New order וויליאם וגמן

האייטיז היו תקופה טובה למוסיקה, לקליפים, ולבגדים מוזרים שמתעקשים לעשות קאמבק כל שנה.
אני מאוד אוהבת את האייטיז. כל כך אוהבת שאפילו התחפשתי לעשור הזה בפורים לפני כמה שנים (עם חותלות ורודת וחולצה של WHAM)
עם זאת, איכשהו עוד לא יצא לי לבחון שום קליפ מהתקופה הצבעונית הזו , אז הנה פוסט האייטיז הראשון שלי. והלהקה שאדבר עליה הפעם היא New order  קודש הקודשים של חובבי האייטיז המדופלמים ושל ההיפסטרים באשר הם.

New order נוסדה בבריטניה ב-1980 וקיימת עד היום (בהרכב משתנה). ההרכב המקורי כלל ברובו את יוצאי להקת Joy Division והקו המוסיקלי של הלהקה בשנותיה הראשונות להקת האם בקו הנקי הניו-וייבי והעגמומי שלו, בלי אלקטרו אבל עם בייס ליין בולט כמו ב-Ceremony. אולם, לאחר מספר שנים ובהשפעת סצינת המועדונים של ניו יורק, המוסיקה של New order הפכה רקידה יותר ושילבה ניו וייב, אלקטרו ודאנס.
בהתחלה יצא Temptation והראה את השינוי הסגנוני שהלהקה עוברת ואז הגיע הסינגל המצליח ביותר של הלהקה , Blue Monday שבקליפ השני שלו אעסוק הפוסט זה.

הקליפ הראשון של השיר נראה יותר כמו תקלה בטלוויזיה מאשר וידאוקליפ סטנדרטי , אבל זה לא הפריע לו להיות להיט מסיבות ענק. השיר יצא ב-1983 והיה זה ששם את הלהקה על מפת המוסיקה העולמית.
לאורך השנים הוציאה הלהקה שירים מעולים רבים כמו Bizzare love triangle שבטח רבים מכם מכירים דווקא בגרסא המקסימה הזו של להקת !Frente.  וגם את הפייבוריט שלי (טופ 5 שלי בשירי אייטיז) , True Faith.

הקליפ השני של Blue Monday יצא ב-1988 ולכן גם נקרא Blue Monday 88, והיה למעשה רימיקס של לא אחר מקווינסי ג'ונס לשיר.
הקליפ מציג את חברי הלהקה בשלל סיטואציות מוזרות (נסקלים בכדורי טניס..) ובשילוב אנימציה מצוירת ביד ודימויים של כלב ויימרנר חמוד בפוזות של דוגמן.
את האנימציה יצר האמן רוברט בריר שהיה צייר פסל ויוצר סרטים אוואנגרדי.

כלב הויימרנר, פיי ריי,  הוא למעשה  כלבה וסלבריטי של ממש. היא מושא הצילום של בעליו - הצלם ויליאם ווגמן האמריקאי שהחל את דרכו האמנותית כצייר, וכשאימץ את כלבו הראשון קרא לו מאן ריי, ע"ש אמן הדאדא והסוריאליסט המעולה (שאעסוק בו בפוסט הבא - סקופ) . ווגמן החל לתעד את כלבו בתחילה בסרטוני וידאו ארט ואז בשלל צילומי פורטרט בהם כיכב הכלב בדמויות שונות, בצירוף אביזרים ותלבושות. חלק מהצילומים קורצים לתולדות האמנות.

הכלב מאן ריי אף נבחר ל"איש השנה" של מגזין ה-Village Voice ב-1982.
בהמשך אימץ את פיי-ריי וגם אותה צילם, ביחד עם הגורים שהמליטה. ומאז ממשיך ווגמן לצלם את השושלת של פיי ריי.
בסרטון הבא ווגמן מספר על עבודתו ועל אהבתו לכלביו ולצילום שלהם.

ב-1989 יצר סדרה של סרטונים בכיכוב כלביו ל"רחוב סומסום" האמריקאית

הנה אחד מהם

לרוב לוקח לווגמן לצלם תמונה אחת במשך שבע שעות, שדורשות אינספור שכנועים והזזות שותפיו ההולכים על ארבע. 

יש בעבודות שלו המון הומור שנובע בעיקר מהניגוד שנוצר בין הטכניקה וההעמדה האמנותית שמחקה לפעמים יצירות מפורסמות לבין הפרצוף החמוד של הכלבים שנראים לא כל כך מודעים למצב.

