ניתוח חזותי של Tonight, Tonight- Smashing Pumpkins

קוראים יקרים,
אני רוצה להודות לכל המגיבים המקסימים שכותבים לי כמה הם נהנים מהפוסטים שלי, זה מאוד מרגש ומחמם לב.
השבוע גם פירסמו את הבלוג שלי בדף הפייסבוק של גלריה נגה, מה שהיה סופר מגניב (תודה לכם!).

הגעתי להחלטה שאני לא מגבילה את עצמי בבלוג הזה לעיסוק בתולדות האמנות בלבד, אלא אעסוק בכל הגוונים של האמנות החזותית, כלומר גם בהשפעות קולנועיות/תיאטרליות ועוד.
הסיבה היא שיש המון קליפים יפיפיים ומעניינים שלא קשורים בהכרח לתולדות האמנות ואני רוצה לכתוב עליהם (אבל עדיין אשתדל שרוב הפוסטים יעסקו באמנות).
הדוגמא הראשונה לקליפ שלא מושפע מתולדות האמנות תהיה בפוסט הזה, בו אכתוב על Tonight, Tonight המופלא של להקת הרוק האמריקאית ה-Smashing Pumpkins  (ותודה לשרי היקרה על הטיפ).

Smashing Pumpkins נוסדה ב-1988 באילינוי ושילבה בהצלחה רבה רוק, מטאל, גות', אלטרנטיב, פופ', מוסיקה אלקטרונית ועוד, ליצירת שורה של להיטים כמו : Disarm, Today, Ava adore, 1979.  וגם כמה קאברים יפים, בינהם landslide במקור של Fleetwood Mac.
כל אלה בשילוב הקול והמראה המיוחד של הסולן, בילי קורגן, ביססו את מקומה של הלהקה כאחת מלהקות הרוק החשובות של שנות ה-90 , והיא ממשיכה לפעול גם היום.

ב-1996 הוציאו את השיר Tonight, Tonight  שנכלל באלבום "Mellon Collie and the Infinite Sadness" (שהכיל גם את  Bullet with Butterfly wings).   אגב, גם עטיפת האלבום מעניינת כשלעצמה - מדובר בקולאז' של המאייר ג'ון קרייג, שחיבר בין ציור של רפאל לציור של ז'אן באפטיסט גרז. עוד מידע עליה תוכלו לקרוא כאן.

הקליפ של Tonight, Tonight זכה בשישה פרסי MTV, ובגראמי של ה-"קליפ הטוב ביותר" לאותה השנה.
לא מפתיע, מכיוון שמדובר בקליפ יפיפיה ומסוגנן.
הוא שואב השראה כמעט מוחלטת מסרטו הקצר של הבמאי הצרפתי ז'ורז' מלייה , "Le Voyage dans la Lune" (המסע לירח) מ-1902.
סרט ראינוע זה נחשב לסרט המד"ב הראשון בהיסטוריה (!)

הקליפ מבוסס באופן רופף על עלילות הספרים "מהארץ לירח" של ז'ול ורן ו"האנשים הראשונים על הירח" של הרברט ג'ורג' ולס. אורכו של הסרט הוא כ-14 דקות בהקרנה של 16 פריימים לשנייה, הקצב המקובל בתקופתו.
הוא מספר על קבוצת אסטונומים שהחליטה לערוך מסע לירח. שישה מהם משגרים את עצמם בעזרת טיל דמוי קליע אל הירח ועוברים בו הרפתקאות שונות כמו מפגש עם חייזרים מקפצים, כוכבים בדמות אדם ופטריות ענק. בסופו של דבר הם חוזרים בשלום לכדור הארץ ומתקבלים בתהלוכה חגיגית (סצינת הסיום נמצאה מחדש רק ב-2002).

לפני שנעבור לקליפ של ה-Smashing Pumpkins, אני ממליצה לכולכם לצפות בסרט הקצרצר הזה, כדי להבין את ההשפעות שלו על הקליפ וגם כי הוא באמת פיסת היסטוריה קולנועית נהדרת וכל כך תמימה בהשוואה לסרטים העכשווים.

אגב, לסרט קיימת גם גרסת טכניקולור צבועה ביד שב-2011 הוקרנה בפסטיבל קאן, יחד עם פסקול שנכתב במיוחד ע"י להקת Air  הצרפתית.

