אחרי הפסקה ארוכה (לימודים, לימודים ועוד קצת לימודים), אני חוזרת בפוסט חדש שעוסק באחד הבמאים האהובים עלי -טים ברטון.
מכיוון שמדובר בנושא מאוד נרחב , ומכיוון שאני לא רוצה להעמיס עליכם יותר מדי בפוסט אחד - חילקתי את הפוסט לשני חלקים. חלק א' שאתם קוראים כעת יעסוק בסרטים המוקדמים יותר של ברטון (שנות השמונים והתשעים) וחלק ב' בסרטים המאוחרים יותר (סוף שנות התשעים, שנות האלפיים עד היום)
טים ברטון נולד ב-1958 בקליפורניה. כבר בגיל ההתבגרות המוקדם ברטון יצר סרטי 8 מ"מ ביתיים של סטופ-מושן ואנימציה, והרבה לצייר ולצפות בסרטים. גיבורי הילדות שלו שאת השפעת סגנונם ניתן לראות על סרטיו בהמשך , היו הסופר רואלד דאהל (שגם אני מאוד אוהבת) וד"ר סוס.
לאחר סיום התיכון, ברטון החל ללמוד אנימציה ב-CalArts בקליפורניה ולאחר סיום לימודיו , הוזמן להתמחות באולפני דיסני . ברטון עבד באולפנים כאנימטור, מאייר סטוריבורד ומאייר קונספט בתחילת שנות השמונים והיה שותף לעבודה על סרטים כמו "הקדירה השחורה" ו"השועל וכלב הצייד" .
בזמן עבודתו בדיסני החל לבצבץ סגנונו הגותי ויוצא הדופן של ברטון כשיצר סרטי אנימציה קצרים כמו "פרנקנויני" (שיצא לפני שנה בעיבוד באורך מלא) ו"וינסטנט" שעסק בילד (למעשה ברטון עצמו) שהעריץ את וינסנט פרייס, כוכב סרטי האימה (שגם העניק את קולו לקליפ האלמותו של מייקל ג'קסון, Thriller).
לאחר השלמת פרנקויני, פוטר ברטון מאולפני דיסני בעוון "שימוש במשאבי האולפנים ליצירת סרט אפל ומפחיד מדי לילדים"...
הפריצה הגדולה של ברטון כבמאי קרתה ב-1988 (לאחר בימוי כמה פרקים בסדרה הנפלאה של שלי דובאל שעסקה במעשיות, ולאחר בימוי סרט פחות ידוע בשם "ההרפתקה הגדולה של פי וי") כאשר יצא סרט הקאלט ביטלג'וס.
ביטלג'וס התבסס על תסריט מקורי שעסק בבני זוג צעירים (אלק בולדווין וג'ינה דיוויס) שמתים בתחילת הסרט אבל חוזרים כרוחות רפאים לביתם, שבינתיים אוכלס על ידי משפחה חדשה ודי מעצבנת שלה בת גותית מוזרה (וינונה ריידר באחד מתפקידיה הראשונים) .
הזוג מחליט לרדוף את הבית ולגרש את המשפחה ועושה זאת בעזרת ביטלג'וס, מעין רוח מגעילה מעולם המתים (מייקל קיטון האדיר) שעוסק כ"מגרש חיים" פרילאנסר.
לא אחשוף יותר מדי מפרטי העלילה בכדי לא להרוס למי שלא צפה (מהר להשלים חסכים) אבל מדובר בסרט קאלט שמאוד מתמצת את הסגנון של ברטון - אפל, גותי, הומוריסטי, מקאברי, מושפע ממעשיות ופולקלור, וכמובן - מלווה במוסיקה של דני אלפמן המלחין שמלווה את ברטון כמעט בכל סרטיו. הסרט מלא גם באנימציית סטופ-מושן שמרמזת על עברו של ברטון כאנימטור ותחזור בגדול ב"סיוט שלפני חג המולד", בו כמובן אעסוק בהמשך. ואם תהיתם למה ג'וני דפ נפקד - הוא עוד לא גילה אותו, גם זה יגיע בהמשך....
לפני שאתייחס להשפעות האמנותיות בסרט זה, ובסרטים של ברטון בכלל, צריך לעמוד על המושג "גותיקה" שחוזר כל כך הרבה בסגנון של ברטון.
גותיקה היא זרם אדריכלי שהתפתח בצרפת ואנגליה מאמצע המאה ה-12. הסגנון שימש בעיקר לבניית קתדרלות, כנסיות ומנזרים והתפשט בהצלחה ברחבי אירופה, בדגש על בגרמניה עד שדעך במאה ה-16.
המאפיינים הסגנוניים של הגותיקה הם מבנים גבוהים וארוכים, עם קצוות מחודדים (שימוש רב בצריחים) ומאוד מעוטרים. המבנים הגותיים מאוד גדולים ביחס לאדם מתוך כוונה להגביר את הרוחניות במבנה ושהאדם ירגיש בו קטן וחסר חשיבות לעומת האל.
מאפיינים נוספים שהגבירו את תחושת הרוחניות והמיסטיקה בתוך המבנים הגותיים היו הויטראז'ים - קירות וחלונות זכוכית צבעונים והרוזטות, ויטראז'ים בצורת שושנה. כמו כן, פעמים רבות עוטרו המבנים בפסלים גרוטסקיים ובגרגוילים שהפחידו את המאמינים והעבירו להם מסר מוסרי (רמזים לגיהנום אליו יגיע המאמין אם לא יהיה נוצרי טוב), דעה אחרת טוענת כי הם שימשו להרחקת שדים ורוחות מהכנסייה.
רוזטה וחלונות ויטראז' בקתדלרת שארטר בצרפת
גרגויל בנוטרה-דאם בפריז
הסגדרה פמיליה של גאודי, מבנה ניאו-גותי
מכאן, מעבר ליופי ולפאר שיש במבנים הגותיים,יש בהם גם המון מיסטיקה, אפלוליות, פניה לרגש וגם אימה.
ובכל זאת, מה הקשר בין זרם אדריכלי לסרטים של טים ברטון? ברטון מושפע למעשה מהרומנטיזציה שנעשתה לגותיקה במאה ה-19. הייתה זו התקופה שבה פרחה התנועה הרומנטית, אשר התמקדה בביטוי רגשי , ובין השאר, שאבה השראה מפולקלור ותרבויות רחוקות.
בתקופה זו התפתח ז'אנר ספרותי "גותי", שהכיל בתוכו ספרי אימה כמו "פרנקשטיין" של מרי שלי, "דרקולה" של בראם סטוקר או יצירותיו של אדגר אלן פו. הסיבה שהז'אנר נקרא גותי, מגיעה מהספרים עצמם, שרבים מהם התרחשו במבנים גותיים מידאווליים ישנים ואפלים.
