דפים

יום שלישי, 25 בדצמבר 2012

Nightwish והוגו סימברג


אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, היא שיהיה משהו שידרבן ואתי להמשיך ולחקור אמנות גם אחרי שסיימתי את התואר. כרגע אני בשנת הפסקה שלקחתי כדי להתאושש מ-4 שנות לימודים וכדי לחשוב איך אני רוצה להמשיך. מסתמן שזה כנראה יהיה לימודי תעודת הוראה בשנה הבאה, כדי להפוך בסופו של דבר למורה לאמנות (ממש כמו המורה המדהימה שהערצתי בתיכון - ענת גרטי). בכל מקרה אני מחפשת עבודה בנרות, כמובן שאידאלי יהיה למצוא עבודה שקשורה לתחום האמנות, התרבות, התקשורת או המוסיקה, ורצוי לא בחצי משרה אלא פול טיים. מסתבר שבירושלים זו משימה בלתי אפשרית, אבל אם תשמעו על מישהו שמחפש תודיעו לי.
מה שמזכיר לי שחוץ מהבלוג הזה הקמתי עוד מיזם אינטרנטי שאני מאוד גאה בו, קבוצת הצעות עבודה בתחום האמנות, שעזרה לרבים אבל לי עדיין לא :) מזמינה אתכם להצטרף, כבר עברנו את ה-1000!

כתיבת הבלוג מביאה אותי למחוזות אמנותיים שבדרך כלל לא לומדים עליהם במוסדות האקדמיים בארץ, כמו סקנדינביה. או ליתר דיוק, מעוז המטאל והמומינים - פינלנד. לאחר שיוליה בודיאנסקי היקרה הפנתה אותי לקליפ של להקת הסימפוניק מטאל Nightwish, נחשפתי לרפרנס מאוד מעניין לאמן פיני נודע בשם הוגו סימברג.

למי שלא מכיר, סימפוניק מטאל הוא תת ז'אנר במטאל בעל אלמנטים סימפוניים, יצירות מורכבות שמושפעות בעיקר ממוסיקה קלאסית ואופרה, Nightwish הפינית היא אחת הלהקות הבולטות בסגנון זה ומשלבת בין מטאל לאופרה (יחד עם Within Temptation ההולנדים, Lacuna Coil האיטלקיים וכן, גם Evanescence האמריקאיים שאימצו סגנון זה לחיקם).

נייטויש הוקמה ב-1996 והובלה על ידי הסולנית המדהימה טאריה טורונן. הרכב הלהקה השתנה כשטאריה והבסיסט הוחלפו (ולאחרונה הוחלפה הסולנית השניה לשלישית)-אבל הסגנון הייחודי נשאר. אפשר להגיד שנייטויש הם חלוצי הסימפוניק מטאל והפופולאריים ביותר בז'אנר זה , בכל העולם (הם הופיעו גם בארץ).


הוגו סימברג הינו אמן סימבוליסט מפינלנד שפעל בסוף המאה ה-19. ציוריו לרוב עוסקים בנושאים מקאבריים ועל טבעיים.

















תנועת הסימבוליזם, שהתפתחה בסוף המאה ה-19 באירופה (בעיקר בצרפת, רוסיה ובלגיה)  שאבה השראה מהאלמנט הגותי והאפל שברומנטיסיזם והיוותה תגובה לריאליזם והנטורליזם שביקשו לתאר את המציאות כפי שהיא. הסימבוליזם התמקד בדימויים סמליים ומטאפוריים (גישה שהתבטאה גם בספרות ובשירה) בשילוב עם מיסטיקה ורוחניות. 

הציירים הסימבוליסטים השתמשו בדימויים מיתולוגיים וחלומיים שלאו דווקא ביטאו משמעויות רווחות אלא פעמים רבות ביטאו את רגשותיהם של האמנים עצמם. כשאני מתבוננת בציורים של סימברג, אני לא יכולה שלא לחשוב על אדוארד מונק הנורבגי, שמילא את יצירותיו בדימויים מורבידיים ועל טבעיים שביטאו רגשות קשים על חייו ועל העולם סביבו. 