בנוסף לצילומים והסרטונים, ווגמן יצר גם ספרי ילדים מצליחים בשיתוף כלביו 

לוחות שנה

ועטיפות אלבומים

הציניקנים יגידו שווגמן עושה הון מכלביו, ואכן אין ספק שהוא מרוויח טוב מהעסק. אבל זה ממש לא לב הענייו, ווגמן באמת ובתמים אוהב מאוד את כלביו וטוען כי גם הם, מאוד אוהבים להצטלם ונהנים מתשומת הלב הרבה שמורעפת עליהם.

ממליצה לכם לראות את הראיון הבא שהעניק לרגל פתיחת תערוכת רטרוספקטיבה של צילומיו עם פיי ריי כדי להבין את הקשר המיוחד שלו עם הכלבים (עד כדי כך שעבר לגור בבית בכפר למענם) .
בתמונה - ווגמן והכלבים

ב-1988 כאמור, שילב את פיי ריי בקליפ של ניו אורדר ליצירת קליפ סוריאליסטי במיוחד והפך אותה לכוכבת פופ של ממש

לכו אמצו כלב, ויימראנר או כל גזע אחר. זה יעשה לכם ולו טוב. ואולי אפילו תצלמו אותו ותהפכו לווגמן הבאים...

נ.ב. ושוב תודה לשרי חברתי היקרה על הטיפ. 

אשמח לתגובות ומנוים חדשים

R.E.M. וקרוואג'יו

פרסמתי 12 פוסטים עד עכשיו, ובאף אחד מהם לא עסקתי באמני רנסאנס. בארוק או רוקוקו. למרות החשיבות העצומה של אמני התקופה לתולדות האמנות ובכלל, מעטים המוסיקאים שלוקחים מהם השראה בקליפים שלהם והרוב מעדיפים אמנים מודרניים על פניהם.
אין לי מושג מה הסיבה לכך, אבל הצלחתי למצוא דוגמא נהדרת לקליפ בלתי נשכח שבוודאי רובכם מכירים - Losing my Religion של הלהקה האמריקאית R.E.M ששואב השראה מהתקופה ומאמן אחד במיוחד - קרוואג'יו (ותודה לשרי על הטיפ).
מעבר לזה שמדובר במגה-סופר-מולטי להיט, שיר מעולה, אבן דרך מוסיקלית וכנראה השיר המזוהה ביותר עם הלהקה, יש לו קליפ מסוגנן ויפהפה.

השיר יצא ב-1991 ונכלל באלבום Out of Time שכלל גם את Shiny Happy People  הנפלא.
מקור הביטוי Losing my Religion  מגיע מדרום ארה"ב ומשמעותו - איבוד קור הרוח. מייקל סטייפ, סולן הלהקה הסביר כי משמעות השיר היא "מישהו שכמה (מבחינה רומנטית) למישהו אחר באהבה נכזבת"  ואף השווה אותו לקלאסיקה של פוליס  Every Breath you Take  מבחינת הנושא האובססיבי.

במאי הקליפ הוא טארסם סינגה, במאי אמריקני ממוצא הודי שהתחיל כבמאי קליפים והמשיך לקריירה של במאי סרטים הוליוודי. למוצאו של סינגה תפקיד במראה הקליפ, משום שהושפע בעשייתו מויזואליות של סרטים הודים, בהם שולטת המלודרמטיות והאווירה החלומית.  בניגוד לפירוש שמו של השיר מבחינת מה שסטייפ תיאר, הבמאי מתרגם אותו לאובדן אמונה בצורה המילולית יותר וממלא את הקליפ בשלל דימוים אנטי-דתיים.
קליפ זה הוא אחד מהמורכבים ביותר שנתחתי חזותית בבלוג ומלא בדימויים שונים שקשורים אחד לשני,  גם אם זה לא נראה כך בהתחלה.

הקליפ מתחיל בזה שהלהקה נמצאת בחדר עם חלון פתוח, בחוץ גשם שוטף וחברי הלהקה מתרוצצים בחדר למעט הסולן מייקל סטייפ שיושב. כד חלב שעומד על אדן החלון נופל ונשבר ובאותה השניה מתחיל ריף המנדולינה המפורסם של השיר.

