*לכל מי שהגיע לכאן דרך מאקו, ברוכים הבאים לבלוג שלי. מוזמנים להנות משלל פוסטים על הקשר בין תולדות האמנות לתרבות פופולארית. מזמינה אתכם לעקוב גם בפייסבוק
https://www.facebook.com/songandartblog/ *
בכל שנות קיומו של הבלוג עוד לא יצא לי לנתח קליפ ישראלי.
בשנים האחרונות יצאו לא מעט קליפים ישראלים מושקעים, כשכל יוצר וידאו הבין את כוחה של הרשת , הרשתות החברתיות והיוטיוב. אבל מעטים מהקליפים באמת עשו מחוות לתולדות האמנות שזה כאמור הקונספט של הבלוג שאתם קוראים...
ואז, יצא ממש השבוע, הקליפ החדש של עברי לידר.
את עברי אני מאוד אוהבת כמוסיקאי ויוצר כבר מתחילת דרכו, אי שם בסוף הניינטיז. אחד האלבומים הראשונים שקניתי (בחטיבה) היה "האנשים החדשים". מעבר לזה תמיד הערכתי אותו גם כאדם, מהראיונות שלו במדיה וגם כי לשמחתי זכיתי לפגוש אותו בשירות הצבאי.
שירתתי כעורכת מוסיקלית בגל"צ (2005-2007) וניתנה לי משימה להקליט "אינסרט" (קטע קול) שלו כפרומו לתכנית המוסיקה הישראלית "המקור" ששודרה בגלגלצ באותה תקופה. כמובן שקפצתי על המציאה ומהר מאוד מצאתי את עצמי בסלון (!) של עברי , מקליטה אותו ואפילו פוגשת את הכלב החמוד שלו שמאז הלך לעולמו.
כמובן שמרוב ההתרגשות שכחתי את הקייס של מכשיר ההקלטה ואז פגשתי את עברי שוב, הפעם באולפן שלו כדי לקבל את הקייס בחזרה.
בכל הסיטואציה הזו עברי היה כל כך נחמד, כאחד האדם ולא מתנשא או כל דבר שאולי היה מצופה מזמר במעמדו.
אז עברי, אם אתה קורא את זה, אין סיכוי שאתה זוכר את האפיזודה הזו אבל לי כחיילת דאז , זה היה אחד הרגעים המרגשים. אגב, זו הייתה התקופה של טרום הסלפי (כי הסמארטפונים עוד לא היו קיימים) וחתימה לא ביקשתי אז הכול נשאר רק בזכרון שלי :-)
אני חייבת לומד שמבחינת קליפים עברי תמיד הקפיד על קליפים מושקעים ומתוחכמים, עם אמירה חזותית חזקה - אם זה "תמיד אהבה" המלנכולי והסימבולי , "זכיתי לאהוב" המצויר והנוגע ללב , "מישהו פעם" המצמרר ו"ילדות והעיר הגדולה" המטלטל והביקורתי.
מתוך "זכיתי לאהוב"
ביחס לקליפים הנ"ל , הקליפ ל"מוגזם" מאוד שונה כי הוא באמת מוגזם - מוגזם בצבעוניות, בשפה החזותית מלאת הרפרנסים, העריכה המהירה, ההבזקים והאפקטים, האנימציה וכמובן הריקודים. אבל מוגזם לטובה, כי הקליפ משקף במדויק את רוח השיר של OVERLOAD של חושים, מעין סינסתזיה.
הקליפ בויים על ידי רומן בוצ'אצקי, במאי קליפים ויוצר חזותי מוכשר שבשנתיים שלוש האחרונות הפך לאחד מיוצרי הקליפים הבולטים בארץ בזכות הקליפים המקוריים והמושקעים שביים לסטטיק ובן אל, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהתדמית והיצירה שלהם. בנוסף ביים קליפים גם לאליעד ולשרית חדד. הקליפים של בוצ'אצקי מאוד מלוטשים וסינמטיים מצד אחד, ומצד שני מלאים ברפרנסים לתרבות הפופ. אפשר לראות זאת במיוחד קליפים של סטטיק ובן אל - הקליפ האחרון של "הכול לטובה" הוא שיר הלל לסרטי וסדרות מד"ב כמו "האלמנט החמישי", "אוואטאר", "מנהרת הזמן" ועוד
בוצ'אצקי יוצר קליפים ברמה בינלאומית וכיף לראות את זה בארץ.