אחד מציוריו המפורסמים ביותר של סימברג הוא המלאך הפצוע מ-1903 שנבחר גם לציור הלאומי של פינלנד ב-2006.
הציור מתאר שני נערים צעירים סוחבים על גבי מקלות דמות מלאך נשית. עיניה מכוסות בסרט לבן וכנפיה פצועות ומדממות.



הנער הימני מישיר מבט אל הצופים במבט מלנכולי, שמתאים לאווירה הכללית העגומה ביצירה - צבעים מונוכרומטיים, שמיים קודרים, הנערים לבושים בשחור והנוף כמעט וצחיח. הקומפוזיציה מזכירה תהלוכה של לוויה, אולם המלאכית רק פצועה. 
הנוף המתואר מתבסס על פארק אמיתי בהלסינקי. בזמנו של סימברג, הפארק כלל מוסדות צדקה, והשביל הספציפי עליו מתקיימת התהלוכה בציור מוביל למעשה לבית ספר לנערות עיוורות ולמוסד לנכים. לכן, אנחנו יכולים להסיק שהם מצאו את המלאכית הזו, שנפלה מהשמיים והם מוליכים אותה למקום שבו יוכלו לרפא אותה. המלאכית מחזיקה זר פרחי פעמוניות שלג, שמסמל לידה מחדש ומרפא.

קיים ניגוד בין התהלוכה האלגורית לבין המיקום הריאליסטי, מה שבעיני מחזק את ההזדהות של הצופים בציור. התהלוכה נרראית כמו משהו שיכול להוות חלק מחיינו. וכאן נשאלת השאלה - מה בעצם מייצגת המלאכית?
האם היא מייצגת משהו נשגב , ערכים מסוימים שאיבדו משמעות או שמא, מלאכית שנפלה כי חטאה ומרדה נגד אלוהים, כמו לוציפר.
מה מסמלים הנערים? את הדור הצעיר שעליו מוטלת האחריות הפיזית והמטאפורית לכפר על חטאיה, או אלה שימשיכו את דרכה?
סימברג עצמו מעולם לא פירש את יצירותיו וביקש שכל צופה יפרש אותן לפי ראות עיניו.
במובן הביוגרפי, ציור זה היווה למקור כוח לסימברג כאשר חלה בדלקת קרום המוח.


ובחזרה לנייטויש - השיר Amaranth (סוג של פרח אגב) יצא ב-2007 וזכה להצלחה רבה בפינלנד.
כיאה לפינים גאים, הקליפ מתבסס על המלאך הפצוע של סימברג ומצטט אותו חזותית.





הקליפ מרחיב את הנרטיב ביצירה ומתאר את שני הנערים מוצאים את המלאכית הפצועה ונושאים אותה לכפר כדי לטפל בה. אנשי הכפר רואים בה מקור לרשע (כפי שציינתי לגבי מלאכים נופלים).
הנערים מרחיקים את המלאכית לבקתה אולם ההמון הזועם של הכפר מגיע, מסלק אותם ושורף את הבקתה עם המלאכית שבתוכה. אנשי הכפר שמחים על שריפתה אולם המלאכית מצליחה לחזור לגן עדן בסוף הקליפ - סוף אופטימי למדי.
בסך הכול פירוש ריאליסטי ליצירה, אני מניחה שאם מלאכים היו נופלים על כפרים בפינלנד במציאות, המקומיים היו מתנהגים באופן דומה לקליפ. כמובן שהיצירה והקליפ הם סימבוליים, וכל מה שנותר לנו הצופים הוא לפרש את המשמעויות האמיתיות מאחוריו.


כרגיל, אני אשמח אם תרשמו כמנוים לבלוג (כאן למעלה מימין) או שתגיבו לי למטה.

