יש במאים שאני שבה וחוזרת עליהם בבלוג הזה, אחד מהם הוא מארק רומאנק שכמעט כל קליפ שלו מכיל השראות אמנותיות כאלה ואחרות. כבר כתבתי על הקליפ הגרובי שיצר לג'נט ג'קסון לשיר Got 'till it's gone ועל הקליפ הסוריאליסטי והמדהים של Bedtime story של מדונה (עדכנתי את הפוסט היום בעוד השפעות חזותיות שגיליתי רק לאחרונה, ממליצה לקרוא)
והיום אכתוב על הקליפ האפל, המטריד והלא מומלץ לבעלי נפשות רגישות ו\או צמחונים Closer של Nine Inch Nails .
הפוסט יכיל תוכן גרפי בוטה - ראו הוזהרתם!
Nine Inch Nails הוא פרויקט מוסיקלי אמריקאי בהנהגתו של טרנט רזנור שמשמש בו כמפיק, זמר, כותב ונגן. רזנור נחשב למעשה כחבר הרשמי היחיד בפרוייקט אותו ייסד ב-1988 והוא מופיע עם הרכבי נגנים משתנים .
את הסגנון המוסיקלי של רזנור אפשר להגדיר כאינדסטריאל , תת ז'אנר של רוק שבעיקרו הוא שילוב בין רוק למוסיקה אלקטרונית.
רזנור פרץ בשנות ה-90 ושחרר שורה של להיטים כמו Head like a hole, Sin, והשיר שרבים מכן ודאי מכירים בקאבר של ג'וני קאש, Hurt.
Nine Inch Nails היה מועמד ל12 פרסי גראמי וזכה בשניים. מבחינה מוסיקאלית , רזנור משתמש פעמים רבות בטכניקות דיסונאנס (חוסר הרמוניה מכוון), במעבר מלחישות לצרחות, בדיסטורשן וברעש - כולם יוצרים תחושה אפלה ולעתים מטרידה .
מעבר לזה רזנור שיתף פעולה עם עולם הקולנוע כשיצר פסקולים מצוינים לשוברי קופות כמו "הרשת החברתית" ו"נערה עם קעקוע דרקון".
Closer יצא ב-1994 ונכלל באלבום The Downward Spiral , שמו המקורי הוא בכלל Closer to God אבל הוא נודע בתור Closer . למרות המילים השערוריתיות הפך השיר לאחד הלהיטים הכי גדולים דאז ונחשב עד היום לאחד הבולטים ביותר של הפרוייקט. השיר זכור במיוחד גם בגלל הקליפ הפרובוקטיבי שליווה אותו, כאמור בבימויו של מארק רומאנק.
הקליפ ממוקם במה שנראה כמו שילוב בין חדר פלאות, שהיה וריאציה מוקדמת של המוזיאון והכיל אוספים מגוונים מכל התחומים כמעין מיקרוקוסמוס של העולם , לבין קרקס מוזריויות - מופע פופולרי נודד בו הוצגו לתדהמת והנאת הציבור אנשים עם מומים ומוזרויות שונות.
כמו תמיד אצל רומאנק, גם כאן יש מגוון השפעות אמנותיות ממקורות שונים שהמשותף להם הם התחושה עוכרת השלווה שהם יוצרים.
השראה ראשונה היא מהאמן הבריטי פרנסיס בייקון , שצייר בסגנון אקספרסיבי וחסר פשרות. הביוגרפיה של בייקון לא פשוטה בדומה ליצירות שלו - הוא נולד למשפחה אמידה ומכובדת (צאצאים של הפילוסוף המפורסם פרנסיס בייקון) אך סבל בילדותו מבריאות לקויה ומאי קבלה של הסביבה והמשפחה עקב היותו הומוסקסואל.
הוא גורש מביתו ע"י אביו שתפס אותו לבוש בבגדי אמו ולאחר נדודים באירופה השתקע בלונדון. ב-1929 הציג את תערוכתו הראשונה בעיר שהתמקדה דווקא בעיצוב פנים. עם השנים סגנונו השתנה והפך לאקספרסיבי, לעתים בוטה, ונע בין פיגורטיביות להפשטה.