ובחזרה ל-  Tonight, Tonight : הקליפ בוים ע"י זוג הבמאים האמריקניים ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס, שאחראים בין השאר על הקליפים המעולים של Californication  של ה-Red Hot Chilli Peppers  ועל Sing של Travis.
את ההשראה לקליפ קיבלו כאמור מסרטו של מילייה, לאחר שעטיפת האלבום של הלהקה הזכירה להם "מראה של סרט אילם".
הקליפ בוים בסגנון סרטים אילמים - סגנון ותפאורה של תחילת המאה, אפקטים "פרימיטיבים" ומחוות גוף והבעות פנים תיאטרליות. הז'אנר חזר לכותרות בשנים האחרונות עם הצלחת הסרט המעולה "הארטיסט" (מומלץ!)

העלילה שונה רק במקצת מהסרט של מילייה - בקליפ מדובר בזוג שנוסע לירח בספינת זפלין ולא בטיל,  ומטייל עליו לבדו ולא במשלחת (אגב, שני השחקנים הם מדבבים קבועים בספונג'בוב), גם הזוג עובר הרפתקאות עם חייזרים זהים לאלה שבסרט,  אך לאחר מכן העלילה מקבלת תפנית מהמקור כשבני הזוג מגיעים לים, שם פוסידון מציג להם מופע ססגוני.. לבסוף, הם ניצלים על ידי ספינה שעליה כתוב S.S. Méliès כמחווה לבמאי הסרט המקורי.  בין לבין מגיחים חברי הלהקה בלבוש תקופתי.

בקליפ ישנם כמה פריימים כמעט זהים למקור:


הירח עם הפנים האנושיים, שהפך לאחד המזוהים עם הסרט - הרגע בו טיל המשלחת נוחת על הירח בדיוק על עינו

במקור

בקליפ

האנשות של כוכבים - בסרט ישנה סצנה בה המשלחת הולכת לישון, וברקע מגיעים כוכבים המתוארים בהאנשה.
כוכב שביט שחולף על פני שמי הירח, שבעה כוכבים עם פנים אנושיות המייצגים את כוכבי העגלה הגדולה, אדם זקן נשען אל מחוץ לחלון בכוכב הלכת שבתאי, האלה פויבה וילדה קטנה שמחזיקה בכוכב.
במקור

בקליפ

המפגש עם החייזרים - בסרט פוגשת המשלחת חייזרים המכונים "סלונאידים" , ע"ש סלנה, אלת הירח. תיאור החייזרים דומה פחות לארכיטיפ הקולנועי של היום אלא מזכיר יותר (לי לפחות) שבטים אינדיאנים, עם העטרת על ראשם והקופצניות שלהם שנראית כמו ריקוד שבטי. עד מהרה מבינה המשלחת שניתן "לפוצץ" את החייזרים במכה חזקה, וכך היא ניצלת.
המפגש עם החייזרים נראה לי מאוד כמו תיאור נלעג של קולוניאליזם ואכן יש המפרשים את הסרט כסאטירה על צרפת הקולוניאליסטית.

במקור

בקליפ

ולבסוף, המחווה לבמאי ז'ורז' מלייה

למי שמעוניין להתעמק במשמעויות הנסתרות בסרט- מצאתי ניתוח מפורט, לפי פריימים, באתר הזה.

והנה הקליפ  במלואו

קליפ מקסים. מכירים עוד קליפים שמושפעים מסרטים? אתם מוזמנים להגיב למטה ולספר לי
סופ"ש נעים וחג פורים שמח!

Bedtime story של מדונה

כפי שציינתי בפוסט הראשון שכתבתי על מדונה, מדובר במכרה זהב תרבותי ובמיוחד בכל הנוגע לבלוג הזה - רבים מהקליפים של מדונה מלאים במחוות אמנותיות נהדרות שמאוד מעניין לחקור.
אל הקליפ שאעסוק בו בפוסט זה, לשיר Bedtime story  ולאמנות מאחוריו , נחשפתי בהרצאתה של ד"ר גל ונטורה ואני שמחה להעביר אותו הלאה בבלוג.

הקליפ לשיר הזה כל כך מיוחד ואמנותי שהוא נכלל בעברו באוסף הוידאו של מוזיאון המומה בניו יורק, כמו כן, הוא אחד היקרים שנעשו בכל הזמנים- 5 מליון דולר !
 את הקליפ ביים מארק רומאנק המוכשר שכיכב הרבה בבלוג שלי בזכות הקליפים המופלאים והיצירתיים שלו.

השיר יצא ב-1995 ונכלל באלבום Bedtime stories שכלל גם את Secret , Take a bow  ואת Human nature .
אחת מכותבות השיר היא ביורק והאמת שזה די ניכר בסאונד האלקטרוני שלו.

