר אחרי סינית בסביבה אותנטית, בושה משתמש במושג החיזורים הצרפתיים שזכה לפופולאריות ברוקוקו בתור ז'אנר הפט גאלאנט (Fête galante) ומשליך אותו על התרבות הסינית.

פרנסואה בושה, הגאלאנט הסיני , שמן על פאנל, 1742.

פסלון שינואסרי מהמאה ה-18 שנמצא במוזיאון "ויקטוריה ואלברט" בלונדון

אגרטל שינואסרי מהמאה ה-18, גם הוא ממוזיאון "ויקטוריה ואלברט".

במאה ה-19, אחרי שנים רבות של ניתוק, חודשו קשרי המסחר של אירופה עם יפן. וכך בסביבות 1860 הספינות שחזרו מיפן הביאו לאירופה שלל תוצרות יפניות ובינהן חפצי נוי ואמנות.  הגל היפני שכונה "Japonisme"  שטף את אירופה והתבטא היטב גם בצרפת שאהבתה לאקזוטיקה מהמזרח הרחוק עוד נשארה מהשינואסרי. אמנות יפנית ספציפית שהשפיעה על אמנים רבים, בינהם ואן גוך וטולוז לוטרק היו ההדפסים של אמנים יפניים כמו הוקוסאי, אוטומארו והירושיגה.

הירושיגה , הים של סאטה, המאה ה-18

אוטאמרו, שלוש נשים יפות, 1793

הוקוסאי, הגל הגדול של קאנאגאווה, 1826-1833.

הוקוסאי, קורטיזונה ישנה, סוף המאה ה-18 -תחילת המאה ה-19

האמנים האימפרסיוניסטים הוקסמו מהסגנון מהיפני שמתאפיין בדיוק ורישומיות, השטחה, צורות גיאומטריות ואורגניות (שהשפיעו אחר כך גם על האר-נובו).
הדפס של הירושיגה (משמאל) מול ציור שנעשה בהשראתו, של ואן גוך (מימין)

ואן גוך, הקורטיזונה,  המאה ה-19

הג'אפוניזם הגיע גם לאנגליה (ולמעשה הקדים את זה הצרפתי בכמה שנים). האמן המרכזי שהביא את הבשורה היפנית לאנגליה היה ג'יימס ויסלר.

ג'יימס ויסלר, הנסיכה מארץ הפורצלן, 1863-5

קלוד מונה, מאדאם מונה בתלבושת יפנית,  1876

ג'ורג' הנדריק ברייטנר, נערה בקימונו לבן, 1894.

כפי שניתן לראות, בדומה לשינואסרי וגם לטורקרי, הג'אפוניזם הוא המבט הפנים אירופאי על יפן. הדמויות המתוארות אינן יפניות אלא מקומיות אשר לבושות כמו יפניות, מה שנותן להם אפיל אקזוטי מסוים. מעבר לכך, בדומה לואן גוך, ציירו ציירים אחרים בהשראה יפנית מבחינת סגנון הקווים והקומפוזיציה.


טולוז לוטרק, המאה ה-19

הג'אפוניזם השפיע כאמור גם על אמני האר נובו (יוגנסטיל) בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ובינהם קלימט.

קלימט, הנשיקה, 1907-8

כמו כל "אופנה", גם הג'אפוניזם והשינואסרי פינו את מקומם לתופעות תרבותיות אחרות (כולל האוריינטליזם שהתמקד במזרח התיכון) אולם ההשפעה הכבירה של המזרח הרחוק על התרבות המערבית ניכרת עד היום, למי מאתנו אין לפחות חפץ נוי אחד שמושפע בצורה זו אחרת מהמזרח הרחוק? (אצל רוסים זה מאוד אהוב, אגב) . גם בתרבות הפופולארית כמובן, נעשו בלי סוף מחוות לתרבויות אלה:

Madame Butterfly היא אופרה איטלקית מאת פוצ'יני שעוסקת בגיישה ביפן של המאה ה-19 , היא עובדה לסרטי קולנוע, נחשבת לאחד מנכסי צאן הברזל של האופרה והיא מועלית דרך קבע על כל בימות האופרה בעולם.