וכעת, אחרי כל הפתיחה הזו ניגש לניתוח שקליפ של לידר - "מוגזם"
בעקרון, הקליפ מצולם בסט של מעין מסדרון שמחליף צבעים בגווני נאון של ורוד, כתום, כחול סגול ולבן לצד חלל רחב יותר.
בתוך החללים הנ"ל יש את עברי לידר ואחיו הבכור עמיאל, לצד רקדנים שונים.
רוב הרקדנים נראים רקדני היפהופ חוץ מהתאומים שאני מנחשת שהגיעו מבלט גיאורגי. כולם לבושים בסגנון היפהופי שמשתלב עם ההפקה המוסיקלית של השיר.
בקליפ עברי ואחיו רוקדים (בכוריאוגרפיה חמודה מאוד יש לציין) לצד הרקדנים השונים שכמעט ואף פעם לא מופיעים איתם באותו הפריים.
לצד הריקודים וחילופי הצבעים בחלל, ישנה אנימציה שנותנת אפקט של ריצוד. לעתים הריצוד מאוד בולט ולעתים הוא כל כך מהיר שנדרשת האטה מקסימלית של הקליפ כדי להבחין במסרים התת הכרתיים שמועברים שם (קצת הרבה "FIGHT CLUB"). כשצפיתי בקליפ לראשונה שמתי לב שיש דימוים מהירים מאוד שמגיעים מתולדות האמנות ומתרבות הפופ . אבל רק כשבאמת האטתי את הקליפ ובחנתי אותו כמעט לפי פריימים - הצלחתי להגיע לכל הרפרנסים שיש שם ואני חייבת לומר שהם מאוד מעניינים.
הקליפ נפתח בדימוי של הספק נזיר ספק ראפר עתידני הזה . הוא לובש לבן, יש לו גורמט ומשקפיים של מציאות וירטואלית.
אז מה זה אומר? שכל מה שאנחנו רואים בקליפ הוא מה שהוא רואה במשקפיים? ייתכן.
מאותו רגע מצטרף עברי לידר, ואליו אחיו ואז חבורת הרקדנים.
הדימויים שמופיעים על עברי והאחרים מתחלקים לשניים : סימנים גרפיים באנימציה שמשלימים את הטקסט של השיר - למשל כשעברי שר על כסף מצוירות שטרות.
הסוג השני הם רפרנסים לתולדות האמנות ולתרבות הפופולארית.
לדעתי מה שמשותף לכולם, הוא זה שהם גיבורי תרבות -ישו, ואן גוך, פיקאסו, דה וינצ'י, מייקל ג'קסון, מיקי מאוס ועוד. כולם עיצבו את התרבות המערבית וכולם מקבלים ביטוי בתרבות הפופולארית - בסרטים, קליפים, מוצרים, אופנה ועוד. כלומר נושא העל הוא פוסט-מודרניסטי בהוויותו - שילוב בין "גבוה" ל"נמוך", כשבימינו ובעת הפוסט-מודרניסטית בכלל, הגבולות מטשטשים עד לא רלוונטיים.
ומכיוון שהשיר כולו עוסק בסוג של מגלומניה וחגיגה של החיים בצורה מוגזמת, הדימוים מתחברים לטקסט. גם השיר הוא שילוב בין "גבוה" (גיבורי תרבות, אמנות גבוהה, ערכים) ל"נמוך" (תרבות פופולארית, יומיומיות, חומרניות, נובורישיות).
הדימוי הראשון שמופיע ומרפרר לאמנות הוא הכתר של האמן ז'אן מישל בסקיה
כלומר התחלנו מבסקיה שהתחיל כאמן רחוב שהפך לאמן מוערך (בדומה לקית' הרינג שעבד במקביל אליו), בן חסות של אנדי וורהול ושילב בין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה". והמשכנו עם דוד, האוצר הלאומי של פירנצה (ואיטליה, והעולם המערבי בכלל) המרכיב משקפי שמש, שוב יש ערבוב בין עולם האמנות לתרבות הפופולארית, בין ה"גבוה" ל"נמוך".
ההדפס שמופיע על הבגד של לידר הוא פרט מתוך "הנשיקה" של קלימט
הפאטרנים של קלימט הם חלק מהשפה החזותית שלו וגם קלימט הוא אחד מהאמנים הפופולאריים ביותר שהיצירות שלו הפכו למוצרים, כולל בגדים.