עד הפעם הבאה - תהנו מהקליפ והשיר







Merry Christmas , שנה אזרחית חדשה טובה ו-
С Новым Годом לחוגגים

יום ראשון, 16 בדצמבר 2012

ג'נט ג'קסון ומאליק סידיבה

בכל הנוגע למשפחת ג'קסון הענפה, תמיד מייקל עליו השלום היה הפייבוריט שלי. היו לו את השירים , הקליפים והצעדים הטובים ביותר. שלא לדבר על ג'קטים מנצנצים מופרכים.
לצערי, עד לרגע זה לא כתבתי בבלוג על מייקל -בדר"כ הרפרנסים אצלו הם תקופתיים ולא אמנותיים, למעט אולי  Remember the Time  שמתרחש במצרים העתיקה ו-. Scream  הבלתי נשכח שביצע עם אחותו הקטנה, ג'נט ג'קסון,
ג'נט הוציאה כמה שירים טובים בעצמה  בעיקר באייטיז ובניינטיז (That's the way love goes  עם קמיאו של ג'יי לו, Together Again  בלוק האפריקאי ) ודווקא אצלה מצאתי קליפ שכולו מחווה אמנותית - שלא במקרה מדובר גם באחד השירים הטובים ביותר בקריירה שלה - Got 'till it's gone בו משתתף גם הראפר המצוין Q-Tip .

Got 'till it's gone יצא ב-1997 ונכלל באלבום The Velvet Rope .  הוא מסמפל את Big Yellow Taxi  של ג'וני מיטשל   שדמותה מופיעה בקליפ על מסך טלוויזיה.




ואת Feel so High  של דסירה (שלמעשה תבעה את ג'קסון על העתקה). הקליפ בוים ע"י מארק רומנק, במאי קליפים מוערך שביים בין השאר את Scream המצוין של ג'נט ומייקל ג'קסון כשנתיים קודם לכן. הקליפ ממוקם בבר בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה (שהתקיימה מ-1948 ועד 1994) במהלך שנות ה-60 וה-70, בו ג'נט משמשת כזמרת הבית. הקליפ זכה בפרס "הקליפ האופנתי ביותר" של ערוץ VH1 ב-1997, ואכן הוא מאוד מסוגנן. משתתפי הקליפ רוקדים ונהנים מהחיים וגם מצטלמים.  אולם החזות היפה של הקליפ הינה מעטה למשהו עמוק הרבה יותר, שמתגלה דרך ההשפעות האמנותיות שלו ודרך פריימים בודדים. מקורם של מרבית הדימויים נעוץ בצילומיו של מאליק סידיבה (ותודה לחברתי היקרה שרי שהפנתה אותי למידע הזה) צלם ממאלי שהתפרסם בצילומי תרבות הנוער בבמאקו - בירת מאלי בשנות ה-60.









הדימויים של סידיבה אינם רק תיעוד תקופתי של צעירים עם פדלפונים, אלא מבטאים את הרוח שהחלה לנשב בצעירים אלה לנוכח המאורעות בארה"ב - פריחת התנועות לזכויות האזרח וה"פנתרים השחורים", ועלייתם של דמויות שלחמו למען שוויון כמו מלקולם אקס ומרטין לותר קינג ג'וניור. הצעירים במאלי ובאפריקה כולה הסתכלו לעבר אחיהם באמריקה והרגישו הזדהות עם מאבקם לצדק.

הנה תמונות מהקליפ - ניתן לראות עד כמה הסגנון שלו מושפע משל סידיבה




בנוסף, בקליפ מופיעים סמלים שונים לאפרטהייד ולגזענות :

על מסך הטלוויזיה נראה קטע ממה שנראה כמו סרט המתעד את אורחות חייהם של תושבי אפריקה. יש בסצינה משהו מאוד אימפריאליסטי בו האישה הלבנה בוחנת את ה"פרימיטיבית" השחורה



גברים שמחזיקים סרטיפיקאט (כנראה איזשהו תיעוד של התושבים השחורים בשביל המשטר)




ולבסוף הקליפ נגמר בשלט שאומר - "אירופאים בלבד" באנגלית או "לבנים בלבד" באפריקנס, שלט שהיה נהוג לתלות בתקופת האפרטהייד באפריקה.




