דפים

יום שלישי, 17 בספטמבר 2013

אוריינטליזם באמנות ובתרבות הפופולארית

בפוסט הקודם עסקתי בהשפעות המזרח הרחוק על אמנות המאה ה-18 וה-19 - השינואזרי והג'אפוניזם. עוד קודם לכן נגעתי במושג ה"טורקרי", ההשפעות הטורקיות על אמנות המאה ה-18, בעיקר בצרפת.
הטורקרי בהרבה מובנים, היה הקדמה לגל האוריינטליזם ששטף את אירופה במאה ה-19. האוריינטליזם הוא המבט המערבי על המזרח, בדגש על המזרח התיכון.

אולם עוד לפני שארחיב על הטורקרי שפרח המאה ה-18, אציג את העדויות המוקדמות יותר לאוריינטליזם שנראו ביצירות מהעת העתיקה והרנסאנס:

 שלושת המאגים מהברית החדשה שהגיעו מהמזרח אל בית לחם בכדי לסגוד לתינוק ישו שזה עתה נולד.
המאגים תוארו כבר במאה ה-6 כשלושה גברים בבגדים מזרחיים בעלי מאפיינים פרסיים, כולל כובע פריגי. פריגיה הייתה איזור באסיה הקטנה  והכובע הפריגי הפך בעת העתיקה לאטריבוט מזרחי.

שלושת האמגושים נושאים את מתנותיהם - פסיפס ביזנטי בבזיליקת סנט אפולינרה נואובו ברוונה (המאה ה-6)


אמן אנונימי מהאסכולה והנציאנית במאה ה-16 תאר את קבלת השגרירים בדמשק כשלא ברור אם אי פעם ביקר במקום.
מה שמחזק הנחה זו הם הצבאים שצייר בחזית שמעולם לא נראו בסוריה.



תיאורים של סצינות מהתנ"ך כללו מוטיבים אוריינטליסטיים. למשל יצירתו של רמברנדט  מהמאה ה-17 שתארה את משתה בלשצאר, מלך בבל, ברגע בו הוא מקבל נבואה שתפורש על ידי הנביא דניאל
בלשצאר הבבלי מתואר בצורה אוריינטליסטית עם טורבן המזכיר את תיאורי הסולטנים בטורקרי שניצניו התרחשו במקביל.

Rembrandt, Belshazzar's Feast, 1635




באופן כללי, התקיימו השפעות אמנותיות מוסלמיות על האמנות הנוצרית החל מהמאה ה-7, עליהן תוכלו ללמוד יותר כאן  כשאחת הדוגמאות המעניינות הן שילובים של שטיחים מזרחיים בציורי רנסאנס, בינהן סצינות נוצריות (!) שכנראה מעידים על המיקום האוריינטלי של הברית החדשה, הלא היא ארץ ישראל.

שימו לב לשטיח המזרחי מתחת לרגלי המדונה.

Gentile Bellini, Madonna and Child Enthroned, late 15th century.




כפי שציינתי, הטורקרי בעיני הוא הבסיס החזותי המשפיע ביותר על האוריינטליזם של המאה ה-19 .
מקורות הטורקרי נעוצים ביחסים המדיניים של האימפריה העותמאנית עם מערב אירופה. בסוף המאה ה-14 כבשו את הבלקן כולו, באמצע המאה ה-15 תחת הנהגתו של סולטאן מחמת השני הביסו העותומאניים  את האימפריה הביזנטית עם כיבוש עיר הבירה, קונסטנטינופול, שנקראה מאז איסטנבול.
רק בסוף המאה ה-17, אחרי כיבוש ממלכת הונגריה, נבלמה האימפריה בקרב וינה. ההפסד הביא לחתימת "הסכם קרלוביץ"  לפיו ויתרו העותומאניים על שטחים באירופה וסימן את ראשית שקיעתה של האימפריה.

עם כינון היחסים הדיפלומטיים בין צרפת לעותמאנים במאה ה-18, העניין בתרבות הטורקית גדל – מטיילים רבים נסעו לאימפריה וחזרו עם סיפורים ותיאורים על התרבות האקזוטית. בעיני האירופאים נוצרה תפיסה חדשה של האימפריה – לא מאיימת אלא מושכת וארוטית, בין השאר בגלל ההרמון של הסולטאן, עליו אפרט בהמשך.
עד אז לא הייתה שום נטייה לייצג באופן מציאותי עמים מהמזרח הקרוב, וקונבנציות אלה נועדו רק לשם יצירת אפקט אקזוטי. וכך, בציור ותיאטרון, הושאלו מוטיבים מתלבושות של טורקים, טטארים, פרסים, והודים ושולבו יחדיו.

 למשל, בחיתוך עץ גרמני מהמאה ה-16, בהתאם לדימוי הלוחמני שהיה להם, נראית קבוצת לוחמים טורקים על סוסים לבושים בטורבנים מפוארים. הם עונדים תכשיטים ומחזיקים שרביטים משובצים. גם סוסיהם מקושטים בסרטים.  מן הסתם, הקישוטיות המוגזמת הייתה רחוקה מהמציאות ומעולם לא נראיתה על לוחמים עותומאניים.

