רוי ליכטנשטיין ומרינה אנד דה דאיימונדס

ימים קשים עוברים על מדינת ישראל, המצב מדכא ואני מקווה שהוא ישתנה לטובה בקרוב.
הפוסט הזה הוא לגמרי אסקפיסטי בשבילי  ואני מקווה שגם בשבילכם הוא יהווה הפוגה מהחדשות האינסופיות.


מה יותר אסקפיסטי מקומיקס? ואני מדברת על הקומיקס הקלאסי של שנות ה-50 וה-60, עולם מצויר בו תמיד הטובים מנצחים את הרעים, הגברים חסונים והנשים יפות.

האמן המזוהה ביותר עם קומיקס עד היום הוא רוי ליכטנשטיין, שעבודות ענק שלו מעטרות גם את מוזיאון תל אביב לאמנות.

ליכטנשטיין נולד בניו יורק למשפחה יהודית בשנת 1923, לאחר שירות כשרטט במלחמת העולם השנייה, חזר לארה"ב ולמד אמנות. ב-1961 התחיל לצייר את ציורי הפופ-ארט המזוהים עמו כל כך - ליכטנשטיין נהג לקחת קטעים מספרי קומיקס קיימים, להגדיל אותם למימדי ענק ולדמות שכפול תעשייתי כשלמעשה יצר זאת בציור מדוקדק בצבעי שמן ואקריליק. אחת הטכניקות המזוהות עמו הייתה השימוש בנקודות   שחיקו הדפסה.

ליכטנשטיין השווה את יצירותיו לאלה של האקספרסיוניסטים המופשטים - "הם הניחו צבע על הקנבס והגיבו למה שהם עשו, לזוויות הצבע ולגדלים. הסגנון שלי נראה אחרת לחלוטין, אבל הטבע של לצייר קווים דומה - רק שאצלי זה לא נראה כמו קליגרפיה, כמו אצל פולוק למשל"
בציטוט זה, נראה שליכטנשטיין מנסה לומר שהציורים שלו פחות "מקריים" משל פולוק ומחושבים יותר. ליכטנשטיין אף עקץ את פולוק כשצייר את משיחת מכחול לבנה מ-1961  - משיחת מכחול ענקית ומדויקת, ההפך הגמור מההתפרצות של פולוק.

באותה התקופה נקטל ליכטנשטיין על ידי מבקרי האמנות שפקפקו במקוריות של האמנות שלו, אולם בדיוק כמו אנדי וורהול  גם ליכטנשטיין יצר מחדש דימויים קיימים ופופולאריים וגרם לנו להסתכל עליהם בצורה חדשה -  הקומיקס העממי הפך ליצירת אמנות מכובדת שתלויה במוזיאון. כמובן שהפורמט הגדול והטכניקה תרמו לדבר.
דרך הקומיקס, שיקף את תרבות הצריכה האמריקאית דאז ואתגר את הצופים עם גיבורי התרבות החדשים שלהם.
לא עוד מלכים ורוזנים בפורטרטים מלכותיים, אלא דמויות קומיקס צבעוניות ומוגזמות.

נערה טובעת, 1963

וואם!, 1963

אולי, 1963

מרינה אנד דה דאיימונדס הוא שמה הבימתי של מרינה למבריני דיאמנדיס, זמרת ויוצרת וולשית ממוצא יווני שפרצה ב-2010 עם האלבום המשובח The Family Jewels. השנה היא הוציאה אלבום שני, מוצלח לא פחות בשם Electra Heart. את רוב השירים בשני האלבומים, הלחינה וכתבה מרינה בעצמה.

אני מאוד אוהבת את המוסיקה של מרינה, אין לה סגנון מוגדר, היא נעה בין פופ-אלקטרו-בלדות פסנתרים, יש לה קול נפלא והקליפים שלה תיאטרליים ומלאי דמיון . הנה כמה דוגמאות מוצלחות לקליפים ושירים נהדרים שלה, למי שלא מכיר - Power and control, I'm not a Robot , Radioactive , Obsessions אך הקליפ שבו עוסק פוסט זה הוא Oh No! שהיה הסינגל הרביעי מאלבום הבכורה שלה.
עוד לפני שבוחנים את הקליפ, שם השיר, בייחוד עם סימן הקריאה, נשמע כמו משהו שאחת הדמויות ביצירות הקומיקס של ליכטנשטיין הייתה אומרת.

ואכן, הקליפ עצמו מאוד פופ-ארטי במראהו - צבעוניות חזקה של התפאורה והבגדים ואזכורים רבים למוצרי צריכה שמקישים גם לעבודות של וורהול.