בשנות השמונים של המאה ה-20, הגותיקה הפכה לזרם תרבותי שהתפתח בקרב צעירי בריטניה ונקרא ע"ש הזרם הספרותי של המאה ה-19. זרם תרבותי זה התבטא במראה מסוים, לרוב שחור ואפל , במוסיקה קודרת, בספרות ובתרבות שלמה אשר שואבת את השראתה מהגותיקה של המאה ה-19 יחד עם אימת ימי הביניים.
"גותי" הפך להיות שם נרדף למשהו אפל, מיסטי ומפחיד, וזה הכיוון שברטון לוקח הרבה פעמים בסרטים שלו. אם זה באווירה הכללית ואם זה בעיצוב האמנותי של התפאורה והדמויות.
ניתן לראות בביטל ג'וס את דמותה וינונה ריידר כגותית של ממש במובן המאוחר של המילה
בסרט יש גם המון סוריאליזם . בחדר ההמתנה בעולם הבא...
תולעת הסטופ-מושן המפחידה שלי הזכירה, עם הרקע המדברי הזה, ציורים סוריאליסטיים של דאלי.
גם התחפושות האלה מזכירות לי ציורים סוריאליסטיים
ביתם של הזוג לאחר העיצוב מחדש של המשפחה החדשה, נראה כמו משהו של פרנד לויד רייט שפוגש את מונדריאן
הסרט הצליח מאוד , מעבר למרצ'נדייז הרגילים יצאה גם סדרת אנימציה בהשראת הסרט וגם משחק מחשב (שאם אתם זוכרים אותו אתם כנראה בגילי)
סדרת האנימציה
בסרט היו כמה רגעים מוסיקליים אדירים, הנה אחד מהם
הסרט הבא היה באטמן, שיצא ב-1989. הראשון בסדרת עיבודים קולנועיים מצליחים לסדרת הקומיקס של DC על ברוס ויין, גיבור-על שהוא לא באמת גיבור עם כוחות על אנושיים, אלא איש רגיל (אם כי חזק, עשיר, חכם, נאה וכו' וכו') העוטה על עצמו חליפת עטלף מצוידת בגאדג'טים מגניבים, ויוצא להציל את גותהם סיטי (מעין ניו יורק דמיונית) מהפשע המתפשט בה. לסדרת באטמן על סרטיה הרבים , היו לא מעט במאים כשהאחרון שבהם היה כריסטופר נולאן , שביים את סדרת סרטי "האביר האפל" המצוינת. אפשר לומר שכל במאי נתן את הטון הייחודי שלו לסרט. בעיני הסרטים של ברטון וכמובן גם של נולאן, הם הטובים ביותר - יש בינהם גם דמיון מסוים.
באטמן של ברטון ובאטמן של נולאן אפלים , אם כי אצל ברטון זה הולך לכיוון המקאברי והקומיקסי יותר ואילו אצל נולאן זה נשאר רציני וריאליסטי .
ברטון ביים שני סרטי באטמן. בראשון כיכבו מייקל קיטון (מיודענו מביטל ג'וס) כבאטמן, ג'ק ניקולסון כג'וקר (אותו תפקיד שלקח הית' לדג'ר המנוח למקום אחר) וקים בייסינגר כאהובה התורנית של באטמן.
ברטון אמר כי הושפע מאוד מחוברת מסוימת של באטמן בשם The Killing Joke שעוסקת בין השאר בהתקלות של באטמן עם הג'וקר. ניתן לראות את הדמיון בין חוברת הקומיקס לעיצוב הדמויות בסרטו של ברטון
גותהאם סיטי מעוצבת בסרט בסגנון שמשלב בין ארט-דקו לגותיקה ובעיקר, מושפע מאוד מהסרט האקספרסיוניסטי-גרמני, "מטרופוליס" של פריץ לאנג.
התנועה האקספרסיוניסטית הגרמנית באמנות התהוותה בתחילת המאה ה-20 ואופיינה בדמויים שייצגו את המציאות הסובייקטיבית של נפש האמן, אשר השליך אותה על האובייקט אותו תיאר, תוך שהוא נותן ביטוי לתחושות עזות, לרוב שליליות, כגון מועקה, חרדה וחששות פנימיים. המציאות המוצגת ביצירה אקספרסיוניסטית היא לרוב מעוותת, דיסהרמונית בעלת אור וצל מודגשים ובצבעים עזים ולעתים חולניים.
Ernst Ludwig Kirchner, Self portrait as a solider, 1915
הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני מאופיין גם הוא בעיסוק סובייקטיבי במציאות, למשל ב"קבינט של ד"ר קליגרי" אחד המרכזיים בז'אנר - מתברר כי הסרט כולו הוא הזיה של אחת הדמויות.
מבחינה אמנותית גם בקולנוע האקספרסיניסטי התפאורה מעוצבת בצורה מעוותת במכוון, עם אשליות אופטיות, הבדלי אור וצל מודגשים וזויות חדות.
הסרט "מטרופוליס" שיצא ב-1927 בזמן רפובליקת ויימאר, הוא סרט מדע בדיוני שמתרחש בדיסאוטופיה עתידנית שמעוצבת בסגנון ארט-דקו תקופתי . טים ברטון : " היו אלה החוזק והפשטות שאהבתי בעבודתיהם של האקספרסיוניסטים. בנוסף לאלמנט המעשייה שנמצא בהם" ("Fairy-tale element") .
העיצוב בשני סרטי באטמן של ברטון, מושפע מאוד ממטרופוליס על הארט דקו העתידני והאפלוליות שלו בשילוב הגותיקה האהובה כל כך על ברטון (ובל נשכח, מדובר ב"גותהם סיטי..") ניתן לומר שהזמן המדומיין בסרט הוא שנות ה-20 וה-30, אם כי בסרט יש עדויות לזמנים מאוחרים יותר , במחשבים של באטמן, או בציור של בייקון במוזיאון (אליו נגיע בהמשך)
השוואה בין מטרופוליס (משמאל) לגותהם סיטי (מימין)
מפעל הכימיקלים דומה למפעל במטרופוליס
פסלי ארט דקו בבאטמן
ארט דקו וגותיקה בבאטמן
הטירה הגותית\צלבנית של ברוס ויין
במשרדו של גריסום, ש"מועבר" אחר כך לג'וקר, תלויה וריאציה של יצירתו של האמן הסוריאליסטי ג'ורג'יו דה קיריקו. דה קיריקו הרבה לצייר מבנים מעוותים היוצרים אשליה אופטית שיוצרת תחושה עורכת שלווה.
הציור מתחבר לתחושה הסוריאליסטית והמעוותת שנמצאת גם אצל האקספרסיוניטים הגרמנים.