Gustav Klimt, The Kiss, 1908
יש כאן שני ציורים , אחד של רפאל
Raphael, Transfiguration, 1516–20
ואת השני לא הצלחתי לזהות.
לראשונה בקליפ יש דימוי דתי, של ישו ברגע שמכונה בעברית "ההשתנות". בברית החדשה הסצינה מתרחשת על הר ובה ישו מרחף וזוהר.
על פי המסורת ההשתנות הציבה את ישו במעמד שווה למשה ולאליהו שעמם דיבר, ואישרה את מעמדו כבן האלוהים.
ישו הוא לחלוטין גיבור תרבות שמזמן נמצא לא רק בין דפי הברית החדשה אלא בכל העולם הנוצרי, מהכנסייה , דרך סרטים, קליפים, סרטים מצוירים ומרצ'נדייז.
קצת קשה לראות בתאורה הזאת אבל מדובר ברפרנס למונק והצעקה
Edvard Munch, The Scream, 1893
למרות ציוריו המלנכוליים וחייו הסבוכים, ציור זה הפך לאיקונה מודרנית וחדר לתרבות הפופולארית ברמה כזאת עד שאימוג'י מבוסס עליו
הדימוי הבא הוא וריאציה על פאבלו פיקאסו
Pablo Picasso - Retrato de Dora Maar, 1936
לא הצלחתי לזהות את הציור במדויק, יכול להיות שבאמת זו וריאציה של כמה מרכיבים שאוחדו יחד. בכל מקרה שפתו הויזואלית של פיקאסו גם היא הפכה לטריידמארק שהגיע לתרבות הפופולארית.
הדימוי הבא מגיע מסרטים מצוירים
יד שמזכירה את מיקי מאוס
מיקי מאוס, הסמל של דיסני הוא המלך של התרבות הפופולארית.
האדם הויטרויאני של דה וינצ'י הוא הדימוי הבא
Leonardo da Vinci,
Vitruvian Man, 1490
ההופעה הראשונה מתוך שתיים של דה וינצ'י בקליפ זה. דה וינצ'י היה גאון, איש רנסאנס (ליטרלי), מדען ואמן ששמו הפך לסמל של התקופה. אז כן, גם דה וינצ'י הוא גיבור תרבות וההופעות של יצירותיו ושלו בתרבות הפופולארית רבות מספור. הנה אחת חביבה במיוחד מתוך הסרט Ever After עם דרו ברימור.
גיבור התרבות הבא הוא פרד אסטר, שביחד עם ג'ינג'ר רוג'רס עיצבו את ז'אנר המיוזיקלס האמריקאי, כשאת ההשפעות שלהם אפשר לראות עד היום - למשל ב"לה לה לנד"
פרד אסטר
הדימוים המשתנים על פניה של הרקדנית הם פניהן של נשים שגם הן , הפכו לגיבורי תרבות
הראשונה היא קוקו שאנל, מעצבת האופנה שתרמה לתנועה הפמיניסטית בעיצוביה - בגדי נשים נוחים ששינו את התפיסה שהייתה עד אז לפיה נשים צריכות ללבוש מחוכים כדי להיות אלגנטיות. עד היום שאנל הוא מותג וסמל לאלגנטיות הצרפתית, שלא לדבר על הבושם המפורסם של המותג, "שאנל מספר 5" שנחשב לנמכר ביותר בעולם עד היום.
פרידה קאלו האחת והיחידה, אמנית שאמנם הצליחה יחסית בחייה אבל אי אפשר להשוות זאת להצלחה שלה לאחר מותה. קאלו הפכה לסמל לפמיניזם, לנשיות, לאמנות. סמל לאומי של מקסיקו, אייקון אופנה ותרבות.
אחת הדוגמאות לביטוי של קאלו בתרבות פופולארית היה פילטר של סנאפצ'ט עם המאפיינים המוכרים שלה
כאן בתמונה קים קרדשיאן בפילטר של פרידה קאלו. ערבוב אמיתי בין גבוה לנמוך...
ביונסה , שבעצמה מרפררת למריה הקדושה , שילוב מושלם בין תרבות פופולרית לתולדות האמנות ובין תרבות גבוהה לנמוכה.