יוסט אמן, לוחמים טורקים, 1578


נוצרו תיאורים אותנטיים לכאורה של החיים בטורקיה, אחד הבולטים היה של האמן הפלמי ז'אן באפטיסט ואן מור (Van Mour) אשר התלווה לשגריר הצרפתי באימפריה. יצירותיו של ואן מור תיארו את ההווי החברתי באימפריה, מאירועים דיפלומטיים רשמיים ועד לסצינות ז'אנר עממיות. ב-1711 הוציא השגריר ספר של מאה הדפסים שהתבססו על יצירותיו של ואן מור אשר היוו בסיס מרכזי לדיוקנאות ותמונות הז'אנר של הטורקרי שהגיעו בהמשך. בעיני הם גם ה"אבטיפוס" לציורים האוריינטליסטים של המאה ה-19.

הדפסים של ואן מור





החל משנות ה-20 של המאה ה-18 אמנים צרפתים תיארו ביצירותיהם דמויות אירופאיות מחופשות לפאשות, אודליסק, סולטנים וסולטנות ומשתתפות בסצינות פנטסטיות בהרמון.
הטורקרי לא נשאר בגבולות צרפת בלבד אלא התפשט ברחבי אירופה, מערבה ומזרחה והגיע עד היבשת החדשה - אמריקה. 


Sir Joshua Reynolds
Mrs. Trecothick, Full Length, in 'Turkish' Masquerade Dress, Beside an Urn of Flowers, in a Landscape, 1770-1771,





1783,Charles Amedee Philippe van Loo, The Sultana Served By Her Eunuchs





כפי שניתן לראות, בדומה לשינואזרי ולג'אפניזם , לא היו כאן תיאורים אותנטיים של האימפריה העותמאנית (חוץ מואן מור, שגם מהימנותו מוטלת בספק) אלא תפיסה מערבית של איך הדברים נראים במזרח , והשלכתה על תרבות זו. 
בציור של ואן לו הדבר צורם במיוחד, כשבתפקיד ה"סולטנה" המוקפת סריסים ומשרתים, נמצאת נערת רוקוקו בעלת מראה אירופאי צרפתי מובהק, ללא כל קשר לעם הטורקי. 

לאחר ששגעון הטורקרי שכך באירופה לכמה שנים, הוא ניעור מחדש במאה ה-19 וכונה  אוריינטליזם, כשבדומה לטורקרי מדובר במבט מערבי על המזרח, בהתמקדות במזרח התיכון. חלקו מדומין, וחלקו מהימן יותר.

העיסוק המערבי במזרח התיכון צץ מחדש שוב בעקבות תהליכים מדיניים. בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 נפוליאון פלש למצרים וסוריה. מהלך זה גרם להתעניינות ציבורית באיג'יפטולוגיה ובמקביל תועדו מסעותיו של נפוליאון בציורים.
ביצירה הבאה, נראה המצביא מוקף במקומיים שמתוארים בקונבנציות אוריינטליסטיות, כפי שנראה בבגדיהם ובכלי הנשק המזרחיים שלהם.

1806,Antoine-Jean Gros, Bataille d'Aboukir, 25 juillet 1799



במקביל לקולוניזציה, אמנים נסעו לטייל במזרח התיכון ותעדו את רשמיהם ביצירותיהם.
יוג'ין דלקרואה נסע ב-1832 לאלג'יריה ומרוקו והושפע עמוקות ממה שראה בה, הוא תעד מקומיים, בינהם יהודים בציוריו.


Eugene Delacroix, The Women of Algiers, 1834



Eugene Delacroix, Jewish wedding in Morocco , 1839



כמו אמני טורקרי ואוריינטליסטים רבים אחרים, דלקרואה צייר נשים בהרמון. מוטיב ההרמון היה פופולארי מאוד בז'אנר האוריינטליסטי ומקורו כנראה הגיע מאוסף המעשיות "אלף לילה ולילה", שהיה הגורם המרכזי בעיצוב הסטריאוטיפ המערבי על ההרמון.
 מקורן של המעשיות, שהתפרסמו בצרפת בין השנים 1707-1714 בתרגומו של אנטואן גאלאן היה בעיקר מהודו ומפרס, לצד השפעות מחצי האי ערב ואף ממעשיות יהודיות. רק כמאה שנים לאחר פרסומן בצרפת הן תורגמו ופורסמו בעולם הערבי. לא ידוע אם למעשיות היה מחבר אחד או יותר, למרות מקורן העמום ואמיתותן המפוקפקת הן זכו להצלחה אדירה לצרפת ואחר כך בשאר אירופה.

כריכה של אחד העיבודים לספר



סיפור המסגרת מספר על המלך שאהריאר שמגלה שאשתו לא נאמנה לו. הוא מואס במין הנשי כולו ומורה על הוצאת אשתו להורג, ומצווה על הווזיר (השר הבכיר) שלו למצוא לו כלה חדשה בכל לילה. בתו של הווזיר, שהרזאד (או שחרזאדה) מחליטה להתחתן עם המלך. בלילה, היא מתחילה לספר לו סיפור; אולם הסיפור לא מסתיים ובבוקר היא שותקת ומשאירה את המלך במתח. המלך מבטיח שלא להוציאה להורג, כדי שתסיים לספר לו את הסיפור בלילה הבא. וכך בלילה הבא, לאחר שסיימה את הסיפור הראשון, החלה בסיפור שני, והמשיכה באותה הדרך במשך אלף לילה ועוד לילה. לאחר 1001 לילות, כשהיא כבר אם לשלושה מילדי המלך, משתכנע המלך לחדול ממנהגו ולא להרוג את שחרזדה.