Giorgio de Chirico, Turin springs, 1914
במקום אחר במשרדו של גריסום מצויר על הקיר ציור בסגנון תמרה דה למפיקה, אמנית הארט דקו עליה גם כתבתי בעבר בבלוג
כאשר הג'וקר משתלט על מהדורות החדשות ומציג סרטון "פרסומת" לקוסמטיקה הרעילה שלו, ישנה השפעת פופ ארט חזקה שלי באופן אישי הזכירה את היצירות של אמן הפופ-אר הבריטי, ריצ'ארד המילטון
1956 ,Richard Hamilton, Just what is it that makes today's homes so appealing
בנוסף לכל האזכורים האמנותיים הללו, יש סצינה מאוד חזקה בסרט בה הג'וקר משחית מוזיאון שמלא ביצירות קלאסיות של דגה, ולסקאז ואחרים (מסמל כנראה את היותו אנרכיסט חסר גבולות) אך פוסח על יצירתו של פרנסיס בייקון, כנראה בגלל חיבתו של טים ברטון לאמן
Francis Bacon, figure with meat, 1954
הסצינה במוזיאון, השיר ברקע אגב, כמו כל השירים בסרט, הוא של פרינס , שבעצמו התלבש די דומה לג'וקר באותה תקופה
המוסיקה של אלפמן לסרטים של באטמן נשארה המוסיקה הנודעת ביותר והשפיעה גם על הסרטים שהגיעו אחר כך וגם על סדרת האנימציה הנפלאה של באטמן ששודרה בשנות ה-90 . סדרה שהושפעה גם מעיצוב הדמויות של ברטון אותם עיבדה לסגנון ארט-דקו מגניב.
"באטמן חוזר" , סרט ההמשך יצא ב-1992 . קיטון חזר בתפקיד באטמן, דני דה ויטו בתפקיד הפינגווין הגרוטסקי ומישל פייפר כקאטוומן הבלתי נשכחת (תאכלי אבק, אן האתווי).
הסרט זכה להצלחת הקהל ולשבחי המבקרים, היה אפל יותר מקודמו ובעיני גם מוצלח יותר.
גם כאן הושפע ברטון ממטרופוליס
העיצוב בסרט חזר לארט דקו ולסגנון של מטרופוליס בשילוב של "ארכיטקטורה פאשיסטית, רוסית, ואקספרסיוניזם גרמני" כפי שהגדיר זאת המעצב האמנותי של הסרט , בו וולש.
אחד הנבלים בסרט, מקס שרק, נקרא על שם השחקן הגרמני מקס שרק ששיחק את הרוזן אורלוק בסרט הערפדים האקספרסיוניטי-גרמני, נוספראטו.
הטירה של באטמן קצת השתנתה בסרט השני אבל ממשיכה בקו הגותי
השוואה נוספת בין "באטמן חוזר" ל"מטרופוליס"
הסרט הבא בו אעסוק הוא "המספריים של אדוארד" שיצא ב-1990 והוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים אם לא האהוב ביותר.
הסרט הוא פנטזיה מודרנית ואפלה שבמרכזה אדוארד, אדם מלאכותי שנוצר על ידי מדען בגילומו של וינסנט פרייס, גיבור ילדותו של ברטון (מעין פרנקנשטיין של זמננו) שלא הספיק ליצור לו ידיים לפני מותו (אני תמיד בוכה בקטע הזה) ולכן הוא נותר עם ידי מספריים מאיימות. אדוארד מתגורר לבדו בטירה גותית אפלה עד שמגיעה אליה סוכנת מכירות של תמרוקים (בגילומה של דיאון ווסט), שמחליטה לקחת אותו אל ביתה בפרברים הפסטליים והכל-אמריקאיים.
בביתה נפגש אדוארד עם בתה, קים, אותה מגלמת וינונה ריידר (שהפעם מופיעה כבלונדינית) ומתפתח בינהם סיפור אהבה יפיפה.
הסרט הזה כל כך יפה, מרגש, אמנותי, אירוני ושנון.. די קשה לסכם אותו בכמה פסקאות. מבחינתי, ומבחינת הרבה אחרים זהו הסרט הטוב ביותר של ברטון , אם לא צפיתם בו - תעשו לעצמכם טובה ענקית ועשו זאת במהרה.
הסרט נולד מתוך איור עצמי של ברטון הנער, שתיאר את עצמו עם מספריים במקום ידיים. האיור שיקף את תחושת הבדידות של ברטון, שלא הצליח להתחבר עם סביבתו הפרברית בברבנק, קליפורניה.
איור של ברטון לסרט. לא בטוחה אם זה האיור המקורי מנעוריו אבל מדובר באיור קונספט שאייר כהכנה לסרט
ברטון שכר את קרוליין תומפסון, אז סופרת צעירה שכתבה לו את התסריט בהשראת האיור וסיפוריו של ברטון. השניים פיתחו יחד את הסרט והושפעו מסרטי אימה קלאסיים ומסיפורים שבמרכזם גיבור מבודד ומנודה - "פנטום האופרה", "פרנקנשטיין", "קינג קונג" "הגיבן מנוטר דאם" וגם ממעשיות. למעשה, כל הסרט עצמו מסופר כסיפור לפני השנה אותו מקריאה אישה מבוגרת לנכדתה מתוך ספר. ניתן לומר שמחיבנות מסוימות הסרט מזכיר מאוד את "היפה והחיה"..
ניתן לראות את העיצוב הגותי של אדוארד שמזכיר מאוד סולן של להקה גותית... הלא היא The Cure
ברטון גם ביקש מרוברט סמית', סולן הלהקה להלחין שירים לפסקול, אך הוא דחה את ההצעה עקב חוסר זמן.
רוברט סמית' , סולנה של להקת The Cure בתמונה מהאייטיז
ברטון חשב בתחילה על הסרט כמחזמר, משום שראה בו משהו מאוד אופראי, לשמחתנו הוא זנח את הרעיון בהמשך.
היה זה הסרט הראשון אליו ליהק את ג'וני דפ, אז כוכב נעורים צעיר , מה שהתחיל שיתוף פעולה ארוך שנים שנמשך עד היום. כמעט ואין סרט של ברטון שבו לא השתתף ג'וני דפ בתפקיד הראשי. לפעמים שיתופי הפעולה היו מופלאים, לפעמים פחות אבל אין ספק שקשה לדמיין את אדוארד בגילומו של שחקן אחר (ההצעות המקוריות של האולפנים היו אגב, טום קרוז, רוברט דאוני ג'וניור ו..מייקל ג'קסון!).
מבחינה אמנותית ברטון חוזר לגותיקה האהובה עליו בתיאור טירתו של אדוארד ובתיאורו של אדוארד עצמו.