הדימוי הנשי הנוסף הוא של זהא חדיד, שהייתה אדריכלית בינלאומית מצליחה ומוערכת, והייתה האישה הראשונה לקבל את פרס "פריצקר" היוקרתי לאדריכלות
ניתן לומר שכל הנשים שנבחו הן גיבורות תרבות, פורצות דרך וסמלים פמיניסטיים. למעט חדיד כולן הפכו גם לסמלי תרבות פופולארית.
כאן מתחיל רצף מעניין
בריאת האדם של מיכאלנג'לו
Michelangelo, Creation of Adam, 1512
בריאת האדם, שגם היא כמובן אייקון ידוע, ספציפית שתי הידיים האחת של האל והשנייה של אדם עוברת לדימוי הבא שהוא התפוח של מגריט, מתוך הציור "בן האדם"
התפוח של מגריט
René Magritte, The Son of Man, 1964
והתפוח הזה שמסמל כמובן את התפוח בגן העדן, פרי עץ הדעת (שמעולם אגב לא צוין בתנ"ך שהוא תפוח, אלא מדובר בתפיסה שמגיעה מטעות כתיב בתרגום התנ"ך וכמובן מביסוס שלה בתולדות האמנות)
אותו פרי עץ הדעת הופך ללוגו של אפל , דווקא בגרסתו המוקדמת יותר. מעניין לראות שהתפוח של אפל נגוס, כלומר האדם קיבל את הידע האסור, מה שמתחבר להוויה של אפל ולחדשנות שלה.
בהמשך קטע וידאו נוסף, בדומה לפרד אסטר שעיצב בצעדי הריקוד שלו את עולם המיוזיקלס של ראשית הקולנוע האמריקאי, כך מייקל ג'קסון עיצב ב"צעידת הירח" שלו את האייטינז והניינטיז, ומשפיע עד היום כמובן גם לאחר מותו.
הליכת הירח של מייקל ג'קסון
הדימוי הבא הוא העתיק ביותר
זורק הדיסקוס
Myron, Discobolus , 2nd century AD
במקור פסל יווני עתיק, אפשר לומר שהוא מתכתב עם הפסל השני בקליפ - דוד, משום שדוד הוא פסל רנסאנסי שמושפע , כמו כל האמנות בתקופה ההיא, מהעת הקלאסית.
מלבד זאת, גם דוד וגם זורק הדיסקוס מלבד היותם פסלים מפורסמים מאוד, מייצגים איזשהו מודל יופי גברי אידאלי שלחלוטין רלוונטי גם היום, בעידן האינסטגרם הבלתי אפשרי.
בהמשך דוד של מיכאלנג'לו שמשולב ביצירה נוספת
דיוקן עצמי של ואן גוך
Vincent Van Gogh,
Self-Portrait with Grey Felt Hat, 1887
מעניין שדוד על כל האידאליזציה שלו הופך לואן גוך הקודר, אך גם ואן גוך מזמן איבד מהמשמעויות המקוריות שלו כשהפך לאייקון, סמל סטטוס וגיבור תרבות פופולארית שמופיע גם כמותג של וודקה.
לבסוף' מופיע מאשאפ של התצלום המפורסם המכונה "הנערה האפגנית" יחד עם המונה ליזה כמובן
Afghan Girl
1984 Photographic portrait by journalist Steve McCurry
והנה המונה ליזה
Leonardo da Vinci, Mona Lisa, 1503-6
https://www.facebook.com/songandartblog/ *
בכל שנות קיומו של הבלוג עוד לא יצא לי לנתח קליפ ישראלי.
בשנים האחרונות יצאו לא מעט קליפים ישראלים מושקעים, כשכל יוצר וידאו הבין את כוחה של הרשת , הרשתות החברתיות והיוטיוב. אבל מעטים מהקליפים באמת עשו מחוות לתולדות האמנות שזה כאמור הקונספט של הבלוג שאתם קוראים...
ואז, יצא ממש השבוע, הקליפ החדש של עברי לידר.
את עברי אני מאוד אוהבת כמוסיקאי ויוצר כבר מתחילת דרכו, אי שם בסוף הניינטיז. אחד האלבומים הראשונים שקניתי (בחטיבה) היה "האנשים החדשים". מעבר לזה תמיד הערכתי אותו גם כאדם, מהראיונות שלו במדיה וגם כי לשמחתי זכיתי לפגוש אותו בשירות הצבאי.