רומאנק מספר כאן  על תהליך יצירת הקליפ - הוא פגש את מדונה בבית מלון וראה תמונה מהאוסף שלה שהביאה, שהייתה סוריאליסטית ומטרידה.
לאחר ששמע את השיר החליט שמה שיתאים לו יותר מכל הוא קליפ סוריאליסטי ואפל ברוח התמונה שראה.
סגנון זה היה שונה מהקליפים של מדונה עד אז שהיו פחות אפלים ויותר רטרו ( Vogue  למשל). הוא החליט ללכת לכיוון הסוריאליזם אבל לא רצה להיות נדוש ולבחור באמנים המוכרים כמו דאלי ומגריט, והחליט להתמקד דווקא באמניות סוריאליסטיות שאולי פחות מוכרות לציבור הרחב אבל אהובות על מדונה ובעיקר, מאוד מעניינות.


הקליפ מתחיל במעין תא שנראה כמו מעבדת שינה עתידנית, בו מדונה ישנה . החל מאותו הרגע נפרש לנו החלום ותת המודע של מדונה דרך הקליפ ,ובו שורה של דימוים סוראליסטיים שמתבססים על מקורות אמנותיים שונים.
כבר כתבתי על קליפ שהוא חלום, אבל בניגוד לג'וס סטון ולמחווה לדאלי, הקליפ של מדונה הרבה יותר אפל ומשלב בתוכו דימוים המבוססים על אמנים שונים.

אחד הדימויים הראשונים הוא מעין משפך מסתובב שלי מתקשר לתורת החלומות של פרויד, לפיה לכל חפץ או דימוי בחלום יש משמעות שקשורה לתת המודע שלנו. חפצים ארוכים ופאליים למראה כמו מטה התקשרו לאיבר המין הזכרי וכאלה שהיו מעוגלים ועם פתח התקשרו לאיבר המין הנשי. בעיני המשפך המסתובב הזה מייצג את שני הקצוות של המין האנושי , ארוך וצר בקצה אחד כזכר ומעוגל עם חור בקצה השני כנקבה.

 הציטוט האמנותי הראשון הוא דווקא של לוסיין פרויד, אמן בריטי שלא נחשב לסוראליסטי אלא כזה שצייר בעיקר דיוקנאות עירום, אבל בניגוד לדיוקנאות העירום הקלאסיים האידאליים, ציוריו של פרויד היו מאוד ריאלסיטיים והבליטו במכוון את כל הפגמים האנושיים. פרויד צייר בטכניקה של שכבות צבע רבות שיצרו טקסטורה "בשרנית" לציוריו.
את הקשר לנושא הקליפ ניתן למצוא דווקא בייחוס המשפחתי של פרויד, שהיה נכדו של הפסיכואנליטיקאי - זיגמונד פרויד, שכתב רבות על חלומות ותת מודע ושהשפיע השפעה אדירה על הזרם הסוראליסטי.

היצירה המצוטטת היא גבר ערום מאחור  מ-1991

הציטוט האמנותי הבא הוא של לאונורה פיני, אמנית סוריאליסטית ארגנטינאית


היצירה קצוות העולם מ-1948

חברות מ-1958

חזיון אדום מ-1984

 תאומים כפויי טובה מ-1982

הקליפ גם מושפע מסרט סוריאליסטי ארמני בשם צבע הרימון שעוסק גם הוא בתת מודע וחלומות, מ-1968.

הכיתוב בערבית מצטט את מילות השיר:

And all that you've ever learned, try to forget

I'll never explain again

(And everything you learned today, try to forget

Never explain again)

בין לבין מחוללים דרווישים, אנשי דת מוסלמים סופיים המקדישים את חייהם לאמונתם. הריקוד המסתובב שמקורו ממסדר המאלווי בטורקיה, הוא נוהג דתי שמטרתו להגיע למעין טראנס רוחני ודרכו לחיבור עם האל. גם חלום הוא סוג של טראנס, חיבור לתת המודע ומעין מצב רוחני שאין לנו שליטה עליו.

אמניות נוספות שמאוזכרות בקליפ הן רמדיוס וארו, אמנית ספרדית-מקסיקנית סוריאליסטית

לידה מחדש מ-1960

האוהבים מ-1963

ציפורי הבריאה מ-1958

לאונורה קרינגטון, אמנית סוראליסטית בריטית

הענקית מ-1950

Ab quod   מ-1956

הביצה היא מוטיב חוזר בציורה של לאונורה קרינגטון וגם אצל סוריאליסטים אחרים כמו דאלי. הביצה בדרך כלל מסמלת בריאה וחיים.