הטירה מבחוץ + הגנים המעוצבים מעשה ידיו של אדוארד
הגנים המעוצבים מזכירים את גני ורסאי, בצורה סוריאליסטית ומוגזמת
הטירה מבפנים
בניגוד לגותיקה שבטירה של אדוארד, הפרברים (שייצגו את מגוריו של ברטון בילדותו בברבנק) עוצבו בצורה כל-אמריקאית מתקתקה בצבעי פסטל, מה שהדגיש את הזיוף שבהם במתגלה במלוא עוצמתו בהמשך הסרט. קצת אדוארד הופר על LSD
השפעות נוספות חזקות הן אקספרסיוניזם גרמני כמובן שמתבטא בעיצוב הפנים של הטירה שלו, גלגלי השיניים המכניים מזכירים את מטרופוליס
המוסיקה בסרט היא עוד אחד מהמרכיבים שהופכים אותו למופלא, אלפמן חוזר ויוצר פסקול מקסים ומרגש. הקטע הבא הוא האהוב עלי ביותר ונקרא Ice Dance
פסלי הקרח המקסימים שאדוארד בנה
האפלוליות ממשיכה גם בסרט הבא של ברטון, "הסיוט שלפני חג המולד", באנימציית סטופ-מושן, שיצא לאקרנים בשנת 1993 . ברטון הפיק וכתב את הסרט והנרי סליק ביים. ברטון, שהוקסם מחגים בילדותו, כתב פואמה בזמן שעבד בדיסני בשם "הסיוט שלפני חג המולד" בהשראת סרטים וספרים כמו "הגרינץ' שגנב את חג המולד" של ד"ר סוס ו"רודולף האייל עם האף האדום" ששודרו ונקראו מדי חג מולד. ברטון רצה להפוך את הפואמה לסרט אנימציה , הוא עיצב את הדמויות ופיתח את התסריט אך הפרויקט לא יצא לפועל משום שאולפני דיסני ראו בו משהו "מוזר מדי". לאחר שעזב את האולפנים והצליח כבמאי , חזר אל הפרויקט ועבד עליו יחד עם סליק ודני אלפמן, כשהפך אותו למיוזיקל.
סוף סוף, ברטון חוזר לאנימציית סטופ-מושן ולאנימטור שהיה בתחילת דרכו. והתוצאה מרהיבה ומיוחדת.
הסרט מתאר את סיפורו של ג'ק סקלינגטון, השלד שגר בעיר ההאלווין ומבקש להיות סנטה קלאוס. עיר ההאלווין על דמותיה מעוצבת בצורה גותית ובהשפעת (הפתעה) אקספרסיוניזם גרמני
דמותו של ג'ק סקלינגטון הזכירה לי אמנות סימבוליסטית (שקרובה לאקספרסיוניזם גרמני)
James Ensor, Masks mocking death, 1888
וגם את המוטיב האמנותי Danse Macabre , "ריקוד המוות", שהציג שלדים מרקדים, היה נפוץ בימי הביניים המואחרים והכיל משמעוית מוסריות של ואניטז
The Dance of Death (1493) by Michael Wolgemut
דמותה של סאלי, בובת הטלאים ואהובתו של ג'ק, הזכירה לי מוטיב אמנותי אחר שקשור "לריקוד המוות" ונקרא "העלמה והמוות" שהתפתח ממנו והיה נפוץ ברנסאנס. המוטיב קיבל תנופה מחודשת במאה ה-19, בעידן הרומנטיקה והגותיקה וגם אמנים עכשווים חוזרים אליו.
Hans Baldung, Death and the maiden , 1517
ציור עכשווי של האמן היפני Takato Yamamoto
ככל הנראה במשמעותו המקורית, כפי שהיא נראית בציור של באלדונג, מדובר שוב במסר מוסרי על הבלי החיים לעומת נצחיות המוות ופחות כמו הסיפור הרומנטי בין ג'ק וסאלי , אולם המוטיב קיבל נופך אירוטי עם הזמן ורומנטיזציה במאה ה-19, שלבסוף חלחלה גם לציור היפני הנ"ל וגם לסרט של ברטון.
העיר של חג המולד מושפעת מאוד מהאיורים לספרים של ד"ר סוס, שכאמור, היה אחד הסופרים האהובים על ברטון בילדותו
ד"ר סוס
השיר הכי טוב בסרט (בעיני)
עוד דבר מעניין ששמתי לב אליו היה הדמיון בין דימוי מסוים בסרט לבין יצירתו של ואן גוך, "ליל כוכבים" . שימו לב לצורות העקלקלות שמהדהדות בשני הדימיום.
כשחקרתי גיליתי כי ואן גוך הוא אחד האמנים האהובים על ברטון כששצוטט באמרו : " אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את ציוריו של ואן גוך לראשונה מקרוב, הנופים שלו היממו אותי "
"Sleepy Hollow" יצא ב-1999 והתבסס על "האגדה על סליפי הולו" , סיפור קצר של וושינגטון איירווינג שיצא ב-1820. הסיפור הגותי , התבסס על פולקלור גרמני וצפון אירופי בו נפוצו מעשיות על פרשי רפאים חסרי ראש המאיימים של שלוות התושבים.
במרכז העלילה עומד איכבוד קריין, שוטר צעיר המגיע ב-1799 לכפר סליפי הולו, (מקום ממשי בניו יורק שיושב על ידי מהגרים הולנדים) בו מתרחשות רציחות מסתוריות ומזוויעות. הרציחות מיוחסות על ידי זקני העיירה לפרש רפאים חסר ראש הרוכב בלילות וכורת ראשים של קורבנות אומללים.
קריין הסקפטי חוקר את הנושא ונשאב לעולם המפחיד והמסתורי של סליפי הולו. בתפקיד קריין - ג'וני דפ (כמובן!) וכריסטינה ריצ'י כקטרינה ואן טאסן, מושא אהבתו.
ציור בהשראת הסיפור
John Quidor, The Headless Horseman Pursuing Ichabod Crane, 1888
לברטון, חובב סרטי אימה קלאסיים מושבע, הסרט היה כהומאז' לסרטים כמו "ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד", "פרנקנשטיין" ואחרים. מרבית הסרט צולם דווקא באנגליה וחלקו בניו יורק.
גם כאן מדובר בעיצוב גותי ביותר שלי באופן אישי הזכיר ציורים של האמן הרומנטי הגרמני קספר דויד פרידריך. פרידריך פעל במאה ה-19 והרבה לצייר דימויים גותיים במובן הרומנטי של המילה (חורבות גותיות, הדהוד של רומנטיקה ומוות, מלנכוליה ובדידות)
Caspar David Friedrich , Abbey in the oak forest, 1809-10
מהסרט
השפעות נוספות היו (כן, יש כאן דפוס) אקספרסיוניזם גרמני, איורים של ד"ר סוס, ארכיטקטורה אמריקאית קולוניאלית, וסרט אימה קלאסי בשם "דרקולה יוצא מהקבר".
מכיוון שמדובר בנושא מאוד נרחב , ומכיוון שאני לא רוצה להעמיס עליכם יותר מדי בפוסט אחד - חילקתי את הפוסט לשני חלקים. חלק א' שאתם קוראים כעת יעסוק בסרטים המוקדמים יותר של ברטון (שנות השמונים והתשעים) וחלק ב' בסרטים המאוחרים יותר (סוף שנות התשעים, שנות האלפיים עד היום)
טים ברטון נולד ב-1958 בקליפורניה. כבר בגיל ההתבגרות המוקדם ברטון יצר סרטי 8 מ"מ ביתיים של סטופ-מושן ואנימציה, והרבה לצייר ולצפות בסרטים. גיבורי הילדות שלו שאת השפעת סגנונם ניתן לראות על סרטיו בהמשך , היו הסופר רואלד דאהל (שגם אני מאוד אוהבת) וד"ר סוס.