הנה סרטון של האופרה במלואה כפי שהוצגה בהפקה בהמבורג בשנה שעברה.

בסרטי הקולנוע ההוליוודים דמויות אסיאתיות הוצגו באור שלילי וסטריאוטיפי במשך שנים רבות, בעיקר עקב היחסים עם יפן אויבת ארה"ב במלחמת העולם השנייה. עם השנים נוצרו גם דמויות חיוביות יותר ואפשר לעשות חלוקה גסה של דימויי האסיאתיים בסרטים הוליוודים לכמה סטריאוטיפים - הראשון הוא כמובן אויבי המדינה

מתוך הסרט "פרל הארבור"

 השני הם סמוראים או לוחמי אמנויות לחימה נוסח ברוס לי

 השלישי הם של זקנים חכמים 

מיסטר מיאגי מתוך "קראטה קיד"

והרביעי הם של גיישות פתייניות או נשים איסאתיות פתייניות באופן כללי.

מתוך הסרט "זכרונותיה של גיישה"

למעשה, מה שהוליווד עושה הוא סוג של ג'אפוניזם/שינואסרי מודרני בו היא נותנת את נקודת מבטה על המזרח הרחוק ולכן זה לא תמיד נאמן למציאות, בדיוק כמו סושי ואגרול שהותאמו לחיך המערבי. 

הסרט "קיל ביל" של טרנטינו שיחק על הקלישאות האלה בצורה מודעת כשהושפע מסרטי קונג פו בצורה מובהקת. בעיני הוא גם הושפע חזותית מהדפסים יפניים, שהשפיעו כאמור גם על האמנים הצרפתיים במאה ה-19.

אגב, מעניין שלוסי לו משחקת כאן שילוב של שני סטריאוטיפים אסייאתיים - גם לוחמת סמוראית וגם אישה מפתה

השפעות המזרח הרחוק הגיעו גם לדיסני:

בסרט "מולאן" כמובן שהתבסס על אגדה סינית, על נערה בשם מולאן שהתחזתה לגברו יצאה ללחום נגד ההונים. 

גם הסרט הזה לא חף מסטריאוטיפים אם כי זה נעשה בחן

בניגוד לחתולים הסיאמיים ב"יפיפיה והיחפן" בימים שבדיסני עוד לא שמעו על פוליטקלי קורקט

או כמובן החתול הסיאמי שחוזר ומנגן ג'אז ב"חתולי צמרת" - כולל כובע סיני, צ'ופסטיקס ושיניים בולטות....

ההשפעות הסיניות והיפניות זלגו מהאמנות גם אל המוסיקה הקלאסית, כך למשל המלחין הרוסי צ'ייקובסקי כלל ביצירתו "מפצח האגוזים" קטע קצר שנקרא "הריקוד הסיני". דיסני המחיזו אותו בצורה נפלאה (וכן, עדיין קצת סטריאוטיפית) בסרט "פנטזיה"

בגזרת הקליפים יש לא מעט דוגמאות להשפעות אסיאתיות, הרבה מהן דווקא מעולם ההיפ הופ. אני תוהה - מה הסיבה? אולי מעין אחווה של מיעוטים בארה"ב? בכל מקרה השילובים מעניינים. את ההשפעות הללו בקליפים אפשר לחלק לשניים - הראשונה היא המסורתית (סמוראים, גיישות, תיאטרון קבוקי וכו')  והשנייה היא המודרנית (רובוטים, מנגה, טוקיו וכו')

לניקי מינאז' היו שני קליפים כשכל אחד הציג השפעות אסיאתיות בצורה שונה

הראשון הוא לשיר Your Love  מ-2010 , בו מינאז' כיכבה כגיישה בהשפעת הספר המצליח "זכרונותיה של גיישה" שהביא גל של ג'פוניזם בשעתו (ועובד גם לסרט), כשהיא מתרועעת עם סמוראי במה שנראה כמו הצגת קאבוקי.