מרינה נמצאת בתוך ים שטרות ולבושה בשמלה בצורת שטר

 מרינה נמצאת בתוך מסך טלוויזיה ואומרת
"הטלוויזיה לימדה אותי איך להרגיש ועכשיו לחיים האמיתיים אין ייחוד"

ופריים קצרצר במיוחד שמראה את מרינה עם עגלת סופר, קופסאות דגנים עם שם השיר ו... קופסאות המרק של קמבל! מחווה ישירה לאנדי וורהול

בקליפ משולבים גם הרבה טקסטים צבעוניים שמדמים אותו לקומיקס ואת מרינה לדמות הראשית בו, מה שמחזיר אותנו לליכטנשטיין

ולכל אורך הקליפ מתקבל הרושם שמדובר בביקורת על תרבות הצריכה המערבית ועל הרצון להיות מצליח ומפורסם, מסרים עוקצניים שמתאימים גם ליצירות של וורהול, שהפך מוצרי צריכה לאמנות ואמנות למוצרי צריכה. למרות שהוא הכחיש כל קשר לזה שיש ביצירותיו עומק (אל תאמינו לו)

אחד הפריימים לקראת סוף הקליפ מציג את מרינה כדמות קומיקס בסגנון ליכטנשטיין - צבעים חזקים, קווי מתאר עבים ונקודות שמהווה את המחווה הישירה ביותר לאמן.

מרינה בסופו של דבר הפכה לדמות קומיקס משוכפלת ומעוצבת - מוסר השכל על התוצאה של הסגידה לתרבות הצריכה?


אתם מוזמנים ליהנות מהקליפ המלא, אשמח לתגובות

מדונה ותמרה דה למפיקה

כפי שבטח הבנתם, אני מאוד מעריכה מוסיקאים שלא מתעלמים מהקשר בין האמנויות השונות ומשלבים אותן בהוויה שלהם.
ראינו את זה אצל מספר אמנים שסקרתי עד עכשיו כמו קנייה ווסט או פלורנס אנד דה מאשין , אבל הרבה לפניהם הייתה המלכה האם - מדונה.

מדונה הייתה פורצת דרך לא רק במוסיקה שלה, אלא בכל מה שהיה נלווה אליה - ההופעות המושקעות על הבמה, המראות המתחלפים שלה וגם הקליפים האמנותיים והמוקפדים, כל הדברים שליידי גאגא מנסה להעתיק ולא תמיד מצליחה.
מדונה חובבת אמנות נלהבת ומחזיקה אוסף מכובד של יצירות מאמנים כמו פרידה קאלו, הצלם מאן ריי, אדוארד הופר, פאבלו פיקאסו, סלבדור דאלי ועוד. מה שלגמרי גורם לי לקנא בה.
היא מכרה זהב בכל הקשור לבלוג הזה- קליפים רבים שלה מהווים מחווה לאמנים האהובים עליה, אולם האמנית שמדונה מצטטת יותר מכולם  היא ציירת הארט-דקו תמרה דה למפיקה.

בניגוד לפוסטים קודמים שניתחו קליפ יחיד ואת ההשפעות האמנותיות שכלולות בו, הפעם אדבר על הקשר בין מדונה לבין תמרה דה למפיקה בצורה רחבה יותר (הפוסט הזה ארוך מהרגיל) ואראה איך יצירותיה של אמנית זו חזרו והופיעו בקליפים של מדונה לאורך השנים.

דה-למפיקה נולדה בשנת 1898 בורשה, פולין תחת השם מריה גורסקה.  לאחר שהתחתנה, עברה עם בעלה לפריז והפכה לאחת הציירות הפופולריות בעיר בסגנון שכונה "קוביזם רך" והיה למעשה ביטוי של ארט דקו.
ארט דקו הוא סגנון עיצובי שפרח החל משנות העשרים של המאה ה-20 ודעך במלחמת העולם השנייה. הסגנון הושפע מההתפחות התעשייתית והטכנולוגית שבין שתי מלחמות העולם והתאפיין בצורות גיאומטריות, בניגוד לאר נובו האורגני והמעוגל.

היצירות של למפיקה מתארות בדרך כלל נשים מתקופתה (שנות ה-20 וה-30), בצבעוניות עזה והבדלי אור וצל חדים.
הנשים מצוירות באופן ריאליסטי יחסי, אולם הבדלי האור והצל יוצרים צורת גיאומטריות כיאה לארט דקו.
לדבריה, פיקאסו "גילם ביצירותיו את החדשנות שבפירוק" , האמפרסיוניסטים בעיניה "ציירו רע ובצבעים מלוכלכים".
מנגד, ציוריה של דה-למפיקה היו מאוד מדויקים, אלגנטיים ונקיים כמעט כמו עיבודי פוטושופ של ימינו.