הפריים האחרון הזה מאוד חזק בעיני ומעביר את כל המסר החברתי שבקליפ - הרצון לשווין זכויות והמלחמה בגזענות, כמו אז גם עכשיו.






ולסיום, הרבה אנשים אומרים לי שהם נהנים מהבלוג - אז קודם כל, תודה רבה!
אני אשמח מאוד אם תגיבו כאן למטה על הפוסטים, ועוד יותר אשמח אם תרשמו כמנוים (יש לכם מצד ימין למעלה אפשרות להרשם) ותפיצו את הבלוג הלאה!

נתראה בפוסטים הבאים :-)

יום שני, 3 בדצמבר 2012

קייטי פרי ו-וויל קוטון



לפני זמן מה צפיתי בסרט הדוקומנטרי על קייטי פרי וגיליתי שמתחת לפרסונה המתקתקה והססגונית, קיימת יוצרת מוכשרת מאוד שהתחילה בכלל בתור סינגר סונגרייטר עם דמיון רב לאלאניס מוריסט.
אולם לאחר שפרי פרצה אל חיינו ב-2008 עם האלבום One of the boys עם המגה להיט I Kissed a Girl    והפייבוריט שלי Thinking of You , טיפחה בהופעותיה הפומביות ובקליפים שלה תדמית תיאטרלית, צבעונית ופופית.







האלבום השני שלה, Teenage Dream , יצא ב-2010 וסיפק להיטים רבים כמו שיר הנושא והסינגל הראשון, שעליו נרחיב בפוסט זה - California Gurls (השגיאה במקור).
הקליפ מתאר את קייטי פרי בעולם ממתקים קסום שנקרא Candyfornia. העולם הוא בעצם מעין משחק קופסא שנשלט על ידי סנופ דוג, המכונה Sugerdaddy . במהלך הקליפ קייטי וחברותיה, שכל אחת מהן מייצגת ממתק אחר, יוצאות כנגד סנופ דוג ששולט בהן יחד עם צבא דובוני גומי, עד שמנצחות אותו בעזרת..כן כן, קצפת שיוצאת להן מהחזיה.

מעבר למסרים הסקסיסטיים בקליפ (גבר שולט על נשים שמביסות אותו בעזרת מיניות) והמחווה לביץ' בויז יש בו גם המון השראה מאמן עכשווי בשם ויל קוטון (ותודה למור נווה שהפנתה אותי למידע הזה).

ויל קוטון מצייר עולמות קסומים עשויים ממתקים בהם שוכנות בדר"כ נשים יפיפיות. קוטון תיאר את יצירותיו כ"אוטופיה בה כל התשוקות מתממשות - מה שבעצם הופך את זה לחוסר תשוקה, כי כאשר היא ממומשת אין בה צורך יותר"













רעיון זה של ציור המבטא תשוקות אנושיות ותפנוקים למינהם מזכיר את הציורים בתקופת הרוקוקו, ואכן קוטון ציין כי הוא מושפע בין השאר גם מאמני התקופה - פראגונר ובושה .



לי היצירות של קוטון מזכירות גם את  ג'ף קונץ הבלתי נלאה, שדיבר גם הוא על סיפוק תשוקות באמצעות ייצוג של קיטש מכל סוג אפשרי .
ב-2008 יצר קוטון מיצג שנקרא "המאפייה של ויל קוטון" שהוצגה בניו יורק. המיצג היה מאפיה לכל דבר שאפתה את המאכלים שתיאר קוטון ביצירותיו, והמבקרים יכלו סוף סוף גם לטעום אותם, מה שנראה לי כמו רעיון מקסים שמפגיש בין החושים (אוצרים במוזיאונים בארץ - הנה לכם רעיון).




ונחזור לקייטי פרי. ב-2010 כאמור יצא הקליפ של קליפורניה גירלז שלא רק היה מבוסס על יצירותיו של קוטון - האמן עצמו שימש כמנהל אמנותי שלו. קוטון יצר שהתבסס על יצירותיו ועל מקורות השראה דומים כמו משחק הקופסא "קנדילנד" 




הספר והסרטים של צ'רלי ומפעל השוקולד ועל עליסה בארץ הפלאות.