בין הסיפורים ששחרזדה מספרת נמצאים גם "אלדין ומנורת הקסמים" ו"עלי באבא וארבעים השודדים" - בין המעשיות הידועות והמצליחות ביותר גם בימינו (הרבה בזכות דיסני שעיבדו את אלאדין לסרט סופר מצליח בשנות התשעים, שאפרט עליו בהמשך)

איורים מקסימים של המאייר הצרפתי דולוק (Edmund Dulac ) מתחילת המאה ה-20 ל"אלף לילה ולילה"





בעקבות הסיפורים של "אלף לילה ולילה" ושל מטיילים שחזרו מהמזרח, ציורי הרמון נפוצו מאוד וקבעו את הסטריאוטיפים של המזרח כמקום מפתה, חושני ואקזוטי.

הרמונות התקיימו במזרח הקרוב מימי קדם וידוע כי גם לבבלים ולפרסים היו הרמונות.
המילה הרמון (Harem) מגיעה מהמילה הערבית חאראם , שמשמעותה אסור או מוקצה.  בתים עותומאניים חולקו לשני חלקים – החלק שיועד לגבר ולאורחיו הגברים היה חראמליק  והשני סלאלמיק שיועד למגורים של הבעל עם אשתו, ילדיהם, קרובות משפחה אחרות תחת חסותו ומשרתות. חלוקה זו התקיימה גם בארמון הסולטאן - ההרמון היה החלק בארמון הסולטאן בו מתגוררות נשותיו, פילגשיו, אמו וילדיו.אף אדם מלבד הסולטאן וסריסיו הורשה להיכנס למתחם זה.

הדעה הרווחת על ההרמון במערב הייתה שכל תושביו עבדים. הדבר נכון חלקית, המשרתות שעבדו בהרמון היו שפחות אפריקאיות ולבנות, בדרך כלל ממוצא צ'רקסי או גיארוגי . העבדות הייתה עניין זמני, ולאחר תקופה שבין 7-9 שנים הן שוחררו מעבדותן. הן יכלו לבחור להישאר עם משפחת מעבידן, ובמקרה זו נתבקשו להתחתן. שפחות שעבדו בהרמונות של אנשים רבי מעלה, התחתנו בדרך כלל עם חבריהם מאותו המעמד. לכן, עבדות הייתה למעשה סולם חברתי מבוקש. השפחות היו מגיעות להרמון כנערות צעירות וממש מגודלות על ידיד משפחת הסולטאן. הן למדו את השפה הטורקית, את עקרונות האסלאם ופיתחו כישרונות שונים כמו קריאה, כתיבה, רקמה, נגינה ריקוד ושירה.

ציורי הרמון מהמאה ה-19:

  1862,Jean Auguste Dominique Ingres, The Turkish Bath





  1814 ,Jean Auguste Dominique Ingres, La grande odelisque


 המשמעות המקורית של המילה אודליסק בטורקית היא "נערת חדר" כלומר משרתת. במערב מושג זה הפך לשם נרדף לפילגש בהרמון הסולטאן ובמאה ה-19 תוארובאמנות אודליסקיות רבות .  ביצירתו של אנגר נמצאים מאפיינים אוריינטליסטים שמתמזגים עם מסורת ניאו קלאסית - מצד אחד מניפת נוצות, טורבן, נרגילה (חפץ פאלי), בדים עשירים ותכשיטים. מצד שני, גוף בעל פרופורציות "אידאליות" (אך לא אפשריות במציאות) שרומזות להשפעות של פיסול קלאסי.


Jean-Léon Gérôme Pool in a Harem, c. 1876






































1875,Georges Jules Victor Clairin, Outside the Harem





האוריינטליזם לא נשאר רק בגבולות צרפת ונדד לרחבי אירופה , כולל רוסיה וגם לבריטניה ולאמריקה.

Frederick Arthur Bridgeman, Summer Evening 19th century



אפשר לחלק את נושאי היצירות בסגנון האוריינטליסטי לחיי ההרמון, סצינות יומיומית (ז'אנר) ונופים מזרח תיכוניים כלליים
Lewis, The midday meal, Cairo, 1875






Ivan Aivazovsky
The Galata Tower by Moonlight, Istanbul 1845  







לא כל האמנים האוריינטליסטים היו אי פעם במזרח התיכון, אבל הקונבנציות האמנותיות עברו מיצירה ליצירה  - עושר צבעוני, בגדים מזרחיים, כלי נשק מזרחייפ, מבנים מוסלמיים, בעלי חיים אקזוטיים (כמו גמלים או תוכים) , נשים בבגדי משי בסגנון מזרחי, אביזרים כמו מניפת נוצות, נרגילה, מטפחות, תכשיטים, שטיחים, כלי נגינה מזרחים ועוד.
הנשים בדרך כלל היו יפות ומפתות, רובן לא נראות מזרחיות כלל (חוץ מאולי ציורים אותנטיים יותר כמו של דלקרואה שנסע לצפון אפריקה) אלא אירופאיות בלבוש מזרחי. הגברים דווקא נראו מזרחים יותר, כהי עור ובדרך כלל מזוקנים.
הרבה פעמים תוארו לא רק ערבים אלא גם עמים אפריקאיים אחרים ואף יהודים מזרחים.