שירתתי כעורכת מוסיקלית בגל"צ (2005-2007) וניתנה לי משימה להקליט "אינסרט" (קטע קול) שלו כפרומו לתכנית המוסיקה הישראלית "המקור" ששודרה בגלגלצ באותה תקופה. כמובן שקפצתי על המציאה ומהר מאוד מצאתי את עצמי בסלון (!) של עברי , מקליטה אותו ואפילו פוגשת את הכלב החמוד שלו שמאז הלך לעולמו.
כמובן שמרוב ההתרגשות שכחתי את הקייס של מכשיר ההקלטה ואז פגשתי את עברי שוב, הפעם באולפן שלו כדי לקבל את הקייס בחזרה.
בכל הסיטואציה הזו עברי היה כל כך נחמד, כאחד האדם ולא מתנשא או כל דבר שאולי היה מצופה מזמר במעמדו.
אז עברי, אם אתה קורא את זה, אין סיכוי שאתה זוכר את האפיזודה הזו אבל לי כחיילת דאז , זה היה אחד הרגעים המרגשים. אגב, זו הייתה התקופה של טרום הסלפי (כי הסמארטפונים עוד לא היו קיימים) וחתימה לא ביקשתי אז הכול נשאר רק בזכרון שלי :-)
אני חייבת לומד שמבחינת קליפים עברי תמיד הקפיד על קליפים מושקעים ומתוחכמים, עם אמירה חזותית חזקה - אם זה "תמיד אהבה" המלנכולי והסימבולי , "זכיתי לאהוב" המצויר והנוגע ללב , "מישהו פעם" המצמרר ו"ילדות והעיר הגדולה" המטלטל והביקורתי.
מתוך "זכיתי לאהוב"
ביחס לקליפים הנ"ל , הקליפ ל"מוגזם" מאוד שונה כי הוא באמת מוגזם - מוגזם בצבעוניות, בשפה החזותית מלאת הרפרנסים, העריכה המהירה, ההבזקים והאפקטים, האנימציה וכמובן הריקודים. אבל מוגזם לטובה, כי הקליפ משקף במדויק את רוח השיר של OVERLOAD של חושים, מעין סינסתזיה.
הקליפ בויים על ידי רומן בוצ'אצקי, במאי קליפים ויוצר חזותי מוכשר שבשנתיים שלוש האחרונות הפך לאחד מיוצרי הקליפים הבולטים בארץ בזכות הקליפים המקוריים והמושקעים שביים לסטטיק ובן אל, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהתדמית והיצירה שלהם. בנוסף ביים קליפים גם לאליעד ולשרית חדד. הקליפים של בוצ'אצקי מאוד מלוטשים וסינמטיים מצד אחד, ומצד שני מלאים ברפרנסים לתרבות הפופ. אפשר לראות זאת במיוחד קליפים של סטטיק ובן אל - הקליפ האחרון של "הכול לטובה" הוא שיר הלל לסרטי וסדרות מד"ב כמו "האלמנט החמישי", "אוואטאר", "מנהרת הזמן" ועוד
בוצ'אצקי יוצר קליפים ברמה בינלאומית וכיף לראות את זה בארץ.
וכעת, אחרי כל הפתיחה הזו ניגש לניתוח שקליפ של לידר - "מוגזם"
בעקרון, הקליפ מצולם בסט של מעין מסדרון שמחליף צבעים בגווני נאון של ורוד, כתום, כחול סגול ולבן לצד חלל רחב יותר.
בתוך החללים הנ"ל יש את עברי לידר ואחיו הבכור עמיאל, לצד רקדנים שונים.
רוב הרקדנים נראים רקדני היפהופ חוץ מהתאומים שאני מנחשת שהגיעו מבלט גיאורגי. כולם לבושים בסגנון היפהופי שמשתלב עם ההפקה המוסיקלית של השיר.
בקליפ עברי ואחיו רוקדים (בכוריאוגרפיה חמודה מאוד יש לציין) לצד הרקדנים השונים שכמעט ואף פעם לא מופיעים איתם באותו הפריים.