הקליפ מצטט יצירות ספציפיות של קוטון :















בנוסף, שיתוף הפעולה בין קוטון לקייטי פרי נמשך כשעיצב את עטיפת אלבומה וכשצייר אותה לאחת מהתערוכות שלו





היצירה
ועטיפת האלבום 





קייטי וויל קוטון



הנה קליפ שמתאר את מאחורי הקלעים של הקליפ




אחד משיתופי הפעולה המקסימים ומלאי הדמיון שיצא לי לראות . אתם מוזמנים להנות מהקליפ המלא, אני אלך לחפש ממתקים.










יום שני, 19 בנובמבר 2012

רוי ליכטנשטיין ומרינה אנד דה דאיימונדס



ימים קשים עוברים על מדינת ישראל, המצב מדכא ואני מקווה שהוא ישתנה לטובה בקרוב.
הפוסט הזה הוא לגמרי אסקפיסטי בשבילי  ואני מקווה שגם בשבילכם הוא יהווה הפוגה מהחדשות האינסופיות.


מה יותר אסקפיסטי מקומיקס? ואני מדברת על הקומיקס הקלאסי של שנות ה-50 וה-60, עולם מצויר בו תמיד הטובים מנצחים את הרעים, הגברים חסונים והנשים יפות.

האמן המזוהה ביותר עם קומיקס עד היום הוא רוי ליכטנשטיין, שעבודות ענק שלו מעטרות גם את מוזיאון תל אביב לאמנות.

ליכטנשטיין נולד בניו יורק למשפחה יהודית בשנת 1923, לאחר שירות כשרטט במלחמת העולם השנייה, חזר לארה"ב ולמד אמנות. ב-1961 התחיל לצייר את ציורי הפופ-ארט המזוהים עמו כל כך - ליכטנשטיין נהג לקחת קטעים מספרי קומיקס קיימים, להגדיל אותם למימדי ענק ולדמות שכפול תעשייתי כשלמעשה יצר זאת בציור מדוקדק בצבעי שמן ואקריליק. אחת הטכניקות המזוהות עמו הייתה השימוש בנקודות   שחיקו הדפסה.

ליכטנשטיין השווה את יצירותיו לאלה של האקספרסיוניסטים המופשטים - "הם הניחו צבע על הקנבס והגיבו למה שהם עשו, לזוויות הצבע ולגדלים. הסגנון שלי נראה אחרת לחלוטין, אבל הטבע של לצייר קווים דומה - רק שאצלי זה לא נראה כמו קליגרפיה, כמו אצל פולוק למשל"
בציטוט זה, נראה שליכטנשטיין מנסה לומר שהציורים שלו פחות "מקריים" משל פולוק ומחושבים יותר. ליכטנשטיין אף עקץ את פולוק כשצייר את משיחת מכחול לבנה מ-1961  - משיחת מכחול ענקית ומדויקת, ההפך הגמור מההתפרצות של פולוק.

באותה התקופה נקטל ליכטנשטיין על ידי מבקרי האמנות שפקפקו במקוריות של האמנות שלו, אולם בדיוק כמו אנדי וורהול  גם ליכטנשטיין יצר מחדש דימויים קיימים ופופולאריים וגרם לנו להסתכל עליהם בצורה חדשה -  הקומיקס העממי הפך ליצירת אמנות מכובדת שתלויה במוזיאון. כמובן שהפורמט הגדול והטכניקה תרמו לדבר.
דרך הקומיקס, שיקף את תרבות הצריכה האמריקאית דאז ואתגר את הצופים עם גיבורי התרבות החדשים שלהם.
לא עוד מלכים ורוזנים בפורטרטים מלכותיים, אלא דמויות קומיקס צבעוניות ומוגזמות.