הקליפ מורכב משורה של דימוים שחוזרים על עצמם, בסגנונות ויזואליים משתנים. אפשר לחלוק אותם לשלושה סוגים : הסגנון הקרוואג'סטי, הסגנון המושפע מהבמאי הרוסי אנדריי טארקובסקי והסגנון הבוליוודי.

הסגנון הקרוואג'סטי מלשון קרוואג'יו, או בשמו המלא - מיכלאנג'לו מריסי דה קרוואג'יו היה אמן שפעל בתקופת הבארוק שהתקיימה בתחילת המאה ה-17, כהשלכה של הקונטרה-רפורמציה הכנסייתית. הבארוק התאפיין בנושאים דרמטיים ומלאי רגש (לרוב נושאים דתיים כמובן), צבעים עזים והבדלי אור וצל חזקים שאמורים היו לעורר את רגשותיהם הדתיים של המאמינים ולהחזיר את העם שנהר אל הפרוטסטנטיות לחיק הקתוליות.
קאראווג'יו היה הצייר הבולט באותה התקופה והנחיל סגנון אופייני לאמנים שהמשיכו את דרכו. בציוריון נכחו כל אותם מאפיינים בארוקיים שציינתי, מה שהפך אותם למאוד מרגשים עבור הצופים בהם. אבל הוא אף פעם לא עשה את זה "לפי הכללים", תמיד היה ביצירותיו משהו ארצי וריאליסטי יחסית לתקופה. בדיוקנאות טבע דומם - הפירות היו פגומים, בכחוס שלו היה חולני  ושיכור וישו והשליחים צוירו יחד עם חבורה של אנשי שוליים בבר.
לאור ביצירותיו יש את התפקיד הגדול ביותר, הוא יוצר את הדרמה, הוא זה שמכוון את הצופים לעיקרי הנרטיב והופך את הציור לאירוע של ממש, לסצינה.
מעבר לזה, קרוואג'יו היה טיפוס מעניין כשלעצמו - חם מזג, התרועע בחברה מפוקפקת, ישב בכלא  וגם הפך לפושע נמלט, אבל יחד עם זאת אמן גאון.
ממליצה לקוראי הבלוג שמעוניינים ללמוד יותר עליו לצפות בפרק המעולה של סדרת המופת של ה-BBC,
"Power of art".
כמה דוגמאות לציורים של קרוואג'יו:

האימג' הראשון של הקליפ בו חברי הלהקה יושבים בחדר, וזה שאחריו בו מייקל סטייפ נראה מכונף בכנפי מלאך אינם רפרנס ישיר ליצירות של קאראווג'יו, אבל מבחינה חזותית, מתכתבים הסגנון שלו - הבדלי אור וצל עזים וסקאלה זהובה-חמה.

סטייפ המכונף מתקשר כנראה למושג המלאך שנפל, שכבר דנתי בו בעבר בפוסט על נייטויש וסימברג. בקצרה, מלאך שהנופל הוא מלאך שסרח - כלומר איבד את אמונתו, מה שמתכתב עם שמו של השיר. 

מאוחר יותר מופיעים בקליפ דימויים נוספים בסגנון קרוואג'סטי אבל הפעם מדובר בציטוטים ישירים ליצירות שלו
אנו רואים מלאך שנופל מהשמיים ולו חתך בחזה, שלושה גברים מתאגדים סביבו כשאחד מהם תוחב את אצבעותיו אל החתך.
מדובר בציטוט מהיצירה תומס המפקפק מ-1601 בה תיאר קרוואג'יו את הסצינה מהברית החדשה, כאשר אחד משליחיו של ישו, תומס, מחטט בפצעי צליבתו כשהלה קם לתחייה כדי להיווכח בזהותו.

 

ציטוט אחר הוא ליצירה ההורדה של ישו מן הצלב מ-1602, שמתואר בקליפ מזווית אחרת

ציטוט נוסף, לאו דווקא לקרוואג'יו אלא לנושא נוצרי בעל המון גרסאות אמנותיות הוא המרטירדום של סבסטיאן הקדוש, שהיה אכזרי במיוחד - סבסטיאן הקדוש נקשר לעץ ויורה בחיצים. כאן בגרסא של רובנס (שיחד עם רבים אחרים, הושפע מקרוואג'יו, והיה הדבר הכי קרוב שמצאתי מאחר ואין גרסאות רשמיות לנושא הזה אצל קרוואג'יו ) מ-1614 ובציטוט בקליפ.