1869 ,Jean Leon Gerome , Baschi bozouk




ברוסיה האוריינטליזם נקשר גם בספרות ובפלוקלור המקומיים. כך למשל בציור המדהים של קארל ברולוב, המעיין בבקצ'יסאראי, שמבוסס על פואמה של פושקין, ומתאר עיר באוקראינה שנכבשה על ידי העותמאנים.
באופן כללי הקשר בין רוסיה לאוריינטליזם מאוד מעניין אותי,  ואני מניחה שכשאמשיך באקדמיה מתישהו אני אחקור אותו לעומק.
Karl Brullov, Fountain in Bakhchisarai, 1849

העושר בפרטים כאן פשוט מדהים, שימו לב לנערה שמסתכלת על הדגים בבריכה , למשרת השחור, לאיש בטורבן משמאל שנראה כמו סוחר ולאישה בחלון שלבושה באופן אירופאי לחלוטין שמנוגד לכל שאר הדמויות.



במקביל לפריחה האוריינטליסטית באמנות, הז'אנר התפתח גם במדיות אחרות :

בספרות, המשיכו להוציא ספרי מסעות מדומיינים ואותנטיים למזרח התיכון שהחלו להתפרסם לראשונה בימי הביניים.
 יחד עם פרוזה ושירה שעסקו במזרח. רשימה מפורטת תוכלו למצוא כאן.

עולם המוסיקה אימץ בשמחה מאפיינים אוריינטליסטיים, כפי שהתבטא ביצירות קלאסיות, בלט ואופרות. באופן לא מקרי, רבים מהם היו יוצרים רוסים:
 למשל, יצירתו של המלחין ניקולאי רימסקי-קורסקוב שהתבססה על סיפורי "אלף לילה ולילה", שחרזדה 
כאן בעיבוד נפלא לבלט



או ריקוד ערבי מתוך מפצח האגוזים של צ'ייקובסקי



וכמובן המארש הטורקי של  בטהובן ושל מוצרט שהקדים אותו במאה ה-18






יחד עם כל הפליאה המערבית מהמזרח הקסום, כמובן שעולות כאן בעיות - בדיוק כמו בשינואזרי ובג'אפוניזם, היה זה מבט סטריאוטיפי מערבי על ה"אחר", שהיה מאוד דיכוטומי  והתבטא בעיקר באמנות הפלסטית :  או נשים מפתות בהרמון, או גברים לוחמים וברברים. על העניין הזה כתב בהרחבה אדוארד סעיד בספרו מ-1978, "אוריינטליזם" בו טען כי התפיסה האוריינטליסטית היא פטרונית ומתנשאת כלפי המזרח, שנראה כלא מפותח ופרימיטיבי, ביחס למערב העליון. 
ספרו של סעיד גרם לחוקרי אמנות ותרבות לבחון מחדש את האמנות האוריינטליסטית ולראות בה לא רק ציורים יפים ואקזוטיים אלא מסר חברתי לא כל כך שיוויוני. בגדול אני מסכימה עם סעיד, אולם אני בטוחה שרבים מהאמנים האוריינטליסטים באמת הוקסמו מהמזרח , חלקם אף נסעו לשם וזו לא הייתה גזענות גרידא.

בכל מקרה הז'אנר האמנותי הזה לא עצר במאה ה-19. הוא זלג לאר נובו של סוף המאה והשפיע גם על אסכולת בצלאל הארצישראלית בתחילת המאה ה-20. כך למשל באיורו של זאב רבן לכרזת תיירות לארץ ישראל (שנקראה אז פלסטינה) הוא משתמש במאפיינים אוריינטליסטים כיאה לאמנים אירופאיים שראו במזרח התיכון מקום אקזוטי וקסום


או בציורים התנ"כיים המופלאים של אבל פן בהם הדמויות המקראיות מאמצות מאפיינים אוריינטליסטיים 

אבל פן, ורבקה אוהבת את יעקב, 1932

יחד עם זאת,  במאה ה-20 האוריינטליזם הפך לפחות פופולארי כשפינה את מקומו לפרימיטיבזם אותו אימצו אמנים כמו פיקאסו וגוגן ששאבו השראה בעיקר מתרבויות אפריקאיות.

 ואילו עולם הקולנוע המשיך ושילב מאפיינים אוריינטליסטיים בסרטים קלאסיים כמו "קזבלנקה" מ-1942, המתרחש בעיר המרוקאית בעת השלטון הצרפתי של וישי בימי מלחמת העולם השנייה.



או ב"לורנס איש ערב" מ-1962, שעסק בקצין הבריטי שלקח חלק במרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית.




אבל מה שהחזיר את האוריינטליזם בצורה הפופולארית ביותר, היה העיבוד של דיסני לאלאדין ב-1992

אלדין ומנורת הקסמים הוא אחד מהסיפורים שנכלל ב"אלף לילה ולילה" הקלאסי שכאמור, היווה את הבסיס לרבים מהדימויי ההרמון באוריינטליזם (למרות שבמקור, דווקא אלדין התרחש בסין). בדומה להרבה סרטים אחרים של דיסני, גם אלדין היה מאוד סטריאוטיפי, לצד המוסיקה הנהדרת והאנימציה המקסימה.

ניתן לראות זאת במיוחד בשיר הפתיחה ובעיצובו של הרוכל הערבי



העיצוב החזותי של הארמון היה דומה לטאג' מאהל בהודו, והעיר והשוק דמו לשווקים במדינות ערביות. דיסני יצרו איזשהו ערבוב תרבויות אקזוטי ולא משהו ספציפי.