לאחר סיום התיכון, ברטון החל ללמוד אנימציה ב-CalArts בקליפורניה ולאחר סיום לימודיו , הוזמן להתמחות באולפני דיסני . ברטון עבד באולפנים כאנימטור, מאייר סטוריבורד ומאייר קונספט בתחילת שנות השמונים והיה שותף לעבודה על סרטים כמו "הקדירה השחורה" ו"השועל וכלב הצייד" .
בזמן עבודתו בדיסני החל לבצבץ סגנונו הגותי ויוצא הדופן של ברטון כשיצר סרטי אנימציה קצרים כמו "פרנקנויני" (שיצא לפני שנה בעיבוד באורך מלא) ו"וינסטנט" שעסק בילד (למעשה ברטון עצמו) שהעריץ את וינסנט פרייס, כוכב סרטי האימה (שגם העניק את קולו לקליפ האלמותו של מייקל ג'קסון, Thriller).
לאחר השלמת פרנקויני, פוטר ברטון מאולפני דיסני בעוון "שימוש במשאבי האולפנים ליצירת סרט אפל ומפחיד מדי לילדים"...
הפריצה הגדולה של ברטון כבמאי קרתה ב-1988 (לאחר בימוי כמה פרקים בסדרה הנפלאה של שלי דובאל שעסקה במעשיות, ולאחר בימוי סרט פחות ידוע בשם "ההרפתקה הגדולה של פי וי") כאשר יצא סרט הקאלט ביטלג'וס.
ביטלג'וס התבסס על תסריט מקורי שעסק בבני זוג צעירים (אלק בולדווין וג'ינה דיוויס) שמתים בתחילת הסרט אבל חוזרים כרוחות רפאים לביתם, שבינתיים אוכלס על ידי משפחה חדשה ודי מעצבנת שלה בת גותית מוזרה (וינונה ריידר באחד מתפקידיה הראשונים) .
הזוג מחליט לרדוף את הבית ולגרש את המשפחה ועושה זאת בעזרת ביטלג'וס, מעין רוח מגעילה מעולם המתים (מייקל קיטון האדיר) שעוסק כ"מגרש חיים" פרילאנסר.
לא אחשוף יותר מדי מפרטי העלילה בכדי לא להרוס למי שלא צפה (מהר להשלים חסכים) אבל מדובר בסרט קאלט שמאוד מתמצת את הסגנון של ברטון - אפל, גותי, הומוריסטי, מקאברי, מושפע ממעשיות ופולקלור, וכמובן - מלווה במוסיקה של דני אלפמן המלחין שמלווה את ברטון כמעט בכל סרטיו. הסרט מלא גם באנימציית סטופ-מושן שמרמזת על עברו של ברטון כאנימטור ותחזור בגדול ב"סיוט שלפני חג המולד", בו כמובן אעסוק בהמשך. ואם תהיתם למה ג'וני דפ נפקד - הוא עוד לא גילה אותו, גם זה יגיע בהמשך....
לפני שאתייחס להשפעות האמנותיות בסרט זה, ובסרטים של ברטון בכלל, צריך לעמוד על המושג "גותיקה" שחוזר כל כך הרבה בסגנון של ברטון.
גותיקה היא זרם אדריכלי שהתפתח בצרפת ואנגליה מאמצע המאה ה-12. הסגנון שימש בעיקר לבניית קתדרלות, כנסיות ומנזרים והתפשט בהצלחה ברחבי אירופה, בדגש על בגרמניה עד שדעך במאה ה-16.
המאפיינים הסגנוניים של הגותיקה הם מבנים גבוהים וארוכים, עם קצוות מחודדים (שימוש רב בצריחים) ומאוד מעוטרים. המבנים הגותיים מאוד גדולים ביחס לאדם מתוך כוונה להגביר את הרוחניות במבנה ושהאדם ירגיש בו קטן וחסר חשיבות לעומת האל.
מאפיינים נוספים שהגבירו את תחושת הרוחניות והמיסטיקה בתוך המבנים הגותיים היו הויטראז'ים - קירות וחלונות זכוכית צבעונים והרוזטות, ויטראז'ים בצורת שושנה. כמו כן, פעמים רבות עוטרו המבנים בפסלים גרוטסקיים ובגרגוילים שהפחידו את המאמינים והעבירו להם מסר מוסרי (רמזים לגיהנום אליו יגיע המאמין אם לא יהיה נוצרי טוב), דעה אחרת טוענת כי הם שימשו להרחקת שדים ורוחות מהכנסייה.
קתדרלת נוטרה דאם בריימס, צרפת. דוגמא למבנה גותי
רוזטה וחלונות ויטראז' בקתדלרת שארטר בצרפת
גרגויל בנוטרה-דאם בפריז
הסגדרה פמיליה של גאודי, מבנה ניאו-גותי
מכאן, מעבר ליופי ולפאר שיש במבנים הגותיים,יש בהם גם המון מיסטיקה, אפלוליות, פניה לרגש וגם אימה.
ובכל זאת, מה הקשר בין זרם אדריכלי לסרטים של טים ברטון? ברטון מושפע למעשה מהרומנטיזציה שנעשתה לגותיקה במאה ה-19. הייתה זו התקופה שבה פרחה התנועה הרומנטית, אשר התמקדה בביטוי רגשי , ובין השאר, שאבה השראה מפולקלור ותרבויות רחוקות.
בתקופה זו התפתח ז'אנר ספרותי "גותי", שהכיל בתוכו ספרי אימה כמו "פרנקשטיין" של מרי שלי, "דרקולה" של בראם סטוקר או יצירותיו של אדגר אלן פו. הסיבה שהז'אנר נקרא גותי, מגיעה מהספרים עצמם, שרבים מהם התרחשו במבנים גותיים מידאווליים ישנים ואפלים.
בשנות השמונים של המאה ה-20, הגותיקה הפכה לזרם תרבותי שהתפתח בקרב צעירי בריטניה ונקרא ע"ש הזרם הספרותי של המאה ה-19. זרם תרבותי זה התבטא במראה מסוים, לרוב שחור ואפל , במוסיקה קודרת, בספרות ובתרבות שלמה אשר שואבת את השראתה מהגותיקה של המאה ה-19 יחד עם אימת ימי הביניים.
"גותי" הפך להיות שם נרדף למשהו אפל, מיסטי ומפחיד, וזה הכיוון שברטון לוקח הרבה פעמים בסרטים שלו. אם זה באווירה הכללית ואם זה בעיצוב האמנותי של התפאורה והדמויות.
ניתן לראות בביטל ג'וס את דמותה וינונה ריידר כגותית של ממש במובן המאוחר של המילה
בסרט יש גם המון סוריאליזם . בחדר ההמתנה בעולם הבא...
תולעת הסטופ-מושן המפחידה שלי הזכירה, עם הרקע המדברי הזה, ציורים סוריאליסטיים של דאלי.