כלומר יש לנו כאן רצף של סצינות נוצריות לאן דווקא חיוביות - ההורדה מן הצלב, הפקפוק בישו, עינויו של סבסטיאן ומלאך שנפל , כולן מתקשורת לאובדן אמונה ול- Losing my Religion  במשמעות המילולית הישירה של המילה.

השפעות אמנותיות נוספות נמצאות בדימויים שמחקים את סגנונו הקולנועי של אנדריי טרקובסקי, במאי רוסי מודרניסט שהתאפיין בדימויים "חלומיים" ו"מרחפים" ונושאים חוזרים של חלומות, זכרון, ילדות, מים זורמים (הגשם שפותח את הקליפ והחלב שנשפך למשל) ריחוף והשתקפויות. מאפיין נוסף הוא שימוש מוגבר בהבדלי אור וצל וצילום בשחור ולבן (רוב הזמן). בין הדימוים שחוזרים על עצמם בקליפ נראים כמה בסגנון "סובייטי" שיכולים להתקשר לטרקובסקי ולתקופה בה פעל וגם לשם השיר, שמתקשר להיעדר דת, מה שבהחלט מתאים למניפסט הקומוניסטי.

לבסוף, את הסוג השלישי של הדימויים סיווגתי כ"בוליוודי". מדובר בקבוצת דימויים מאוד צבעוניים ונוצצים, מוארים ומאוד שונים מהשפה החזותית של שאר הקליפ. דימויים אלה מייצגים בעיני את המקורות הרוחניים של הבמאי ההודי, ונראים כאוסף של אלים הודים ואסייאתיים. גם אלים אלה מפנים את מבטם הצידה, במה שנראה כאקט של בושה או תסכול. כלומר גם אלה דימויים דתיים אך לא חיוביים ומלאי אמונה, ההיפך.

לאחר מכן נראה כי הדימויים "הסובייטים" מתפתחים מבחינת הנרטיב - הפועלים הקומוניסטיים בונים בפטיש ובסדן מה שנראה כמעין חליפת רחיפה מברזל. הם מחזיקים בשרטוט שכתוב עליו OTTO כנראה שהכוונה היא לאוטו לילנטל, מהנדס גרמני שהיה מחלוצי התעופה.  לילנטל היה הראשון שבנה גלשן אוויר שהיה מסוגל לשאת אדם. הוא אפילו ניסה אותו בעצמו (וגם למרבה הצער מת בתאונת דאייה).

אוטו לילנטל באחד מנסיונות התעופה שלו

אחד הדימויים שפתח את הקליפ היה של סטייפ כמלאך שנפל, וגם בהמשך אנו נתקלים שוב בדימוי הזה. וכעת אנו רואים אנשים שבונים מכונת דאייה, כלומר רוצים לחזור לשמיים. אולי הם בונים את המכונה למלאך? אולי הם בונים אותה לעצמם? במשמעות של השיר והנרטיב עד כה, יש תפנית - חזרה לאמונה, במקום הרס - בנייה מחדש.

ואכן מאותה הנקודה נראה כי הדימוים בקליפ משתנים לטובה. 
הפועלים עומדים גאים מול המכונה שבנו

האלים ההודים מתאגדים יחדיו ומביטים למעלה

ומייקל סטייפ מוצא את האמונה מחדש כשלפתע ליד הכנפיים מופיע ספר (תנ"ך?)

 עוד צורה מעניינת בה הבמאי מבטא את הקשר בין הדימויים הוא האור שמלכד בינהן כמוטיב אמנותי - הדמויות מוארות כל אחת בתורה ומגיבות לכך בהתאם. בצורה מעניינת, אור הוא אחד האמצעים הדרמטיים, אם לא החשוב בהם בציורים של קרוואג'יו.

נראה למרות ששמו של הקליפ מבטא אובדן אמונה, אנו חוזים בתהליך אובדן ומציאתה של האמונה מחדש דרך האמצעים החזותיים שבקליפ, שהם אור, דרמה, צבע, רגש - כל אותם מאפיינים של הבארוק שכאמור ניסה להחזיר את הקתוליות לגדולתה. אפשר לומר שבמובן מסוים, יש לנו קליפ בארוקי...

*(משום מה לא יכולתי לשים כאן קישור ישיר ל-YouTube, אך ניתן למצוא את הקליפ באיכות טובה יותר בקישור הבא )
 


כך לפחות אני פירשתי את הקליפ, ומה אתם חושבים שהוא אומר?