לצד הריקודים וחילופי הצבעים בחלל, ישנה אנימציה שנותנת אפקט של ריצוד. לעתים הריצוד מאוד בולט ולעתים הוא כל כך מהיר שנדרשת האטה מקסימלית של הקליפ כדי להבחין במסרים התת הכרתיים שמועברים שם (קצת הרבה "FIGHT CLUB"). כשצפיתי בקליפ לראשונה שמתי לב שיש דימוים מהירים מאוד שמגיעים מתולדות האמנות ומתרבות הפופ . אבל רק כשבאמת האטתי את הקליפ ובחנתי אותו כמעט לפי פריימים - הצלחתי להגיע לכל הרפרנסים שיש שם ואני חייבת לומר שהם מאוד מעניינים.
הקליפ נפתח בדימוי של הספק נזיר ספק ראפר עתידני הזה . הוא לובש לבן, יש לו גורמט ומשקפיים של מציאות וירטואלית.
אז מה זה אומר? שכל מה שאנחנו רואים בקליפ הוא מה שהוא רואה במשקפיים? ייתכן.
מאותו רגע מצטרף עברי לידר, ואליו אחיו ואז חבורת הרקדנים.
הדימויים שמופיעים על עברי והאחרים מתחלקים לשניים : סימנים גרפיים באנימציה שמשלימים את הטקסט של השיר - למשל כשעברי שר על כסף מצוירות שטרות.
הסוג השני הם רפרנסים לתולדות האמנות ולתרבות הפופולארית.
לדעתי מה שמשותף לכולם, הוא זה שהם גיבורי תרבות -ישו, ואן גוך, פיקאסו, דה וינצ'י, מייקל ג'קסון, מיקי מאוס ועוד. כולם עיצבו את התרבות המערבית וכולם מקבלים ביטוי בתרבות הפופולארית - בסרטים, קליפים, מוצרים, אופנה ועוד. כלומר נושא העל הוא פוסט-מודרניסטי בהוויותו - שילוב בין "גבוה" ל"נמוך", כשבימינו ובעת הפוסט-מודרניסטית בכלל, הגבולות מטשטשים עד לא רלוונטיים.
ומכיוון שהשיר כולו עוסק בסוג של מגלומניה וחגיגה של החיים בצורה מוגזמת, הדימוים מתחברים לטקסט. גם השיר הוא שילוב בין "גבוה" (גיבורי תרבות, אמנות גבוהה, ערכים) ל"נמוך" (תרבות פופולארית, יומיומיות, חומרניות, נובורישיות).
אם היה לי כל הכסף בעולם
הייתי בן זונה מוגזם
קונה עיתון קורא לו הון וסגנון
בא להופעות על אפריון
מרוקן את הירקון
מרצף אותו בטורקיז
ממלא אותו ב- Evian
מים מפריז
עושה הכול בשכל
משדרג ת'דגל
מחליף את המגן דוד בסמל של שקל
הדימוי הראשון שמופיע ומרפרר לאמנות הוא הכתר של האמן ז'אן מישל בסקיה
ובמעבר חד, דוד של מיכאלנג'לו כמובן, כאן במשקפי שמש
כלומר התחלנו מבסקיה שהתחיל כאמן רחוב שהפך לאמן מוערך (בדומה לקית' הרינג שעבד במקביל אליו), בן חסות של אנדי וורהול ושילב בין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה". והמשכנו עם דוד, האוצר הלאומי של פירנצה (ואיטליה, והעולם המערבי בכלל) המרכיב משקפי שמש, שוב יש ערבוב בין עולם האמנות לתרבות הפופולארית, בין ה"גבוה" ל"נמוך".
ההדפס שמופיע על הבגד של לידר הוא פרט מתוך "הנשיקה" של קלימט
הפאטרנים של קלימט הם חלק מהשפה החזותית שלו וגם קלימט הוא אחד מהאמנים הפופולאריים ביותר שהיצירות שלו הפכו למוצרים, כולל בגדים.
Gustav Klimt, The Kiss, 1908
יש כאן שני ציורים , אחד של רפאל
Raphael, Transfiguration, 1516–20
ואת השני לא הצלחתי לזהות.
לראשונה בקליפ יש דימוי דתי, של ישו ברגע שמכונה בעברית "ההשתנות". בברית החדשה הסצינה מתרחשת על הר ובה ישו מרחף וזוהר.
על פי המסורת ההשתנות הציבה את ישו במעמד שווה למשה ולאליהו שעמם דיבר, ואישרה את מעמדו כבן האלוהים.