נערה טובעת, 1963





וואם!, 1963


אולי, 1963

מרינה אנד דה דאיימונדס הוא שמה הבימתי של מרינה למבריני דיאמנדיס, זמרת ויוצרת וולשית ממוצא יווני שפרצה ב-2010 עם האלבום המשובח The Family Jewels. השנה היא הוציאה אלבום שני, מוצלח לא פחות בשם Electra Heart. את רוב השירים בשני האלבומים, הלחינה וכתבה מרינה בעצמה.

אני מאוד אוהבת את המוסיקה של מרינה, אין לה סגנון מוגדר, היא נעה בין פופ-אלקטרו-בלדות פסנתרים, יש לה קול נפלא והקליפים שלה תיאטרליים ומלאי דמיון . הנה כמה דוגמאות מוצלחות לקליפים ושירים נהדרים שלה, למי שלא מכיר - Power and control, I'm not a Robot , Radioactive , Obsessions אך הקליפ שבו עוסק פוסט זה הוא Oh No! שהיה הסינגל הרביעי מאלבום הבכורה שלה.
עוד לפני שבוחנים את הקליפ, שם השיר, בייחוד עם סימן הקריאה, נשמע כמו משהו שאחת הדמויות ביצירות הקומיקס של ליכטנשטיין הייתה אומרת.

ואכן, הקליפ עצמו מאוד פופ-ארטי במראהו - צבעוניות חזקה של התפאורה והבגדים ואזכורים רבים למוצרי צריכה שמקישים גם לעבודות של וורהול.


מרינה נמצאת בתוך ים שטרות ולבושה בשמלה בצורת שטר




 מרינה נמצאת בתוך מסך טלוויזיה ואומרת
"הטלוויזיה לימדה אותי איך להרגיש ועכשיו לחיים האמיתיים אין ייחוד"


ופריים קצרצר במיוחד שמראה את מרינה עם עגלת סופר, קופסאות דגנים עם שם השיר ו... קופסאות המרק של קמבל! מחווה ישירה לאנדי וורהול


בקליפ משולבים גם הרבה טקסטים צבעוניים שמדמים אותו לקומיקס ואת מרינה לדמות הראשית בו, מה שמחזיר אותנו לליכטנשטיין







ולכל אורך הקליפ מתקבל הרושם שמדובר בביקורת על תרבות הצריכה המערבית ועל הרצון להיות מצליח ומפורסם, מסרים עוקצניים שמתאימים גם ליצירות של וורהול, שהפך מוצרי צריכה לאמנות ואמנות למוצרי צריכה. למרות שהוא הכחיש כל קשר לזה שיש ביצירותיו עומק (אל תאמינו לו)

אחד הפריימים לקראת סוף הקליפ מציג את מרינה כדמות קומיקס בסגנון ליכטנשטיין - צבעים חזקים, קווי מתאר עבים ונקודות שמהווה את המחווה הישירה ביותר לאמן.


מרינה בסופו של דבר הפכה לדמות קומיקס משוכפלת ומעוצבת - מוסר השכל על התוצאה של הסגידה לתרבות הצריכה?


אתם מוזמנים ליהנות מהקליפ המלא, אשמח לתגובות












יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

מדונה ותמרה דה למפיקה

כפי שבטח הבנתם, אני מאוד מעריכה מוסיקאים שלא מתעלמים מהקשר בין האמנויות השונות ומשלבים אותן בהוויה שלהם.
ראינו את זה אצל מספר אמנים שסקרתי עד עכשיו כמו קנייה ווסט או פלורנס אנד דה מאשין , אבל הרבה לפניהם הייתה המלכה האם - מדונה.