אשמח לתגובות ולמנוים חדשים לבלוג

Coldplay ודלקרואה

פעמים מעטות קורה שיצירת אמנות אחת משפיעה בצורה רבה כל כך על להקה - שני קליפים, אלבום ארט וגם יצירה ספרותית שמשתלבת איתה ליצירת הקונספט של האלבום.  כל אלה נוכחים באלבום של קולדפליי
 Viva la vida or Death and all of his friends שיצא ב-2008.

היצירה עליה מדובר היא החירות מובילה את העם (La Liberté guidant le peuple) של האמן הצרפתי יוג'ין דלקרואה מ-1830.

יצירה זו הפכה לאייקון מפורסם מאוד ורבים מניחים כי היא מתארת את המהפיכה הצרפתית הגדולה של 1789, למעשה היא מתארת את המהפיכה ביולי 1830 בצרפת , בה הדיח מעמד הביניים את המלך שארל העשירי והמליך תחתיו את המלך לואי פיליפ.
כאשר בוחנים את הדמויות התמונה, רואים לפי לבושם כי לא מדובר באנשים מהמאה ה-18 אלא מהמאה ה-19 , לאחר המהפיכה התעשייתית.
דלקרואה, שבאותה התקופה היה מראשי הזרם הרומנטי  בצרפת, צייר את היצירה לאחר ההפיכה, בסתיו של אותה השנה.
מבין האמנים שתעדו את המאורעות ההיסטוריים באותה התקופה, דלקרואה היה היחיד שצייר דמות של אישה במרכז היצירה, בעוד שאחרים  ציירו בצורה קונבנציונלית יותר .

אנו רואים שדמות זו מרכזית בתמונה בעיקר בזכות הקומפוזיציה - היא עומדת במרכז התמונה, נישאת בראש פירמדה שמורכבת מאנשים חיים ומתים, כשאלה החיים מצד שמאל מביטים עליה ויוצרים אלכסונים שממקדים בה את המבט.
לפי גופה החצי עירום, תנוחתה הקלאסית שמזכירה פסלים כמו ונוס ממילו, צדודית פניה שדומה למטבעות עתיקים והאור שזך על גופה ופניה ויוצר כמו הילה מסביב לראשה- כל אלה הם רמזים חזותיים שבעזרתם דלקרואה מסביר לצופים שהיא אינה אנושית. ניתן להסיק שני דברים מכך -  אישה זו אינה באמת קיימת בציור, אלא היא חזיון של אלה המסתכלים בה במבט מלא תקווה או שהיא אכן הופיעה לעזור להם בהפיכה (מה שביחד עם האטריבוטים שלה שאפרט בהמשך, מזכיר את האלה אתנה שנהגה להופיע ולעזור ללוחמים במיתולוגיה היוונית). כך או כך , האישה אינה בשר ודם.

האישה במרכז היא פרסוניפקציה של החירות, רעיון סימבולי. היא אינה "מריאן", הפרסוניפקציה של הרפובליקה של צרפת כפי שנהוג לחשוב. למעשה, תמונה זו צוירה בתקופה בה צרפת הייתה עוד מונרכיה, ודלקרואה עצמו היה אנטי רפובליקני נלהב.
תיאורים של חירות כפרסונופיקציה היו קיימים עוד לפני יצירה זו, ותפסו תאוצה עם המהפיכה הצרפתית של 1789.  ההבדל הוא הצורה בה הן תוארו - כאלות אידיאליות וענוגות, נשיות וחינניות.

1793,Jean-Baptiste_Regnault_,La Liberté ou la Mort
(החירות משמאל)


הן בוודאי לא מתערבבות עם ההמון, חצי עירומות, מזיעות ומעט גבריות - כפי שמתאר דלקרואה. תיאור זה גרם לרבים מהצופים בציור באותה התקופה לזלזל בדלקרואה כשהציג דמות "בהמית וזנותית". לא עזרו לכך גם בני לוויתה ביצירה, גברים ונשים לא אידאליים כלל, חלקם נכים, עניים ומלוכלכים.
עם זאת, כמה אטריבוטים (מאפיינים חזותיים) של דמות האישה נשמרו גם כאן  - הכובע הפריגי, שמייצג עוד מהעת העתיקה חירות, הטריקולור הצרפתי, התנוחה וההשפעות הקלאסיות.