על תיאטרון הקבוקי היפני

בקליפ שלה ל-Check it out  מ-2010 שהוציאה יחד עם Will I.am היא הציגה את הפן האסייאתי המודרני , כולל יפנים נלהבים עם מכונת קריוקי.

עוד קליפ שהלך לכיוון המודרני היה של מריה קארי וקמרון ל-Boy מ-2002.

גוון סטפני אימצה את תרבות הרחוב היפנית כמוטיב חזותי לקליפים באלבומה הראשון ובייחוד בקליפ של Hollaback Girl  מ-2003

זמרת R N B  שלקחה את זה לכיוון המסורתי (כולל בגדים דמויי קימונו, אווירה אסיאתית וגונג) אבל בקטע סקסי הייתה כריסטינה מיליאן עם Dip it low  מ-2003

קולדפליי וריהאנה שיתפו פעולה בשנה שעברה בקליפ של Princess of China  בסיפור אהבה שכלל המון השפעות מסרטים סיניים תקופתיים כמו "נמר דרקון" ו"גיבור"

קטע מ"גיבור"

עוד סיפור אהבה הוא כמובן הקליפ של China Girl  של דיויד בואי, שנכתב על ידו ועל ידי איגי פופ, אשר ביצע אותו במקור.
השיר בגרסתו של בואי יצא בשנת 1983 ולווה בקליפ שכלל סיפור אהבה בין בואי לדוגמנית הניו זילנדית (ממוצא אסייאתי) Geeling Ng. הוא צולם ברובע הצ'יינה טאון של סידני אוסטרליה וכלל דימויים של גילינג בביגוד סיני מסורתי, וכנראה גם ביקורת חברתית על המשטר הקומוניסטי בסין כשבואי "יורה" בה ונראה דימוי שלה רצה עם דגל אדום. גם המוסיקה עצמה כללה ריף גיטרה בסגנון סיני.
(תודה לשרי על הטיפ)

 הקליפ

אגב, מעניין לראות שגם כאן וגם בקליפ של ריהאנה עם קולדפליי, לשתי הנשים יש ציפורניים ארוכות במיוחד - דבר שהיה נהוג בסין המסורתית אצל מעמד האצולה.

וכמובן , גם למלכה האם מדונה היה שלב יפני שהתבטא בין השאר הקליפ ל-Nothing really matters מ-1998 בו היא לבשה קימונו בעיצוב ז'אן פול גוטייה. 

הקליפ העכשווי ביותר שנוגע בהשפעות המזרח הרחוק הוא Fine China של כריס בראון שיצא השנה, קליפ שהוא מיני-סרט קלישאתי למדי, המתאר סיפור אהבה בלתי אפשרי בין כריס לבין בתו הסינית של מאפיונר. הסטריאוטיפ הוא השיוך של המהגרים האסיאתיים באמריקה לפשע וגם היותם חברה מסוגרת שלא מקבלת לא-אסיאתיים לתוכה.

נוסף על כל אלה - עולם המנגה והאנימה השפיע על קליפים במיוחד כפי שכתבתי בפוסט שהוקדש לנושא, וגם קנייה ווסט הושפע מאמנות יפנית עכשווית בקליפים שלו.

כמו בהרבה תחומים בתרבות הפופולארית של ימינו , יפה לראות כי המקור הוא למעשה באמנות הפלסטית עוד במאה ה-18..


עד הפעם הבאה - דומו אריגטו ושנה טובה!

נסיים עם קצת נוסטלגיה...

אשמח כמו תמיד לתגובות, הארות, הערות ומנוים חדשים.