הטאג' מאהל בהודו




עיצובן של הדמויות ובמיוחד של הנסיכה יסמין היה מבוסס חזותית על ציורים אוריינטליסטיים.

 ,Rudolf Ernst, A Sultan with a Tiger19th century






Rudolf Ernst  Title: A Sultan with a Tiger  Signed 'R. Ernst' lower right  Medium: Oil on Panel  Size: 39.5x31.25 in (100.4x80cm)  Austrian Orientalist, 1854-1932


 במקרה של יסמין, גם אופייה מאוד פתייני ומיני , דבר נדיר בדמויות הנשיות של דיסני עד אז. היחידה שיכולה להדמות לה היא אזמרלדה מ"הגיבן מנוטר דאם" שהייתה גם היא צוענייה ואקזוטית... במאמר המעניין כאן נכתב שצבעי בגדיה מסמלים מים, שהוא המצרך החשוב והיקר ביותר במדבר. והעגלגלות שלה, מקישה על מבנה הטאג' מאהל שאמנם אינו מזרח תיכוני אלא הודי, אבל אקזוטי גם כן.  כמו כן, בתחילת הסרט בסצנה בה יסמין מחלצת ציפור מהכלוב היא מסמלת את עצמה בהמשך, כשתברח מהארמון.
דימויים של ציפורים בכלובים חזרו על עצמם ביצירות שתארו נערות הרמון.

1864,John Frederick Lewis ,
Girl with Doves




בוידאוקליפים ישנם לא מעט ביטויים אוריינטליסטיים. הנה המיטב:

עפרה חזה בלהיט "אם ננעלו" שהציג נופים מזרח תיכוניים ואת עפרה בלבוש תימני מסורתי




Remember the time  של מייקל ג'קסון מתרחש במצרים העתיקה בצורה אוריינטליסטית שמזכירה את שגעון האיגיפטולוגיה של המאה ה-19



Galvanize של ה- Chemical Brothers שמתרחש במזרח התיכון ומסמפל שיר מרוקאי




שיתוף הפעולה הנהדר בין סטינג לשאב מאמי ב-Desert Rose



שאקירה, שהיא גם חצי לבנונית, מרבה לשלב מוטיבים אוריינטליסטים וריקודי בטן בקליפים שלה. כאן בקליפ מתחילת הקריירה


I'm a slave for you של בריטני ספירס , בייחוד בהופעה עם הנחש, הבגדים והתנועות המזרחיות






  ב-Seven של פרינס , מופיעה רקדנית עם חרב על הראש - מנהג מזרחי

ובקלאסיקת ההיפ הופ מ-2002, Addicted של Truth Hurts  שמשלבת מוטיבים הודיים ומזרחי תיכוניים (כמו ריקודי בטן)






מקווה שהצלחתי להקיף עד כמה שניתן בפוסט אחד את הנושא המרתק הזה. וזהו רק קצה הקרחון, למי שמתעניין ממליצה לחקור בספריות ובPinterest  על הנושא ולהנות מהעושר של הז'אנר.


לסיום, הקלאסיקה מאלדין. שימו לב היכן אלדין ויסמין עוברים עם השטיח המעופף שלהם


יום חמישי, 5 בספטמבר 2013

השפעות המזרח הרחוק על התרבות הפופולארית


ההתעניינות שלי בתרבויות רחוקות ואקזוטיות התחילה עוד בילדות, כפי שכבר כתבתי כאן בבלוג, אהבתי ואני עדיין אוהבת פולקלור מכל קצוות העולם וכל כמה זמן יש לי "תקופה" של תרבות אחרת שאני מתעניינת בה. אני די בטוחה שכשאני אעשה תואר שני התזה שלי תעסוק באוריינטליזם מסוג מסוים.
בתואר הראשון כתבתי סמינר על ההשפעות הטורקיות במאה ה-18 בצרפת, מעין תת ז'אנר של האקזוטיסיזם (אוריינטליזם מוקדם) שהתפשט באירופה והגיע עד אמריקה בהשפעת כינון היחסים הדיפלומטיים בין האימפריה העותמאנית לצרפת. המושג כונה Turquerie והתבטא (בין השאר) באמנות הפלסטית בדיוקנאות של אנשי המעמד הגבוה, בלבוש של סולטנים וסולטנות, פאשות ואודליסק אשר היוו סמל לחוזק פוליטי אבל גם למיניות ואטרקטיביות. כמו כן צוירו תמונות ז'אנר רבות על חיי ההרמון. הטורקרי היה השפעה ישירה על האוריינטליזם שהפך למאוד פופולארי במאה ה-19 וחזר על המון נושאים (כמו ההרמון) שהופיעו קודם בטורקרי.
אגב, מאוד משעשע לראות תמונות בז'אנר הטורקרי שבדומה לאוריינטליזם, נתנו את המבט המערבי על המזרח - כשהרבה פעמים הדמויות שצוירו כסולטנות טורקיות ואקזוטיות היו נראות אירופאיות לחלוטין.