הרגשיות המתפרצת בציור והדרמה , כל אלה מאפיינים של הרומנטיציזם אליו משתייך דלקרואה.
באופן לא מקרי, הנושא של העוצמה האנושית, הקמפוזיציה הפירמידאלית, האור משמאל והתיאור האנטומי של הדמויות - כל אלה מזכירים אבן דרך אחרת בזרם הרומנטי - רפסודת המדוזה של תיאודור ז'ריקו מ-1818.

 

דלקרואה העריך מאוד את ז'ריקו והחירות מובילה את העם משמשת לו כמחווה, אבל את האל-זמניות של ז'ריקו שמתאר סצינה שיכולה להיות בכל זמן ומקום ואת סקאלת הצבעים המונוכרמוטית שמדמה כמעט פסלים קלאסיים, מחליף דלקרואה במיקום וזמן ספציפי ו"מוריד" את הנושא אל העם.

הציור מתפרץ וצבעוני, מקוטע בצדדיו בכוונה כדי ליצור אפקט דינאמי ש"פורץ מהמסגרת". אם בוחנים את סקאלת הצבעים ביצירה - היא מורכבת מגוונים שונים של כחול, אדום ולבן - צבעי הטריקולור הצרפתי. בניגוד לתמונות היסטוריות אחרות, בהן ההמון הולך בעקבות מנהיג כריזמטי כאן ההמון הוא זה שמציל את עצמו, והולך אחרי רעיון או אידאה. לאיזה כיוון הם הולכים? נראה שלעבר הצופה, פורצים מהתמונה.

כל אלה גורמים לנו הצופים, להזדהות עם המתרחש ביצירה ולהרגיש חלק ממנה. אלה גם הסיבות שגורמות ליצירה להיות כל כך בלתי נשכחת - העוצמות הרגשיות שהיא מעבירה בצופה.  עם זאת, דווקא מעלות אלה גרמו ליצירה להראות חתרנית באותה התקופה ולמרות שההנהגה הצרפתית קנתה אותה מהאמן במטרה להציגה, היא הוחרמה ולא הוצגה לציבור במשך כ-25 שנים.

לאחר כינון הרפובליקה, הוצגה ב-1874 היצירה בלובר, שבאוסף שלה היא נמצאת עד היום.

ההשפעות של הציור על הציבור בצרפת היו כה חזקות, עד שהפסל פרדריק אוגוסט ברטהולדי החליט לפסל בהשראתו פסל מונומנטלי שניתן במתנה ממשלת צרפת לארה"ב.

אחד ההקשרים התרבותיים המעניינים ביצירה הייתה דמותו של הנער שאוחז באקדחים מימין, שהיוותה השראה לדמותו של גאברוש מ"עלובי החיים" של ויקטור הוגו (שיוצאת עכשיו גרסא קולנועית חדשה שלו, איזה כיף! - עדכון - התאכזבתי מגרסא זו קשות, ממליצה על זו עם ז'ראר דפרדייה במקום)
"עלובי החיים" משחק תפקיד גם באלבום של קולדפליי Viva la vida or Death and all of his friends איתו פתחתי את הפוסט, יצירת מופת ספרותית זו היוותה (יחד עם המהפיכה הצרפתית בה היא עוסקת - הפעם זו של 1832 ) השראה לקונספט של האלבום של קולדפליי, הן בנושאי השירים והן באלבום ארט.

לכן לא מפתיע שהבחירה לעטיפה של האלבום הייתה כמובן החירות מובילה את העם עליה כתוב בלבן שם האלבום (סמלי בעצמו). אז נכון שהציור עוסק בהפיכה אחרת, אבל הרעיון דומה - החירות כאידאה שמובילה את האנשים לשינוי בחייהם.

העטיפה של אלבום ה-EP שקדם לאלבום זה הייתה גם היא יצירה של דלקרואה בשם קרב פואטייה מ-1830.

והקליפ של Viva la Vida   ממשיך קו זה כשהלהקה מופיעה על רקע גרסא מעומעמת של החירות מובילה את העם כשכל הקליפ עצמו "צבוע" בסקאלת הצבעים של הציור. גם חברי הלהקה לבושים בסגנון תקופת המהפיכה - בצבעי הטריקולור.  מילות השיר עצמו נתפסות בעיני רבים כתיאור של המהפיכה הצרפתית.