גם התחפושות האלה מזכירות לי ציורים סוריאליסטיים
ביתם של הזוג לאחר העיצוב מחדש של המשפחה החדשה, נראה כמו משהו של פרנד לויד רייט שפוגש את מונדריאן
הסרט הצליח מאוד , מעבר למרצ'נדייז הרגילים יצאה גם סדרת אנימציה בהשראת הסרט וגם משחק מחשב (שאם אתם זוכרים אותו אתם כנראה בגילי)
סדרת האנימציה
בסרט היו כמה רגעים מוסיקליים אדירים, הנה אחד מהם
הסרט הבא היה באטמן, שיצא ב-1989. הראשון בסדרת עיבודים קולנועיים מצליחים לסדרת הקומיקס של DC על ברוס ויין, גיבור-על שהוא לא באמת גיבור עם כוחות על אנושיים, אלא איש רגיל (אם כי חזק, עשיר, חכם, נאה וכו' וכו') העוטה על עצמו חליפת עטלף מצוידת בגאדג'טים מגניבים, ויוצא להציל את גותהם סיטי (מעין ניו יורק דמיונית) מהפשע המתפשט בה. לסדרת באטמן על סרטיה הרבים , היו לא מעט במאים כשהאחרון שבהם היה כריסטופר נולאן , שביים את סדרת סרטי "האביר האפל" המצוינת. אפשר לומר שכל במאי נתן את הטון הייחודי שלו לסרט. בעיני הסרטים של ברטון וכמובן גם של נולאן, הם הטובים ביותר - יש בינהם גם דמיון מסוים.
באטמן של ברטון ובאטמן של נולאן אפלים , אם כי אצל ברטון זה הולך לכיוון המקאברי והקומיקסי יותר ואילו אצל נולאן זה נשאר רציני וריאליסטי .
ברטון ביים שני סרטי באטמן. בראשון כיכבו מייקל קיטון (מיודענו מביטל ג'וס) כבאטמן, ג'ק ניקולסון כג'וקר (אותו תפקיד שלקח הית' לדג'ר המנוח למקום אחר) וקים בייסינגר כאהובה התורנית של באטמן.
ברטון אמר כי הושפע מאוד מחוברת מסוימת של באטמן בשם The Killing Joke שעוסקת בין השאר בהתקלות של באטמן עם הג'וקר. ניתן לראות את הדמיון בין חוברת הקומיקס לעיצוב הדמויות בסרטו של ברטון
גותהאם סיטי מעוצבת בסרט בסגנון שמשלב בין ארט-דקו לגותיקה ובעיקר, מושפע מאוד מהסרט האקספרסיוניסטי-גרמני, "מטרופוליס" של פריץ לאנג.
התנועה האקספרסיוניסטית הגרמנית באמנות התהוותה בתחילת המאה ה-20 ואופיינה בדמויים שייצגו את המציאות הסובייקטיבית של נפש האמן, אשר השליך אותה על האובייקט אותו תיאר, תוך שהוא נותן ביטוי לתחושות עזות, לרוב שליליות, כגון מועקה, חרדה וחששות פנימיים. המציאות המוצגת ביצירה אקספרסיוניסטית היא לרוב מעוותת, דיסהרמונית בעלת אור וצל מודגשים ובצבעים עזים ולעתים חולניים.
Ernst Ludwig Kirchner, Self portrait as a solider, 1915
הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני מאופיין גם הוא בעיסוק סובייקטיבי במציאות, למשל ב"קבינט של ד"ר קליגרי" אחד המרכזיים בז'אנר - מתברר כי הסרט כולו הוא הזיה של אחת הדמויות.
מבחינה אמנותית גם בקולנוע האקספרסיניסטי התפאורה מעוצבת בצורה מעוותת במכוון, עם אשליות אופטיות, הבדלי אור וצל מודגשים וזויות חדות.
הסרט "מטרופוליס" שיצא ב-1927 בזמן רפובליקת ויימאר, הוא סרט מדע בדיוני שמתרחש בדיסאוטופיה עתידנית שמעוצבת בסגנון ארט-דקו תקופתי . טים ברטון : " היו אלה החוזק והפשטות שאהבתי בעבודתיהם של האקספרסיוניסטים. בנוסף לאלמנט המעשייה שנמצא בהם" ("Fairy-tale element") .
העיצוב בשני סרטי באטמן של ברטון, מושפע מאוד ממטרופוליס על הארט דקו העתידני והאפלוליות שלו בשילוב הגותיקה האהובה כל כך על ברטון (ובל נשכח, מדובר ב"גותהם סיטי..") ניתן לומר שהזמן המדומיין בסרט הוא שנות ה-20 וה-30, אם כי בסרט יש עדויות לזמנים מאוחרים יותר , במחשבים של באטמן, או בציור של בייקון במוזיאון (אליו נגיע בהמשך)
השוואה בין מטרופוליס (משמאל) לגותהם סיטי (מימין)
מפעל הכימיקלים דומה למפעל במטרופוליס
פסלי ארט דקו בבאטמן
ארט דקו וגותיקה בבאטמן
הטירה הגותית\צלבנית של ברוס ויין
במשרדו של גריסום, ש"מועבר" אחר כך לג'וקר, תלויה וריאציה של יצירתו של האמן הסוריאליסטי ג'ורג'יו דה קיריקו. דה קיריקו הרבה לצייר מבנים מעוותים היוצרים אשליה אופטית שיוצרת תחושה עורכת שלווה.
הציור מתחבר לתחושה הסוריאליסטית והמעוותת שנמצאת גם אצל האקספרסיוניטים הגרמנים.
Giorgio de Chirico, Turin springs, 1914
במקום אחר במשרדו של גריסום מצויר על הקיר ציור בסגנון תמרה דה למפיקה, אמנית הארט דקו עליה גם כתבתי בעבר בבלוג
כאשר הג'וקר משתלט על מהדורות החדשות ומציג סרטון "פרסומת" לקוסמטיקה הרעילה שלו, ישנה השפעת פופ ארט חזקה שלי באופן אישי הזכירה את היצירות של אמן הפופ-אר הבריטי, ריצ'ארד המילטון
1956 ,Richard Hamilton, Just what is it that makes today's homes so appealing
בנוסף לכל האזכורים האמנותיים הללו, יש סצינה מאוד חזקה בסרט בה הג'וקר משחית מוזיאון שמלא ביצירות קלאסיות של דגה, ולסקאז ואחרים (מסמל כנראה את היותו אנרכיסט חסר גבולות) אך פוסח על יצירתו של פרנסיס בייקון, כנראה בגלל חיבתו של טים ברטון לאמן
Francis Bacon, figure with meat, 1954
הסצינה במוזיאון, השיר ברקע אגב, כמו כל השירים בסרט, הוא של פרינס , שבעצמו התלבש די דומה לג'וקר באותה תקופה
המוסיקה של אלפמן לסרטים של באטמן נשארה המוסיקה הנודעת ביותר והשפיעה גם על הסרטים שהגיעו אחר כך וגם על סדרת האנימציה הנפלאה של באטמן ששודרה בשנות ה-90 . סדרה שהושפעה גם מעיצוב הדמויות של ברטון אותם עיבדה לסגנון ארט-דקו מגניב.