אנטואן פבריי, נשים טורקיות, 1764




אולם הטורקרי היה שולי בהשוואה לשינואסרי, השינואסרי (Chinoserie) היה סגנון שהציג את סין כפי שראו אותה בצרפת בתקופת הרוקוקו במאה ה-18. המסחר בין ארצות המזרח הרחוק וביניהם סין, לבין אירופה, החל במאה ה-4 באמצעות "דרך המשי". סחורה סינית הגיעה לאירופה ולהפך. המשי, הפורצלן והתה הפכו לסחורות יוקרתיות ששירתו את המעמד הגבוה. בנוסף, החל מהמאה ה-17 הגיעו ישועים צרפתיים מיסיונרים להפיץ את הדת הנוצרית בקרב הסינים ולאחר מכן חזרו לאירופה עם סיפורים ובשורות על התרבות הסינית. הסחורות האקזוטיות והסיפורים המרתקים הביאו לעניין רב של הצרפתים בסין ויצרו את סגנון השינואסרי אשר חיקה והושפע מאמנות ודברי נוי סיניים. השינואסרי התבטא בארכיטקטורה, עיצוב, גננות, מוסיקה, אופנה ואמנות. במקום בו אירופאים לא היו מסוגלים להבדיל בין סין, יפן, סיאם והודו, השינואסרי של הבארוק המאוחר בסוף המאה ה-17, הציג דימוים גנריים אסיאתיים שהופיעו על דברי נוי ורהיטים. איורים עדינים של דמויות בלבוש מסורתי, בנוף של פגודות, סירות וצמחייה א-סימטרית


באופיו, מרבית השינואסרי היה דקורטיבי, לא ניחן במטרות סמויות שעמדו מאחוריו. הדרך בה נתפסו הסינים הייתה מבדרת יותר מאשר אינטלקטואלית.
השינואסרי של המאה ה-18, התערבב עם סגנון הרוקוקו הקליל והמצועצע. הדוגמאות המוקדמות ביותר לשינואסרי מהרוקוקו נוצרו על ידי האמן הצרפתי אנטואן ואטו (Watteau) . ציוריו של ואטו היו בעלי השפעה כבירה על השינואסרי ברוקוקו והטו את הטון לגבי איך הוא אמור להראות, לא רק בצרפת אלא ברחבי אירופה כולה.
האלמנטים השונים אשר הופיעו בהם : נזירים בודדים, פגודות, חצרנים, מאמינים אדוקים, שמשיות ומקדשים הפכו למרכיבים העיקריים של הז'אנר.

פרנסואה בושה, הדייג הסיני, 1742





הרוח הפנטסטית שהייתה בשינואסרי של ואטו התפתחה הלאה ביצירה הסאנז'רי הגדול (Grand Singerie) של כריסטוף הוט (Huet). סאנז'רי בצרפתית הוא "חיקוי" כאשר הכוונה היא לחיקויים או תעלולים של קופים. זהו ז'אנר המציג קופים משתעשעים ומחקים בני אדם, בדרך כלל עם משמעות סאטירית .
החל מהמאה ה-18 נושא זה משתלב עם השינואסרי ומופיעות יצירות רבות בהן קופים משחקים ליד דמויות סיניות.  השינואסרי עבר תהליך שהתאים אותו לתקופה - נעשתה הגחכה של הסינים והם נתפסו כשמחים וחסרי דאגות. נאמר כי "הסינים נותנים את עצמם בעליזות למשחקים, לטעימת תה, לטיולים תחת שמשיות ולדגימה של החיים הטובים כפי שהם מתבטאים בצורה אוטופית על פני האדמה". כן, קיימת כאן בהחלט גזענות שהתבטאה גם דרך האמנות.

פרט מתוך - כריסטוף הוט, חיקוי קופים, שמן על עץ עם גילוף מוזהב, 1735




דמויות סיניות הופיעו על ריהוט וחפצי נוי , שטיחי קיר ובציורים, כאמור בעיקר של אנטואן ואטו  אבל גם של אמן הרוקוקו פרנסואה בושה . בושה הקפיד לצייר דמויות סיניות בסביבה סינית – פגודות, דקלים, סככות, סירות, אפריונים, שמשיות, ערסלים ואביזרים אחרים. עם זאת, בדומה לטורקרי ולאמנים צרפתיים אחרים שציירו נושאים אקזוטיים, בושה הכניס את הדמויות הסיניות שלו אל תוך התבנית התרבותיות שלו - רוקוקו, שאפיינה יותר את החברה הצרפתית מאשר את הסינית. למשל, ביצירה הגאלאנט הסיני , בו נראה סיני כורע ברך ומחזר אחרי סינית בסביבה אותנטית, בושה משתמש במושג החיזורים הצרפתיים שזכה לפופולאריות ברוקוקו בתור ז'אנר הפט גאלאנט (Fête galante) ומשליך אותו על התרבות הסינית.

פרנסואה בושה, הגאלאנט הסיני , שמן על פאנל, 1742.




פסלון שינואסרי מהמאה ה-18 שנמצא במוזיאון "ויקטוריה ואלברט" בלונדון





אגרטל שינואסרי מהמאה ה-18, גם הוא ממוזיאון "ויקטוריה ואלברט".



במאה ה-19, אחרי שנים רבות של ניתוק, חודשו קשרי המסחר של אירופה עם יפן. וכך בסביבות 1860 הספינות שחזרו מיפן הביאו לאירופה שלל תוצרות יפניות ובינהן חפצי נוי ואמנות.  הגל היפני שכונה "Japonisme"  שטף את אירופה והתבטא היטב גם בצרפת שאהבתה לאקזוטיקה מהמזרח הרחוק עוד נשארה מהשינואסרי. אמנות יפנית ספציפית שהשפיעה על אמנים רבים, בינהם ואן גוך וטולוז לוטרק היו ההדפסים של אמנים יפניים כמו הוקוסאי, אוטומארו והירושיגה.