מדונה הייתה פורצת דרך לא רק במוסיקה שלה, אלא בכל מה שהיה נלווה אליה - ההופעות המושקעות על הבמה, המראות המתחלפים שלה וגם הקליפים האמנותיים והמוקפדים, כל הדברים שליידי גאגא מנסה להעתיק ולא תמיד מצליחה.
מדונה חובבת אמנות נלהבת ומחזיקה אוסף מכובד של יצירות מאמנים כמו פרידה קאלו, הצלם מאן ריי, אדוארד הופר, פאבלו פיקאסו, סלבדור דאלי ועוד. מה שלגמרי גורם לי לקנא בה.
היא מכרה זהב בכל הקשור לבלוג הזה- קליפים רבים שלה מהווים מחווה לאמנים האהובים עליה, אולם האמנית שמדונה מצטטת יותר מכולם  היא ציירת הארט-דקו תמרה דה למפיקה.

בניגוד לפוסטים קודמים שניתחו קליפ יחיד ואת ההשפעות האמנותיות שכלולות בו, הפעם אדבר על הקשר בין מדונה לבין תמרה דה למפיקה בצורה רחבה יותר (הפוסט הזה ארוך מהרגיל) ואראה איך יצירותיה של אמנית זו חזרו והופיעו בקליפים של מדונה לאורך השנים.

דה-למפיקה נולדה בשנת 1898 בורשה, פולין תחת השם מריה גורסקה.  לאחר שהתחתנה, עברה עם בעלה לפריז והפכה לאחת הציירות הפופולריות בעיר בסגנון שכונה "קוביזם רך" והיה למעשה ביטוי של ארט דקו.
ארט דקו הוא סגנון עיצובי שפרח החל משנות העשרים של המאה ה-20 ודעך במלחמת העולם השנייה. הסגנון הושפע מההתפחות התעשייתית והטכנולוגית שבין שתי מלחמות העולם והתאפיין בצורות גיאומטריות, בניגוד לאר נובו האורגני והמעוגל.

היצירות של למפיקה מתארות בדרך כלל נשים מתקופתה (שנות ה-20 וה-30), בצבעוניות עזה והבדלי אור וצל חדים.
הנשים מצוירות באופן ריאליסטי יחסי, אולם הבדלי האור והצל יוצרים צורת גיאומטריות כיאה לארט דקו.
לדבריה, פיקאסו "גילם ביצירותיו את החדשנות שבפירוק" , האמפרסיוניסטים בעיניה "ציירו רע ובצבעים מלוכלכים".
מנגד, ציוריה של דה-למפיקה היו מאוד מדויקים, אלגנטיים ונקיים כמעט כמו עיבודי פוטושופ של ימינו.







הנשים בציוריה של דה-למפיקה היו עוצמתיות ומיניות. הן שיקפו את חייה האישיים של דה-למפיקה עצמה שהיו שערורתיים ביחס לתקופה - היא הייתה נשואה, אך ניהלה מערכות יחסים מחוץ לנישואים עם גברים ונשים גם יחד והואשמה בכך שלא בילתה זמן עם בתה ובעלה. היא הייתה אשת חברה ידועה וחייתה את הבוהמה כשהתחברה לאושיות כמו פאבלו פיקאסו וז'אן קוקטו.  לבסוף התחתנה עם אחד ממאהביה ועברה איתו ב-1939, תחילת מלחה"ע השנייה, לארה"ב.
הזוג השתכן בברלי הילס ודה למפיקה חיה את חיי הזוהר גם שם, כשבילתה בסטים של סרטים הוליוודים והתחברה עם כוכבי התקופה. את בתה , קיזט, חילצה מפאריז ב-1941 וצירפה אותה אליה.
לקראת שנות ה-60, דעך כוכבה של דה-למפיקה בשמי האמנות והיא הפסיקה להציג בתערוכות.
לאחר מותו של בעלה השני, מכרה את רוב רכושה ויצאה למסע מסביב לעולם בספינת תענוגות. לבסוף התיישבה בטקסס עם בתה ומשפחתה.
בערוב ימיה עברה למקסיקו ושם הלכה לעולמה ב-1980.

בשנותיה האחרונות זכתה לעדנה כשהדור החדש של שנות השבעים "גילה" אותה, הוצגו רטרוספקטיבות שהוקדשו לה והצגות שהתבססו על חייה הסוערים.