לשיר יש קליפ נוסף ופחות מוכר, שמהווה מחווה לקליפ הבלתי נשכח של Enjoy the Silence  של דפש מוד שביים אנטון קורביין, שמביים גם את הקליפ הזה. הפעם המלך שמטייל הוא כריס מרטין ולא דייב גאהן , כשהוא מחזיק ציור של... ניחשתם נכון -  החירות מובילה את העם ולבסוף תולה אותו על ראש גבעה.

מקסים איך שאידאה אחת מחברת בין ציור, ספר, אלבום מוסיקה, וקליפ.

אשמח לתגובות ולמנוים חדשים! :-) קדימה, הצטרפו וקבלו עדכונים ישירות למייל (נרשמים למעלה מימין) , מבטיחה עוד המון פוסטים מעניינים.

ריהאנה וקית' הרינג

לכוכבת הפופ ריהאנה יצאו עד עכשיו המון קליפים (יותר מ-30!) והיא בשטח רק משנת 2005, כך שההספק נאה מאוד. 

למי שחי במערה ולא שמע על ריהאנה - מדובר בכוכבת הפופ המצליחה ביותר בעולם כרגע שכאמור עומדת מאחורי להיטים רבים, בסגנונות שונים : היו לנו את הדאנסהול של ההתחלה, הבלדה המרגשת, המגה להיט עם נגיעות ההיפ הופ בשיתוף המנטור - ג'יי זי, הזליגה הראשונה לדאנס עם סימפול של מייקל ג'קסון, העמקה בדאנס ובאלקטרו בשיתוף פעולה עם קלווין האריס ועם דיויד גואטה  , רגאיי, שיתוף פעולה עם קולדפליי, ואת שיר השנה של גלגלצ לשנת 2012.. וזו רק רשימה חלקית...

גם המראה של ריהאנה משתנה מקליפ לקליפ , מה שהופך אותה לסוג של מדונה של זמנינו (אומרת את זה בצורה מאוד זהירה, כי אין ספק שמדונה תרמה יותר לעולם המוסיקה, האופנה והתרבות. אבל בעיני, ריהאנה בדרך ללהפוך לאייקון בסדר גודל של מדונה )

היו כמובן גם כמה שערוריות כמו האלימות שספגה מבן זוגה כריס בראון (שעכשיו הם שוב ביחד וחבל מאוד ) או תמונות עירום שצצות כל שני וחמישי,  אבל התכנסנו כאן כדי לנתח אמנותית את אחד הקליפים המצליחים של ריהאנה Rude Boy.

Rude Boy יצא ב-2010 ובסגנון שלו מחזיר את ריהאנה לימי הדאנסהול - רק בצורה מתוחכמת יותר. הקליפ היפה והצבעוני (וכנראה היחיד בעל השפעות אמנותיות ברורות אצל ריהאנה) מושפע בעיקר מהאמנות של קית' הרינג עם הבלחות של ז'אן-מישל באסקיאט.

קית' הרינג היה אמן אמריקאי שהתפרסם בשנות ה-80, כשפיתח סגנון ייחודי בהשפעת תרבות הרחוב בניו יורק.
הוא התחיל בתור אמן רחוב כשצייר על קירות הסאבויי בעיר. ציוריו התאפיינו בדמויות פשוטות בקויי מתאר עבים ובולטים ובצבעוניות חזקה.

 אחד הסמלים שאפיינו את הרינג באותה התקופה היה "התינוק הזוהר" (Radiant Baby)

מקור הדימוי נמצא בנצרות - הרינג גדל בבית פרוטסנטי והתחנך בתנועות נוער אוונגליסטיות. התינוק הזוהר מקושר לישו , ולכן נקרא "ישו הזוהר" בעבודות רבות שלו.  הוא תיאר את הדימוי כ"חוויה הטהורה והחיובית ביותר בקיום האנושי" . ביצירות רחוב רבות שלו, מיקם את "התינוק הזוהר" בסצינות נוצריות כמו לידת ישו, יחד עם מוטיבים מוכרים כמו האבוס, החכמים והכבשים

לאחר שהפך למוכר יותר ויותר והוזמן לצייר ברחבי העולם, התחבר הרינג עם אמנים מפורסמים אחרים כמו אנדי וורהול, ז'אן מישל באסקיאט (עליו בהמשך) ומדונה, לה אף עיצב ג'קט למסע ההופעות של Like a Virgin

החל מ-1985 החל לצייר על קנבס והמשיך בשיתופי פעולה עם מוסיקאים, אחת מהם הייתה גרייס ג'ונס שהרינג צייר בשבילה בקליפ של I'm not Perfect (שכולל הופעות אורח של אנדי וורהול (!) והרינג עצמו).
שיתופי הפעולה שלהם כללו גם יצירות בודי ארט כשהרינג צייר על גופה של ג'ונס.