הירושיגה , הים של סאטה, המאה ה-18

File:23 - The Sea off Satta.jpg



אוטאמרו, שלוש נשים יפות, 1793

File:Utamaro1.jpg




הוקוסאי, הגל הגדול של קאנאגאווה, 1826-1833.


File:Great Wave off Kanagawa2.jpg



הוקוסאי, קורטיזונה ישנה, סוף המאה ה-18 -תחילת המאה ה-19

File:Katsushika Hokusai - Courtesan asleep - Google Art Project.jpg




האמנים האימפרסיוניסטים הוקסמו מהסגנון מהיפני שמתאפיין בדיוק ורישומיות, השטחה, צורות גיאומטריות ואורגניות (שהשפיעו אחר כך גם על האר-נובו).
הדפס של הירושיגה (משמאל) מול ציור שנעשה בהשראתו, של ואן גוך (מימין)


File:Hiroshige Van Gogh 1.JPG




ואן גוך, הקורטיזונה,  המאה ה-19

File:Van Gogh - la courtisane.jpg


הג'אפוניזם הגיע גם לאנגליה (ולמעשה הקדים את זה הצרפתי בכמה שנים). האמן המרכזי שהביא את הבשורה היפנית לאנגליה היה ג'יימס ויסלר.

ג'יימס ויסלר, הנסיכה מארץ הפורצלן, 1863-5

File:James McNeill Whistler - La Princesse du pays de la porcelaine - brighter.jpg


קלוד מונה, מאדאם מונה בתלבושת יפנית,  1876

File:Claude Monet-Madame Monet en costume japonais.jpg


ג'ורג' הנדריק ברייטנר, נערה בקימונו לבן, 1894.

File:George Hendrik Breitner - Meisje in witte kimono (Geesje Kwak).jpg



כפי שניתן לראות, בדומה לשינואסרי וגם לטורקרי, הג'אפוניזם הוא המבט הפנים אירופאי על יפן. הדמויות המתוארות אינן יפניות אלא מקומיות אשר לבושות כמו יפניות, מה שנותן להם אפיל אקזוטי מסוים. מעבר לכך, בדומה לואן גוך, ציירו ציירים אחרים בהשראה יפנית מבחינת סגנון הקווים והקומפוזיציה.


טולוז לוטרק, המאה ה-19



הג'אפוניזם השפיע כאמור גם על אמני האר נובו (יוגנסטיל) בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ובינהם קלימט.

קלימט, הנשיקה, 1907-8



כמו כל "אופנה", גם הג'אפוניזם והשינואסרי פינו את מקומם לתופעות תרבותיות אחרות (כולל האוריינטליזם שהתמקד במזרח התיכון) אולם ההשפעה הכבירה של המזרח הרחוק על התרבות המערבית ניכרת עד היום, למי מאתנו אין לפחות חפץ נוי אחד שמושפע בצורה זו אחרת מהמזרח הרחוק? (אצל רוסים זה מאוד אהוב, אגב) . גם בתרבות הפופולארית כמובן, נעשו בלי סוף מחוות לתרבויות אלה:

Madame Butterfly היא אופרה איטלקית מאת פוצ'יני שעוסקת בגיישה ביפן של המאה ה-19 , היא עובדה לסרטי קולנוע, נחשבת לאחד מנכסי צאן הברזל של האופרה והיא מועלית דרך קבע על כל בימות האופרה בעולם.
הנה סרטון של האופרה במלואה כפי שהוצגה בהפקה בהמבורג בשנה שעברה.



בסרטי הקולנוע ההוליוודים דמויות אסיאתיות הוצגו באור שלילי וסטריאוטיפי במשך שנים רבות, בעיקר עקב היחסים עם יפן אויבת ארה"ב במלחמת העולם השנייה. עם השנים נוצרו גם דמויות חיוביות יותר ואפשר לעשות חלוקה גסה של דימויי האסיאתיים בסרטים הוליוודים לכמה סטריאוטיפים - הראשון הוא כמובן אויבי המדינה

מתוך הסרט "פרל הארבור"



 השני הם סמוראים או לוחמי אמנויות לחימה נוסח ברוס לי




 השלישי הם של זקנים חכמים 

מיסטר מיאגי מתוך "קראטה קיד"




והרביעי הם של גיישות פתייניות או נשים איסאתיות פתייניות באופן כללי.

מתוך הסרט "זכרונותיה של גיישה"




למעשה, מה שהוליווד עושה הוא סוג של ג'אפוניזם/שינואסרי מודרני בו היא נותנת את נקודת מבטה על המזרח הרחוק ולכן זה לא תמיד נאמן למציאות, בדיוק כמו סושי ואגרול שהותאמו לחיך המערבי. 

הסרט "קיל ביל" של טרנטינו שיחק על הקלישאות האלה בצורה מודעת כשהושפע מסרטי קונג פו בצורה מובהקת. בעיני הוא גם הושפע חזותית מהדפסים יפניים, שהשפיעו כאמור גם על האמנים הצרפתיים במאה ה-19.