"באטמן חוזר" , סרט ההמשך יצא ב-1992 . קיטון חזר בתפקיד באטמן, דני דה ויטו בתפקיד הפינגווין הגרוטסקי ומישל פייפר כקאטוומן הבלתי נשכחת (תאכלי אבק, אן האתווי).
הסרט זכה להצלחת הקהל ולשבחי המבקרים, היה אפל יותר מקודמו ובעיני גם מוצלח יותר.
גם כאן הושפע ברטון ממטרופוליס
העיצוב בסרט חזר לארט דקו ולסגנון של מטרופוליס בשילוב של "ארכיטקטורה פאשיסטית, רוסית, ואקספרסיוניזם גרמני" כפי שהגדיר זאת המעצב האמנותי של הסרט , בו וולש.
אחד הנבלים בסרט, מקס שרק, נקרא על שם השחקן הגרמני מקס שרק ששיחק את הרוזן אורלוק בסרט הערפדים האקספרסיוניטי-גרמני, נוספראטו.
הטירה של באטמן קצת השתנתה בסרט השני אבל ממשיכה בקו הגותי
השוואה נוספת בין "באטמן חוזר" ל"מטרופוליס"
הסרט הבא בו אעסוק הוא "המספריים של אדוארד" שיצא ב-1990 והוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים אם לא האהוב ביותר.
הסרט הוא פנטזיה מודרנית ואפלה שבמרכזה אדוארד, אדם מלאכותי שנוצר על ידי מדען בגילומו של וינסנט פרייס, גיבור ילדותו של ברטון (מעין פרנקנשטיין של זמננו) שלא הספיק ליצור לו ידיים לפני מותו (אני תמיד בוכה בקטע הזה) ולכן הוא נותר עם ידי מספריים מאיימות. אדוארד מתגורר לבדו בטירה גותית אפלה עד שמגיעה אליה סוכנת מכירות של תמרוקים (בגילומה של דיאון ווסט), שמחליטה לקחת אותו אל ביתה בפרברים הפסטליים והכל-אמריקאיים.
בביתה נפגש אדוארד עם בתה, קים, אותה מגלמת וינונה ריידר (שהפעם מופיעה כבלונדינית) ומתפתח בינהם סיפור אהבה יפיפה.
הסרט הזה כל כך יפה, מרגש, אמנותי, אירוני ושנון.. די קשה לסכם אותו בכמה פסקאות. מבחינתי, ומבחינת הרבה אחרים זהו הסרט הטוב ביותר של ברטון , אם לא צפיתם בו - תעשו לעצמכם טובה ענקית ועשו זאת במהרה.
הסרט נולד מתוך איור עצמי של ברטון הנער, שתיאר את עצמו עם מספריים במקום ידיים. האיור שיקף את תחושת הבדידות של ברטון, שלא הצליח להתחבר עם סביבתו הפרברית בברבנק, קליפורניה.
איור של ברטון לסרט. לא בטוחה אם זה האיור המקורי מנעוריו אבל מדובר באיור קונספט שאייר כהכנה לסרט
ברטון שכר את קרוליין תומפסון, אז סופרת צעירה שכתבה לו את התסריט בהשראת האיור וסיפוריו של ברטון. השניים פיתחו יחד את הסרט והושפעו מסרטי אימה קלאסיים ומסיפורים שבמרכזם גיבור מבודד ומנודה - "פנטום האופרה", "פרנקנשטיין", "קינג קונג" "הגיבן מנוטר דאם" וגם ממעשיות. למעשה, כל הסרט עצמו מסופר כסיפור לפני השנה אותו מקריאה אישה מבוגרת לנכדתה מתוך ספר. ניתן לומר שמחיבנות מסוימות הסרט מזכיר מאוד את "היפה והחיה"..
ניתן לראות את העיצוב הגותי של אדוארד שמזכיר מאוד סולן של להקה גותית... הלא היא The Cure
ברטון גם ביקש מרוברט סמית', סולן הלהקה להלחין שירים לפסקול, אך הוא דחה את ההצעה עקב חוסר זמן.
רוברט סמית' , סולנה של להקת The Cure בתמונה מהאייטיז
ברטון חשב בתחילה על הסרט כמחזמר, משום שראה בו משהו מאוד אופראי, לשמחתנו הוא זנח את הרעיון בהמשך.
היה זה הסרט הראשון אליו ליהק את ג'וני דפ, אז כוכב נעורים צעיר , מה שהתחיל שיתוף פעולה ארוך שנים שנמשך עד היום. כמעט ואין סרט של ברטון שבו לא השתתף ג'וני דפ בתפקיד הראשי. לפעמים שיתופי הפעולה היו מופלאים, לפעמים פחות אבל אין ספק שקשה לדמיין את אדוארד בגילומו של שחקן אחר (ההצעות המקוריות של האולפנים היו אגב, טום קרוז, רוברט דאוני ג'וניור ו..מייקל ג'קסון!).
מבחינה אמנותית ברטון חוזר לגותיקה האהובה עליו בתיאור טירתו של אדוארד ובתיאורו של אדוארד עצמו.
הטירה מבחוץ + הגנים המעוצבים מעשה ידיו של אדוארד
הגנים המעוצבים מזכירים את גני ורסאי, בצורה סוריאליסטית ומוגזמת
הטירה מבפנים
בניגוד לגותיקה שבטירה של אדוארד, הפרברים (שייצגו את מגוריו של ברטון בילדותו בברבנק) עוצבו בצורה כל-אמריקאית מתקתקה בצבעי פסטל, מה שהדגיש את הזיוף שבהם במתגלה במלוא עוצמתו בהמשך הסרט. קצת אדוארד הופר על LSD
השפעות נוספות חזקות הן אקספרסיוניזם גרמני כמובן שמתבטא בעיצוב הפנים של הטירה שלו, גלגלי השיניים המכניים מזכירים את מטרופוליס
המוסיקה בסרט היא עוד אחד מהמרכיבים שהופכים אותו למופלא, אלפמן חוזר ויוצר פסקול מקסים ומרגש. הקטע הבא הוא האהוב עלי ביותר ונקרא Ice Dance
פסלי הקרח המקסימים שאדוארד בנה
האפלוליות ממשיכה גם בסרט הבא של ברטון, "הסיוט שלפני חג המולד", באנימציית סטופ-מושן, שיצא לאקרנים בשנת 1993 . ברטון הפיק וכתב את הסרט והנרי סליק ביים. ברטון, שהוקסם מחגים בילדותו, כתב פואמה בזמן שעבד בדיסני בשם "הסיוט שלפני חג המולד" בהשראת סרטים וספרים כמו "הגרינץ' שגנב את חג המולד" של ד"ר סוס ו"רודולף האייל עם האף האדום" ששודרו ונקראו מדי חג מולד. ברטון רצה להפוך את הפואמה לסרט אנימציה , הוא עיצב את הדמויות ופיתח את התסריט אך הפרויקט לא יצא לפועל משום שאולפני דיסני ראו בו משהו "מוזר מדי". לאחר שעזב את האולפנים והצליח כבמאי , חזר אל הפרויקט ועבד עליו יחד עם סליק ודני אלפמן, כשהפך אותו למיוזיקל.