הרינג פתח חנות בסוהו בניו יורק שמכרה מרצ'נדייז בהשפעת האמנות שלו , מהלך שמזכיר את זה של טקאשי מורקאמי היפני שכתבתי עליו בעבר .כשנשאל על המסחריות בעבודותיו ענה "החנות היא הרחבה של האמנות שעשיתי ברחוב ושוברת את הגבולות בין גבוה לנמוך"

באותה התקופה עבודותיו קיבלו פן חברתי יותר וביטאו נושאים כמו אפרטהייד, מודעות לאיידס ומגיפת הסמים.

הרינג היה הומוסקסואל מוצהר ופעל לקידום סקס בטוח, אולם ב-1988 אובחן כחולה איידס בעצמו.
את שנותיו האחרונות העביר בפעילות למען חולי איידס אחרים וביצירת אמנות שעוסקת במחלתו ובהתמודדתו עמה.
למשל ביצירה הבאה , Silence = Death שעסקה בחוסר המודעות לאיידס ולהגנה מפניו כשצייר קבוצת אנשים שסותמים אוזניים ופיות כשמעליהם משולש ורוד גדול - הסמל בו סימנו הנאצים במלחמת העולם השנייה את ההומוסקסואלים והלסביות, אותם רדפו.

ביוני 1989, צייר הרינג את יצירתו הפומבית האחרונה - ציור קיר על מנזר של כנסיית סן אנטוניו בפיזה, איטליה  ויצר 6 סרטוני אנימציה לרחוב סומסום האמריקאי, ששודרו שנה לאחר מותו.
הרינג מת ממחלתו ב-1990, אך יצירותיו הייחודיות והשפעתו הויזואלית ניכרים עד היום  - מה שמחזיר אותנו לקליפ של ריהאנה.

ריהאנה משתמשת בשפתה האמנותית של הרינג בצורה בולטת בקליפ ל-Rude boy , וכפי שראינו לא הייתה הראשונה שעשתה זאת (היי גרייס ג'ונס) , היא אף שיחזרה את הצילום המפורסם של הרינג שצילמה אנני ליבוביץ'

ולא רק בקליפ, כמו מדונה, ריהאנה לבשה ז'קט בהשראת הרינג (אמרתי לכם שהיא ממשיכת דרכה)

ושילבה את האמנות של הרינג בהופעות שלה (כאן מטקס פרסי ה-ECHO בברלין, 2010)

לבסוף, הבטחתי גם כמה מילים על ז'אן מישל באסקיאט. באסקיאט האמריקאי , כמו הרינג התחיל כאמן רחוב והתפרסם  לאחר מכן כשגיבש סגנון פרימיטיביסטי שעסק בעיקר בנושאים חברתיים. 
הוא התחבר עם וורהול ושיתף עמו פעולה במספר פרויקטים, כמו כן שיתף פעולה עם מוסיקאים כמו דיויד בואי ובלונדי (מבליח בקליפ של Rapture בתור הדיג'יי) . באסקיאט היה כוכב עולה בעולם האמנות בניו יורק של אותה התקופה, בדיוק כמו הרינג חברו. אולם באסקיאט היה מכור להרואין וההתמכרות החלה להשתלט על חייו, לאחר שחברו וורהול הלך לעולמו, באסקיאט התסגר יותר ויותר והתמכרותו לסמים החריפה, עד שמת ממנת יתר בהיותו בן 27 בלבד.

האמנות של באסקיאט התאפיינה באקספרסיוניזם מתפרץ, קווים גסים וצבעוניות עזה. המוטיב שחזר על עצמו בציוריו והפך לסמל שלו היה הכתר

וגם סמל זה מופיע ב-Rude Boy. כך שלמעשה, הקליפ הזה לא מושפע רק מהרינג, אלא מתכתב ככלל עם עולם אמנות הרחוב של שנות השמונים. יכול להיות שלא רק חזותית אלא גם עם המסרים הליברליים ששני אמנים אלה העבירו.

מה שהופך אותו בעיני לקליפ הכי מעניין של ריהאנה.

תהנו מהקליפ ומהשיר

וכרגיל, אשמח לתגובות ולמנוים חדשים (הצטרפו לבלוג כאן למעלה מימין)