אגב, מעניין שלוסי לו משחקת כאן שילוב של שני סטריאוטיפים אסייאתיים - גם לוחמת סמוראית וגם אישה מפתה




השפעות המזרח הרחוק הגיעו גם לדיסני:

בסרט "מולאן" כמובן שהתבסס על אגדה סינית, על נערה בשם מולאן שהתחזתה לגברו יצאה ללחום נגד ההונים. 
גם הסרט הזה לא חף מסטריאוטיפים אם כי זה נעשה בחן






בניגוד לחתולים הסיאמיים ב"יפיפיה והיחפן" בימים שבדיסני עוד לא שמעו על פוליטקלי קורקט



או כמובן החתול הסיאמי שחוזר ומנגן ג'אז ב"חתולי צמרת" - כולל כובע סיני, צ'ופסטיקס ושיניים בולטות....





ההשפעות הסיניות והיפניות זלגו מהאמנות גם אל המוסיקה הקלאסית, כך למשל המלחין הרוסי צ'ייקובסקי כלל ביצירתו "מפצח האגוזים" קטע קצר שנקרא "הריקוד הסיני". דיסני המחיזו אותו בצורה נפלאה (וכן, עדיין קצת סטריאוטיפית) בסרט "פנטזיה"




בגזרת הקליפים יש לא מעט דוגמאות להשפעות אסיאתיות, הרבה מהן דווקא מעולם ההיפ הופ. אני תוהה - מה הסיבה? אולי מעין אחווה של מיעוטים בארה"ב? בכל מקרה השילובים מעניינים. את ההשפעות הללו בקליפים אפשר לחלק לשניים - הראשונה היא המסורתית (סמוראים, גיישות, תיאטרון קבוקי וכו')  והשנייה היא המודרנית (רובוטים, מנגה, טוקיו וכו')

לניקי מינאז' היו שני קליפים כשכל אחד הציג השפעות אסיאתיות בצורה שונה

הראשון הוא לשיר Your Love  מ-2010 , בו מינאז' כיכבה כגיישה בהשפעת הספר המצליח "זכרונותיה של גיישה" שהביא גל של ג'פוניזם בשעתו (ועובד גם לסרט), כשהיא מתרועעת עם סמוראי במה שנראה כמו הצגת קאבוקי.










על תיאטרון הקבוקי היפני






בקליפ שלה ל-Check it out  מ-2010 שהוציאה יחד עם Will I.am היא הציגה את הפן האסייאתי המודרני , כולל יפנים נלהבים עם מכונת קריוקי.



עוד קליפ שהלך לכיוון המודרני היה של מריה קארי וקמרון ל-Boy מ-2002.




גוון סטפני אימצה את תרבות הרחוב היפנית כמוטיב חזותי לקליפים באלבומה הראשון ובייחוד בקליפ של Hollaback Girl  מ-2003



זמרת R N B  שלקחה את זה לכיוון המסורתי (כולל בגדים דמויי קימונו, אווירה אסיאתית וגונג) אבל בקטע סקסי הייתה כריסטינה מיליאן עם Dip it low  מ-2003




קולדפליי וריהאנה שיתפו פעולה בשנה שעברה בקליפ של Princess of China  בסיפור אהבה שכלל המון השפעות מסרטים סיניים תקופתיים כמו "נמר דרקון" ו"גיבור"





















קטע מ"גיבור"


עוד סיפור אהבה הוא כמובן הקליפ של China Girl  של דיויד בואי, שנכתב על ידו ועל ידי איגי פופ, אשר ביצע אותו במקור.
השיר בגרסתו של בואי יצא בשנת 1983 ולווה בקליפ שכלל סיפור אהבה בין בואי לדוגמנית הניו זילנדית (ממוצא אסייאתי) Geeling Ng. הוא צולם ברובע הצ'יינה טאון של סידני אוסטרליה וכלל דימויים של גילינג בביגוד סיני מסורתי, וכנראה גם ביקורת חברתית על המשטר הקומוניסטי בסין כשבואי "יורה" בה ונראה דימוי שלה רצה עם דגל אדום. גם המוסיקה עצמה כללה ריף גיטרה בסגנון סיני.
(תודה לשרי על הטיפ)






 הקליפ




אגב, מעניין לראות שגם כאן וגם בקליפ של ריהאנה עם קולדפליי, לשתי הנשים יש ציפורניים ארוכות במיוחד - דבר שהיה נהוג בסין המסורתית אצל מעמד האצולה.






וכמובן , גם למלכה האם מדונה היה שלב יפני שהתבטא בין השאר הקליפ ל-Nothing really matters מ-1998 בו היא לבשה קימונו בעיצוב ז'אן פול גוטייה. 





הקליפ העכשווי ביותר שנוגע בהשפעות המזרח הרחוק הוא Fine China של כריס בראון שיצא השנה, קליפ שהוא מיני-סרט קלישאתי למדי, המתאר סיפור אהבה בלתי אפשרי בין כריס לבין בתו הסינית של מאפיונר. הסטריאוטיפ הוא השיוך של המהגרים האסיאתיים באמריקה לפשע וגם היותם חברה מסוגרת שלא מקבלת לא-אסיאתיים לתוכה.





נוסף על כל אלה - עולם המנגה והאנימה השפיע על קליפים במיוחד כפי שכתבתי בפוסט שהוקדש לנושא, וגם קנייה ווסט הושפע מאמנות יפנית עכשווית בקליפים שלו.

כמו בהרבה תחומים בתרבות הפופולארית של ימינו , יפה לראות כי המקור הוא למעשה באמנות הפלסטית עוד במאה ה-18..


עד הפעם הבאה - דומו אריגטו ושנה טובה!

נסיים עם קצת נוסטלגיה...


אשמח כמו תמיד לתגובות, הארות, הערות ומנוים חדשים.