ישו הוא לחלוטין גיבור תרבות שמזמן נמצא לא רק בין דפי הברית החדשה אלא בכל העולם הנוצרי, מהכנסייה , דרך סרטים, קליפים, סרטים מצוירים ומרצ'נדייז.
Edvard Munch, The Scream, 1893
למרות ציוריו המלנכוליים וחייו הסבוכים, ציור זה הפך לאיקונה מודרנית וחדר לתרבות הפופולארית ברמה כזאת עד שאימוג'י מבוסס עליו
שלא לדבר על הסרט שכולנו מעדיפים לשכוח
הדימוי הבא הוא וריאציה על פאבלו פיקאסו
Pablo Picasso - Retrato de Dora Maar, 1936
לא הצלחתי לזהות את הציור במדויק, יכול להיות שבאמת זו וריאציה של כמה מרכיבים שאוחדו יחד. בכל מקרה שפתו הויזואלית של פיקאסו גם היא הפכה לטריידמארק שהגיע לתרבות הפופולארית.
הדימוי הבא מגיע מסרטים מצוירים
מיקי מאוס, הסמל של דיסני הוא המלך של התרבות הפופולארית.
האדם הויטרויאני של דה וינצ'י הוא הדימוי הבא
Leonardo da Vinci,
Vitruvian Man, 1490
ההופעה הראשונה מתוך שתיים של דה וינצ'י בקליפ זה. דה וינצ'י היה גאון, איש רנסאנס (ליטרלי), מדען ואמן ששמו הפך לסמל של התקופה. אז כן, גם דה וינצ'י הוא גיבור תרבות וההופעות של יצירותיו ושלו בתרבות הפופולארית רבות מספור. הנה אחת חביבה במיוחד מתוך הסרט Ever After עם דרו ברימור.
גיבור התרבות הבא הוא פרד אסטר, שביחד עם ג'ינג'ר רוג'רס עיצבו את ז'אנר המיוזיקלס האמריקאי, כשאת ההשפעות שלהם אפשר לראות עד היום - למשל ב"לה לה לנד"
פרד אסטר
הדימוים המשתנים על פניה של הרקדנית הם פניהן של נשים שגם הן , הפכו לגיבורי תרבות
הראשונה היא קוקו שאנל, מעצבת האופנה שתרמה לתנועה הפמיניסטית בעיצוביה - בגדי נשים נוחים ששינו את התפיסה שהייתה עד אז לפיה נשים צריכות ללבוש מחוכים כדי להיות אלגנטיות. עד היום שאנל הוא מותג וסמל לאלגנטיות הצרפתית, שלא לדבר על הבושם המפורסם של המותג, "שאנל מספר 5" שנחשב לנמכר ביותר בעולם עד היום.
פרידה קאלו האחת והיחידה, אמנית שאמנם הצליחה יחסית בחייה אבל אי אפשר להשוות זאת להצלחה שלה לאחר מותה. קאלו הפכה לסמל לפמיניזם, לנשיות, לאמנות. סמל לאומי של מקסיקו, אייקון אופנה ותרבות.
אחת הדוגמאות לביטוי של קאלו בתרבות פופולארית היה פילטר של סנאפצ'ט עם המאפיינים המוכרים שלה
כאן בתמונה קים קרדשיאן בפילטר של פרידה קאלו. ערבוב אמיתי בין גבוה לנמוך...
Nickolas Muray
Frida Kahlo on White Bench, New York, 1939
ביונסה , שבעצמה מרפררת למריה הקדושה , שילוב מושלם בין תרבות פופולרית לתולדות האמנות ובין תרבות גבוהה לנמוכה.
הדימוי הנשי הנוסף הוא של זהא חדיד, שהייתה אדריכלית בינלאומית מצליחה ומוערכת, והייתה האישה הראשונה לקבל את פרס "פריצקר" היוקרתי לאדריכלות
ניתן לומר שכל הנשים שנבחו הן גיבורות תרבות, פורצות דרך וסמלים פמיניסטיים. למעט חדיד כולן הפכו גם לסמלי תרבות פופולארית.