עוד מוטיב אצל קרינגטון הוא טווסים, שמסמלים באמנות את ישו בגלל האמונה העתיקה שבשרם לא נרקב לאחר מותם. מעבר לזה הטווסים יכולים לסמל יהירות, את העין הרואה הכול ואת האנטי-כרייסט.

 


והגדולה מכולן, פרידה קאלו המקסיקנית שהלוואי שאמצא קליפ שלם בהשראתה . מעניין ששתי האמניות האחרונות היו מיודדות עם פרידה וכולן ציירו בערך באותו סגנון סוראליסטי והגיעו מאותו האיזור.
כולנו מכירים את דאלי ומגריט, אבל תמצאו לי חוג לאמנות שמלמד על האמניות הסוראליסטיות במקסיקו... בעיני תחום מאוד מעניין ששווה לחקור.
אגב, לקטע הכה מבעית שמושפע מהיצירה של קאלו, בו עיניה ופיה של מדונה מוחלפים אחד בשני, היה צריך לבנות תוכנה מיוחדת בכמה ימים. אפקט שהיום היה אפשר לעשות כנראה בחצי שעה.

דייגו ואני, 1949

אזכורים אמנותיים נוספים נמצאים בכיתובים שחוזרים בקליפ, רמז ליצירות של ג'ני הולצר, אמנית קונספטואלית שמקרינה משפטים שונים, חלקם עם משמעות וחלקם בלי על מרחבים ציבוריים.

המשפט הספציפי שמופיע בקליפ הוא חלק ממילות השיר - words are useless especially sentences, שמדבר על הצורך להתחבר לתת המודע ולרצונות והתשוקות האמיתיים שלנו.
הוא מופיע בתור בריכה עם דגים. לפי הפסיכואנליטיקאי קארל גוסטב יונג דגים מסמלים בחלומות מצב עמוק של תת המודע. 

עוד סמלים מעניינים שמופיעים בקליפ:

בחור שמריח פרגים מיובשים  המייצגים שינה, או מוות. הסם אופיום מיוצר מפרגים ועלול לגרום להזיות. כל אלה מתחברים לנושא המרכזי בקליפ שהוא אובדן התודעה וכניסה לעולם החלומות.

מלאף בלי כנפיים, כלומר מלאך שסרח ונפל מגן עדן = לוציפר וסמל לשטן?

העין שפותחת את הקליפ , המסמלת תודעה וידע (סמל חוזר אצל הסוראליסטים באשר הם)

אני מניחה שכשרובכם תצפו בקליפ הזה תחושו אי נוחות קלה, הסיבה היא הקשר הישיר בין עיסוק בתת המודע לבין תחושת זרות שתורגמה לעברית משום מה כ"המאוים" -Uncanny. מושג זה עליו כתב פרויד, מדבר על מכלול התחושות עוכרות השלווה ובו בעת המוכרות, הנוצרות מהצפת תת המודע המודחק מעל פני השטח, בדרך כלל באופן בלתי רצוני.

הסופר ניקולס רויאל מסכם את דברי פרויד בצורה טובה : "המאוים הוא התמזגות מוזרה בין המוכר ללא מוכר, הוא יכול לקחת את הצורה של משהו מוכר שצומח בצורה מפתיעה בקונטקסט מוזר ולא מוכר.. הרגשה של מאוימות יכולה להיגרם ממקריות מוזרה, מדז'ה וו (Déjà vu) מהרגשה פתאומית של גורל שנגזר על מישהו או משהו. זה יכול להתבטא בפחד לאבד עין או איברי מין או בהבנה שלמישהו יש איברי גוף תותבים במקום אמיתיים .. כתגובה לבובות דמויות אדם. המאוים יכול להתקשר למשהו מזוויע או נורא, כמו מוות וגופות, קניבליזם, קבורה בחיים ותחיית המתים. אבל באותה מידה הדבר יכול להתקשר למשהו יפהפה אך מוזר באותה העת .. ובצורה הבולטת ביותר, המאוים מתקשר לאי הודאות בשקט, בחושך ובבדידות..לרגעים בו דברים שהיו צריכים להיות מוסתרים יוצאים לאור... החזרה של המודחק מעל פני השטח."