הנושאים שעמדו במרכז יצירותיו היו בעיקר בני אדם במצבים רגשיים שונים. שני מוטיבים חזרו על עצמם במיוחד היו הצליבה, ופה צורח שהושפע מסצינה מסרטו המכונן של אייזנשטיין, אוניית הקרב פוטמוקין.
מוטיב נוסף היה בשר שחזר בכמה יצירותיו.
דמות עם בשר, 1954
פורטרט עצמי של בייקון עם בשר
רזנור בקליפ
השפעה אמנותית נוספת ומשמעותית מאוד בקליפ היא של ג'ואל פיטר ויתקין, צלם אמריקאי שמתמחה בנושאים כמו מוות, גופות ודמויות עם מומים גופניים שונים או מוזרויות ,מה שמסביר את מראה ה"פריק שואו" של הקליפ.
ויתקין בעצמו יוצר מחוות לתולדות האמנות בצילומים שלו , כך שיש לנו מחווה של מחווה בקליפ הזה.
כמה דוגמאות בולטות להשראה מויטקין:
הפרנולוג'יסט, 1983
פניטנט, 1982.
אין ספק שהקוף הוא אחד הדימויים המטרידים ביותר בקליפ.
רומאנק שב והדגיש בראיון שלא נגרם לו כל רע,שבסט הצילומים נכח נציג מצער בעלי חיים וכל העניין לקח משהו כמו דקה. אבל אין ספק שגם בדקה זו הקוף לא בדיוק נהנה...מה שמעלה שאלות רציניות לגבי מוסר ואמנות. עם כל הכבוד לרומאנק, אני באופן אישי הייתי מוותרת על השימוש בקוף אמיתי.
מציל הפרימאטים, 1982.
קציר, 1984
החטאים של חואן מירו, 1981
תאומות סיאמיות, 1988
דימוי התאומות הסיאמיות יכול לקרוץ גם ליצירה של מרינה ואיליי אברמוביץ', יחס בזמן מ-1977
השראה אמנותית נוספת מגיעה מהצייר האוסטרי רודולף האוזנר שתואר כ"צייר הפסיכואנליטי הראשון".
Forum optyki zwróconej do wnętrza, 1948
והשפעה נוספת מגיעה מסרט הסטופ-מושן המטריד Streets of crocodiles מ-1986
מחווה אמנותית קצרצרה ב-00:53 היא ליצירתו של מאן ריי שכבר כתבתי עליה - Object to be destroyed מ-1925
עוד אזכור אמנותי מהיר (ותודה לשרי על הטיפ) ליצירה של ג'ורג' טוקר האמריקאי ב-00:48
לשכת הממשלה, 1956
אין ספק, קליפ מעניין ומאוד לא סטנדרטי. הנה סרטון שמתאר את הנעשה מאחורי הקלעים
והנה התוצר הסופי
כמו תמיד אשמח לתגובות ומנוים חדשים :-)
ללא ספק קליפ מטריד, אבל פה טמון הכח שלו. יש כאלה שיגידו שזה פורגנוגרפיה וניהליזם, אני חושב שבעצם התעוררות הדיון הבמאי ורזנור עשו את העבודה שלהם. לא הכרתי את ג'ואל פיטר ויתקין, נראה גם כמו משהו לא קל לעיכול, אבל כמעריץ טום ווייטס מושבע אני לא יכול לוותר על מוצגי ה sideshows שהקסימו אותו. יש בדימויים הדאדאיסטים והאקספרסיוניזם בחצי הראשון של המאה העשרים משהו אינטרינזי מאוד מטריד. זה לא נראה ככה כשרואים את היצירות כשלעצמם (חוץ מבייקון) אבל כשהם מושמים בהקשר אחר הם יכולים להיות מאוד מקאברים.
השבמחקניסחת זאת היטב. מסכימה עם הכול. אין מה לעשות, אני חושבת שדווקא בגלל שזה מוזר ומטריד זה מושך אותנו, בדיוק בגלל זה הפריק שואוז הצליחו..יש בזה קסם מעוות
מחקטוב, ראיתי כמה צילומים של ויתקין עכשיו. יש בהם יופי מקאברי מסויים וחזון אסתטי ייחודי, אבל אפילו ווייטס לא יגע בזה.
השבמחק