לכן מה הפלא שמדונה, האישה החדשנית והפרובוקטיבית ששינתה את עולם המוסיקה מקצה לקצה, התחברה כל כך               לדה-למפיקה וליצירותיה?

מדונה היא מעריצה כה נלהבת של דה למפיקה, עד ששילבה אותה בלפחות שלושה קליפים שונים.
נעזרתי רבות בפוסט הבא שדן בנושא ובתמונות הנהדרות שהציג.

הקליפ הראשון הוא  Open your Heart  מ-1986 שמציג את מדונה כחשפנית בסגנון קברט (ודמיון ללייזה מינלי) במופע "פיפ שואו" . המקום בו מתרחש המופע מורכב משתי יצירות של דה למפיקה - אנדרומדה, ורפאלה היפה. במהלך הקליפ מופיעות יצירות נוספות.




הקליפ השני הוא Express yourself מ-1989 שמציג את מדונה בעיר עתידנית נוסח מטרופוליס של פריץ לאנג, הפעם המראה והעיצוב של הקליפ עצמו משקפים את תמרה דה-למפיקה. מדונה מצטטת יצירות ספציפיות והעיצוב הכללי - האור, הצבע, הצורות הגיאומטריות, מהדהדים את הסגנון של דה-למפיקה.
למשל, בתמונה הבא ניתן לראות איך יצירות של דה למפיקה שוחזרו בקליפ בצורה כמעט זהה.






הקליפ השלישי הוא השיר, התופעה והריקוד -   Vogue שיצא ב-1990. הקליפ המסוגנן כל כך, נפתח בתצוגה של יצירותיה של דה למפיקה, בין רקדנים ופסלים קלאסיים.  שלוש מהיצירות  המוצגות,  ננה דה הררה, אישה עם גיטרה ואנדרומדה שייכות למדונה ומהוות חלק מהאוסף הפרטי שלה.






הקליפ חוגג את הוליווד הישנה בסגנון החזותי שלו וגם במילות השיר עצמו מציין שמות של כוכבים מהתקופה - גרטה גארבו, מרילין מונרו, מרלן דיטריך ועוד. כאמור, חיי הבוהמה בהוליווד היו משהו שדה-למפיקה השתייכה אליו.
מעניין שבקליפ הזה, דה למפיקה אינה ההשפעה החזותית היחידה , מדונה משלבת כאן ציטוטים חזותיים מצילומים של הורסט פ. הורסט, צלם מפורסם שפעל בשנות ה-40 שסגנונו הדרמטי מזכיר את דה-למפיקה.






זאת ועוד, יש הטוענים כי חזיית הקונוסים המפורסמת שעיצב למדונה ז'אן פול גוטייה הושפעה מיצירותיה של דה-למפיקה וגופן הגיאומטרי של הנשים שתיארה.




ב-2010 מדונה הצטלמה לקמפיין של לואי ויטון  בסגנון של דה-למפיקה,  עם צבעוניות עזה והבדלי אור וצל חדים.



מה שמדונה הייתה לעולם המוסיקה והבידור משנות השמונים ואילך, כך הייתה דה-למפיקה לעולם האמנות בתקופתה. לדעתי, מדונה מזדהה עם דה-למפיקה ורואה בה מודל לחיקוי. היא מזדהה עם החוזק שלה בעולם האמנות הגברי, עם המיניות המשוחררת שלה, עם העצמאות שלה והיצירתיות שלה. כל אלה תכונות שמדונה ביטאה במהלך הקריירה שלה. אחרי כל היח"צ, והפרסום והתדמיות המתחלפות של מדונה ושל דומיה, מעניין לראות מי הם האמנים והאיידולים של גיבורי התרבות של ימינו ואת מי הם מעריצים.




נ.ב. אם אתם נהנים מהבלוג, אשמח מאוד אם תגיבו ותרשמו אליו כמנוים. אתם יכולים להרשם כאן למטה איפה שהתגובות או למעלה בצד ימין, יש תיבה למלא בה את המייל שלכם ותעודכנו בכל פעם שאפרסם פוסט חדש.
תודה!