סוף סוף, ברטון חוזר לאנימציית סטופ-מושן ולאנימטור שהיה בתחילת דרכו. והתוצאה מרהיבה ומיוחדת.
הסרט מתאר את סיפורו של ג'ק סקלינגטון, השלד שגר בעיר ההאלווין ומבקש להיות סנטה קלאוס. עיר ההאלווין על דמותיה מעוצבת בצורה גותית ובהשפעת (הפתעה) אקספרסיוניזם גרמני
דמותו של ג'ק סקלינגטון הזכירה לי אמנות סימבוליסטית (שקרובה לאקספרסיוניזם גרמני)
James Ensor, Masks mocking death, 1888
וגם את המוטיב האמנותי Danse Macabre , "ריקוד המוות", שהציג שלדים מרקדים, היה נפוץ בימי הביניים המואחרים והכיל משמעוית מוסריות של ואניטז
The Dance of Death (1493) by Michael Wolgemut
דמותה של סאלי, בובת הטלאים ואהובתו של ג'ק, הזכירה לי מוטיב אמנותי אחר שקשור "לריקוד המוות" ונקרא "העלמה והמוות" שהתפתח ממנו והיה נפוץ ברנסאנס. המוטיב קיבל תנופה מחודשת במאה ה-19, בעידן הרומנטיקה והגותיקה וגם אמנים עכשווים חוזרים אליו.
Hans Baldung, Death and the maiden , 1517
ציור עכשווי של האמן היפני Takato Yamamoto
ככל הנראה במשמעותו המקורית, כפי שהיא נראית בציור של באלדונג, מדובר שוב במסר מוסרי על הבלי החיים לעומת נצחיות המוות ופחות כמו הסיפור הרומנטי בין ג'ק וסאלי , אולם המוטיב קיבל נופך אירוטי עם הזמן ורומנטיזציה במאה ה-19, שלבסוף חלחלה גם לציור היפני הנ"ל וגם לסרט של ברטון.
העיר של חג המולד מושפעת מאוד מהאיורים לספרים של ד"ר סוס, שכאמור, היה אחד הסופרים האהובים על ברטון בילדותו
ד"ר סוס
השיר הכי טוב בסרט (בעיני)
עוד דבר מעניין ששמתי לב אליו היה הדמיון בין דימוי מסוים בסרט לבין יצירתו של ואן גוך, "ליל כוכבים" . שימו לב לצורות העקלקלות שמהדהדות בשני הדימיום.
כשחקרתי גיליתי כי ואן גוך הוא אחד האמנים האהובים על ברטון כששצוטט באמרו : " אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את ציוריו של ואן גוך לראשונה מקרוב, הנופים שלו היממו אותי "
"Sleepy Hollow" יצא ב-1999 והתבסס על "האגדה על סליפי הולו" , סיפור קצר של וושינגטון איירווינג שיצא ב-1820. הסיפור הגותי , התבסס על פולקלור גרמני וצפון אירופי בו נפוצו מעשיות על פרשי רפאים חסרי ראש המאיימים של שלוות התושבים.
במרכז העלילה עומד איכבוד קריין, שוטר צעיר המגיע ב-1799 לכפר סליפי הולו, (מקום ממשי בניו יורק שיושב על ידי מהגרים הולנדים) בו מתרחשות רציחות מסתוריות ומזוויעות. הרציחות מיוחסות על ידי זקני העיירה לפרש רפאים חסר ראש הרוכב בלילות וכורת ראשים של קורבנות אומללים.
קריין הסקפטי חוקר את הנושא ונשאב לעולם המפחיד והמסתורי של סליפי הולו. בתפקיד קריין - ג'וני דפ (כמובן!) וכריסטינה ריצ'י כקטרינה ואן טאסן, מושא אהבתו.
ציור בהשראת הסיפור
John Quidor, The Headless Horseman Pursuing Ichabod Crane, 1888
לברטון, חובב סרטי אימה קלאסיים מושבע, הסרט היה כהומאז' לסרטים כמו "ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד", "פרנקנשטיין" ואחרים. מרבית הסרט צולם דווקא באנגליה וחלקו בניו יורק.
גם כאן מדובר בעיצוב גותי ביותר שלי באופן אישי הזכיר ציורים של האמן הרומנטי הגרמני קספר דויד פרידריך. פרידריך פעל במאה ה-19 והרבה לצייר דימויים גותיים במובן הרומנטי של המילה (חורבות גותיות, הדהוד של רומנטיקה ומוות, מלנכוליה ובדידות)
Caspar David Friedrich , Abbey in the oak forest, 1809-10
מהסרט
1825,Caspar David Friedrich, The entrance of the Cemetery
השפעות נוספות היו (כן, יש כאן דפוס) אקספרסיוניזם גרמני, איורים של ד"ר סוס, ארכיטקטורה אמריקאית קולוניאלית, וסרט אימה קלאסי בשם "דרקולה יוצא מהקבר".
עד כאן החלק הראשון בסקירה שלי על טים ברטון. בחלק הבא נעסוק בסרטים המאוחרים יותר שהוציא, בינהם "צ'ארלי בממלכת השוקולדה", "ביג פיש" "כלת הרפאים" ועוד ועוד
שיהיה לכולם סופ"ש ברטוני :-)
מעניין מאד!!!! מאד אוהבת את טים ברטון, לא סתם קראתי לכלבים שלי על שמו :) מה שכן, לצערי בשנים האחרונות הוא קצת התדרדר, מקווה שיחזור לעצמו עם איזה סרט מצוין.
השבמחקולגבי ביטלג'וס... איזה נוסטלגיה עשית לי עם המשחק, שעות הייתי יושבת מולו!!
תודה רבה :) נהניתי לכתוב. כן, הוא אכן התדרדר לצערנו.. הפרויקט הבא שלו נשמע מסקרן, סרט בשם BIG EYES על צייר קיטש בתחילת המאה ה-20. חחח כן היה לנו את המשחק הזה בבית הספר היסודי בימי הדיסקט הענקי.
מחקמ-ע-ו-ל-ה!!
השבמחקאם יורשה לי להעיר 2 הערות קטנות:
1. הסרט "ההרפתקה הגדולה של פי וי" אמנם לא היה מוכר פה בארצנו, אך כן נחל הצלחה יחסית בארה"ב.
2. חבל שלא הרחבת קצת יותר על הסרט "סליפי הולו" :(
מצפה בקוצר רוח לפוסט ההמשך....
עונה באיחור קל של 6 שנים (!), תודה רבה רועי!
מחקנהנתי לקרוא!!! תודה רבה
השבמחקתודה רבה ירדן! כיף לשמוע
מחק