כאן מתחיל רצף מעניין
בריאת האדם של מיכאלנג'לו
Michelangelo, Creation of Adam, 1512
בריאת האדם, שגם היא כמובן אייקון ידוע, ספציפית שתי הידיים האחת של האל והשנייה של אדם עוברת לדימוי הבא שהוא התפוח של מגריט, מתוך הציור "בן האדם"
התפוח של מגריט
René Magritte, The Son of Man, 1964
והתפוח הזה שמסמל כמובן את התפוח בגן העדן, פרי עץ הדעת (שמעולם אגב לא צוין בתנ"ך שהוא תפוח, אלא מדובר בתפיסה שמגיעה מטעות כתיב בתרגום התנ"ך וכמובן מביסוס שלה בתולדות האמנות)
אותו פרי עץ הדעת הופך ללוגו של אפל , דווקא בגרסתו המוקדמת יותר. מעניין לראות שהתפוח של אפל נגוס, כלומר האדם קיבל את הידע האסור, מה שמתחבר להוויה של אפל ולחדשנות שלה.
בהמשך קטע וידאו נוסף, בדומה לפרד אסטר שעיצב בצעדי הריקוד שלו את עולם המיוזיקלס של ראשית הקולנוע האמריקאי, כך מייקל ג'קסון עיצב ב"צעידת הירח" שלו את האייטינז והניינטיז, ומשפיע עד היום כמובן גם לאחר מותו.
הדימוי הבא הוא העתיק ביותר
זורק הדיסקוס
Myron, Discobolus , 2nd century AD
במקור פסל יווני עתיק, אפשר לומר שהוא מתכתב עם הפסל השני בקליפ - דוד, משום שדוד הוא פסל רנסאנסי שמושפע , כמו כל האמנות בתקופה ההיא, מהעת הקלאסית.
מלבד זאת, גם דוד וגם זורק הדיסקוס מלבד היותם פסלים מפורסמים מאוד, מייצגים איזשהו מודל יופי גברי אידאלי שלחלוטין רלוונטי גם היום, בעידן האינסטגרם הבלתי אפשרי.
בהמשך דוד של מיכאלנג'לו שמשולב ביצירה נוספת
דיוקן עצמי של ואן גוך
Vincent Van Gogh,
Self-Portrait with Grey Felt Hat, 1887
מעניין שדוד על כל האידאליזציה שלו הופך לואן גוך הקודר, אך גם ואן גוך מזמן איבד מהמשמעויות המקוריות שלו כשהפך לאייקון, סמל סטטוס וגיבור תרבות פופולארית שמופיע גם כמותג של וודקה.
לבסוף' מופיע מאשאפ של התצלום המפורסם המכונה "הנערה האפגנית" יחד עם המונה ליזה כמובן
1984 Photographic portrait by journalist Steve McCurry
המאש אפ מעניין, שילוב של מזרח ומערב, וגם כאן, שתי גיבורות תרבות שהפכו לגיבורות תרבות פופולארית.
הנערה האפגנית כונתה אגב "מונה ליזה האפגנית" כי מונה ליזה הוא הפורטרט הנשי המפורסם ביותר בעולם, וכך היה גם הצילום של הנערה.
והנה המונה ליזה
Leonardo da Vinci, Mona Lisa, 1503-6
מעניין שזה הדימוי שבו מסתיים הקליפ הזה, וזה כל כך מתאים בעיני. המונה ליזה היא כאמור הפורטרט הנשי הידוע והפופולארי ביותר בעולם, שלא לומר, יצירת האמנות הפופולארית והידועה ביותר בעולם. המונה ליזה כל כך מפורסמת עד שכבר הפכה לנדושה, נעשו לה כל כך הרבה וריאציות, של דושאן היא המפורסמת שבהן וכמובן מרצ'נדייז בלי סוף.
לסיכום, קריאה של הקליפ המשלבת בין הטקסט, לדימויים הרבים המופיעים בו, יוצרת קליפ מעמיק בהחלט עם אמירה מעניינת על העידן בו אנו חיים, בו תרבות גבוהה אולי קיימת במוזיאונים, אבל לא נשארת רק שם, וחשבונות אינסטגרם זוכים לאהדה גדולה יותר מציורי מופת. בהחלט מוגזם.
************************************************************************
ב-03.01.18 אני מרצה ב"טוקהאוס" בת"א על פולקלור רוסי
https://www.facebook.com/events/1975231852734363/
************************************************************************
ב-03.01.18 אני מרצה ב"טוקהאוס" בת"א על פולקלור רוסי
https://www.facebook.com/events/1975231852734363/