נראה לי שהתיאור הנ"ל רלוונטי מאוד לקליפ הזה של מדונה, שמציף את תת המודע שלה ושלנו והופך אותו לסוריאליזם אמיתי.

כמו תמיד, אשמח לתגובות ומנוים חדשים :)

מטאליקה והירונימוס בוש

השבוע הבלוג קיבל חשיפה נהדרת באתר "חורים ברשת"  מה שכמובן מאוד שימח אותי :-) אם אתם אוהבים את הבלוג שלי, אתם יותר ממוזמנים להפיץ אותו הלאה ולחלוק עם חברים.

לאותה הכתבה ב"חורים ברשת" הגיב קורא בשם איתי (תודה!) שייעץ לי לכתוב על מטאליקה והקליפ Until it sleeps.

אני מודה שלא הכרתי את הקליפ קודם והופתעתי לראות הקשרים אמנותיים מאוד יפים לאמן ההולנדי הירונימוס בוש.

הירונימוס בוש היה צייר שפעל במאות ה-15 וה-16 . הוא נולד למשפחת ציירים והצטרף באמצע המאה ה-15 לקבוצה שמרנית בעירו בשם "האחווה של גבירתנו הקדושה". מהלך זה שכנראה שהעיד על אמונתו הדתית האדוקה של בוש, קשור בקשר ישיר לנושאים העיקריים של יצירותיו - בוש צייר ציוריים דתיים בפורמטים כנסייתים (טריפטיכונים- שלושה לוחות עץ מחוברים עליהם צייר בצבעי שמן ) שהתרכזו במוסר, חטאים ובמידות רעות.

היצירה המפורסמת ביותר של בוש היא טריפטיך - גן התענוגות הארציים שנוצר בין 1480-1505
היצירה המדהימה הזו מתארת שלוש סצינות - הפאנל השמאלי ביותר מציג את אדם וחווה בגן העדן, הפאנל המרכזי את התענוגות הארציים עם המון דמויות עירומות, פירות ובעלי חיים, ובצד הימני את הגיהנום, המלא החוטאים מסוגים שונים שעוברים עינויים שונים ומשונים, ולצדם דמויות דמוניות והיברידיות.

הפרשנות המקובלת ליצירה היא אזהרה דתית-מוסרית  (בדומה לציורי הואניטז הפלמיים) לצופים בה וניתן לקרוא אותה כנרטיב משמאל לימין (הדרך הרווחת לקרוא תמונות מערביות, עקב כיוון הקריאה) . נקודת ההתחלה היא הבריאה, ואדם וחווה ואיתם כמובן הסמליות של החטא הראשון , חטא זה מוביל לפאנל האמצעי שמראה את התענוגות הארציים והחטאים שנוצרים מהם (תענוגות הבשר למינהם) הצד הימני הוא התוצאה - החוטאים מגיעים לגיהנום, וזה מה שיקרה גם לצופים אם לא ישנו את דרכיהם הנלוזות.
בוש מציג בפנינו לא רק את השטנים שחיים בשאול אלא גם את המידות הרעות של החברה בה הוא חי. 

חוקרי אמנות חלוקים בדעתם אם הפאנל האמצעי הוא אכן אזהרה מוסרית או תיאור של גן העדן האבוד.

בציור יש המון פרטים קטנים ונהדרים ואני ממליצה לכם להגדיל אותו (פשוט לחצו על התמונה כאן) ולהנות מהעושר הזה וגם לקרוא כאן על הסימבוליקה הרבה ביצירה 

.

מה שמקסים זה היצירה לא נגמרת בזה, כאשר סוגרים את לוחות הטריפטיך רואים כי מצויר עליהם נרטיב מקדים - בריאת העולם, כנראה היום השלישי לבריאה כאשר העולם היה ללא בעלי חיים או בני אדם, מנקודת מבטו של האל.

טריפטיך נוסף בעל נרטיב דומה הוא ערימת השחת מ-1516 שמתאר בצורה פרטנית יותר את מהלך האיורעים שמוביל לגיהנום. הפאנל השמאלי מציג את אדם וחווה ואת החטא הראשון כסדרה של סצינות בצורה כרונולוגית,  הפאנל האמצעי מציג את חטאי האנושות (והפעם סוגים שונים ולא רק את התאווה) כשממעל משקיף ישו,  והימני את התוצאה - הגיהנום.

טריפטיך נוסף שמראה הפעם חטאים וחזיונות אימה בלבד הוא פיתויי של אנטוניוס הקדוש מ-1501

היצורים הדמוניים של בוש מטרידים במיוחד כי הם מקוריים, משלבים בין יצורים ממשיים אך בצורה לא רגילה (היברידים למשל) והם רחוקים מהאיקונוגרפיה שקדמה להם. בוש יצר עולם פנטסטסי שהיה כל כך מרתיע, עד שהאשימו אותו בפנייה לתת המודע, בכפירה וברמיזה לאלכימאות. אנתונין ארטו כותב על אודותיו בחיבורו "תיאטרון האכזריות" כעל אחד האמנים המסוגל להראות לנו את הצד האפל של הנפש, ולא בכדי הייתה לבוש השפעה עצומה גם על האמנים הסוריאליסטים (כולל דאלי, שחזר על הנושא של אנטוניוס הקדוש בגרסא משלו) .

ציוריו האפלים והמקאבריים של בוש היוו השראה לקליפ של מטאליקה לשיר Until it sleeps  שיצא ב-1996 ונכלל באלבום Load. אלבום שכלל גם את Mama said.
אני מניחה שאני לא צריכה לפרט הרבה על מטאליקה, אבל למי שלא מכיר  - להקת הת'ראש מטאל האגדית שהפכה לסמל של ז'אנר ושל תקופה (בעיקר הניינטיז) וסיפקה אלבומים ושירים מעולים כמו Enter sandman, One,   וחביב הגיטריסטים המתחילים באשר הם - Nothing else matters.

הקליפ בוים ע"י סמואל באייר שאחראי גם לקליפים של נירוונה, גרין דיי וסמאשינג פאמפקינס.
הוא מתאר את חברי הלהקה במגוון מצבים מיואשים, זועמים ועצובים.
העיצוב האמנותי של הקליפ נעשה בהשראת העולם הפנטסטסי של בוש ומלא במחוות כלליות וספציפיות ליצירותיו אשר כולן מתקשרות לנושאים שליליים:

אדם וחווה ברגע בו הנחש מפתה את חווה לאכול מן התפוח ולפי האמונה, להביא את החטא והסבל על האנושות כולה. הדימוי שמצטטים בקליפ הוא הפאנל השמאלי בערימת השחת

המפלצת האוכלת את נשמות החוטאים מתוך הפאנל השמאלי בגן התענוגות הארציים

ואת הסצינה הנוצרית שמתארת פונטיוס פילאטוס שמציג את ישו להמון הזועם, כפות ועם כתר קוצים רגעים לפני צליבתו (Ecce Homo) שתוארה רבות באמנות וגם על ידי בוש.

בקליפ מופיעים דימויים נוספים שמגיעים גם הם מהעולם הפנטסטסי של בוש כמו האישה-נחש שמופיעה בסצינת החטא הקדמון, כמפתה של חווה (למדה דווקא אישה-נחש? זה כבר נושא לפוסט אחר)

דמות נוספת היא אישה-עץ המחזיקה תינוק. באתר הבא שמסתמך על כתביו של דירק בוקס, שכתב בשנות ה-50 על הסימבוליזם ביצירותיו של בוש, נכתב שהדימוי מסמל משחק מילים על המילה נדן/תרמיל והמשמעות שלה כקבצנית או רוח רעה. זנבה המצולק מראה שסופה רע, והילד שהיא מחזיקה גם נקשר במשחק מילים על הורה גרוע. כל הדימוי השלילי הזה נמצא בפאנל המרכזי ביצירה פיתויי אנטוניוס הקדוש, המציג את סיפורו של הקדוש אותו ביקש השטן לפתות לחיי חטא והציג בפניו חזיונות דמוניים.
באתר הבא , שהוא מאוד מעניין ומפרט על כ-ל הדמויות ביצירות של בוש נכתב שהדימוי דווקא קשור למריה והילד וסצינת הבריחה למצרים. אני פחות מתחברת לפרשנות הזו אבל שווה לקרוא באתר.

מילות השיר נכתבו לאחר מותה של אמו של הסולן מסרטן ומדברות על כאב שיכול להתפרש ככאב הנפשי שהוא חש על אובדנה, או הכאב הפיזי שהיא חשה בזמן מחלתה. מעניין ששני הוריו היו נוצרים אדוקים, מה שמתקשר לדימויים הנוצריים לכל אורך הקליפ כשהלהקה גם מנגנת מתחת לדימוי של ישו הצלוב, ושהקליפ והכאב נפסקים רק בצליבה של ישו המסמלת גאולה.

תהנו מהקליפ, וכמו תמיד, אשמח לתגובות ולמנוים חדשים.