הנשים בציוריה של דה-למפיקה היו עוצמתיות ומיניות. הן שיקפו את חייה האישיים של דה-למפיקה עצמה שהיו שערורתיים ביחס לתקופה - היא הייתה נשואה, אך ניהלה מערכות יחסים מחוץ לנישואים עם גברים ונשים גם יחד והואשמה בכך שלא בילתה זמן עם בתה ובעלה. היא הייתה אשת חברה ידועה וחייתה את הבוהמה כשהתחברה לאושיות כמו פאבלו פיקאסו וז'אן קוקטו.  לבסוף התחתנה עם אחד ממאהביה ועברה איתו ב-1939, תחילת מלחה"ע השנייה, לארה"ב.
הזוג השתכן בברלי הילס ודה למפיקה חיה את חיי הזוהר גם שם, כשבילתה בסטים של סרטים הוליוודים והתחברה עם כוכבי התקופה. את בתה , קיזט, חילצה מפאריז ב-1941 וצירפה אותה אליה.
לקראת שנות ה-60, דעך כוכבה של דה-למפיקה בשמי האמנות והיא הפסיקה להציג בתערוכות.
לאחר מותו של בעלה השני, מכרה את רוב רכושה ויצאה למסע מסביב לעולם בספינת תענוגות. לבסוף התיישבה בטקסס עם בתה ומשפחתה.
בערוב ימיה עברה למקסיקו ושם הלכה לעולמה ב-1980.

בשנותיה האחרונות זכתה לעדנה כשהדור החדש של שנות השבעים "גילה" אותה, הוצגו רטרוספקטיבות שהוקדשו לה והצגות שהתבססו על חייה הסוערים.

לכן מה הפלא שמדונה, האישה החדשנית והפרובוקטיבית ששינתה את עולם המוסיקה מקצה לקצה, התחברה כל כך               לדה-למפיקה וליצירותיה?

מדונה היא מעריצה כה נלהבת של דה למפיקה, עד ששילבה אותה בלפחות שלושה קליפים שונים.
נעזרתי רבות בפוסט הבא שדן בנושא ובתמונות הנהדרות שהציג.

הקליפ הראשון הוא  Open your Heart  מ-1986 שמציג את מדונה כחשפנית בסגנון קברט (ודמיון ללייזה מינלי) במופע "פיפ שואו" . המקום בו מתרחש המופע מורכב משתי יצירות של דה למפיקה - אנדרומדה, ורפאלה היפה. במהלך הקליפ מופיעות יצירות נוספות.

הקליפ השני הוא Express yourself מ-1989 שמציג את מדונה בעיר עתידנית נוסח מטרופוליס של פריץ לאנג, הפעם המראה והעיצוב של הקליפ עצמו משקפים את תמרה דה-למפיקה. מדונה מצטטת יצירות ספציפיות והעיצוב הכללי - האור, הצבע, הצורות הגיאומטריות, מהדהדים את הסגנון של דה-למפיקה.
למשל, בתמונה הבא ניתן לראות איך יצירות של דה למפיקה שוחזרו בקליפ בצורה כמעט זהה.

הקליפ השלישי הוא השיר, התופעה והריקוד -   Vogue שיצא ב-1990. הקליפ המסוגנן כל כך, נפתח בתצוגה של יצירותיה של דה למפיקה, בין רקדנים ופסלים קלאסיים.  שלוש מהיצירות  המוצגות,  ננה דה הררה, אישה עם גיטרה ואנדרומדה שייכות למדונה ומהוות חלק מהאוסף הפרטי שלה.

הקליפ חוגג את הוליווד הישנה בסגנון החזותי שלו וגם במילות השיר עצמו מציין שמות של כוכבים מהתקופה - גרטה גארבו, מרילין מונרו, מרלן דיטריך ועוד. כאמור, חיי הבוהמה בהוליווד היו משהו שדה-למפיקה השתייכה אליו.
מעניין שבקליפ הזה, דה למפיקה אינה ההשפעה החזותית היחידה , מדונה משלבת כאן ציטוטים חזותיים מצילומים של הורסט פ. הורסט, צלם מפורסם שפעל בשנות ה-40 שסגנונו הדרמטי מזכיר את דה-למפיקה.

זאת ועוד, יש הטוענים כי חזיית הקונוסים המפורסמת שעיצב למדונה ז'אן פול גוטייה הושפעה מיצירותיה של דה-למפיקה וגופן הגיאומטרי של הנשים שתיארה.

ב-2010 מדונה הצטלמה לקמפיין של לואי ויטון  בסגנון של דה-למפיקה,  עם צבעוניות עזה והבדלי אור וצל חדים.

מה שמדונה הייתה לעולם המוסיקה והבידור משנות השמונים ואילך, כך הייתה דה-למפיקה לעולם האמנות בתקופתה. לדעתי, מדונה מזדהה עם דה-למפיקה ורואה בה מודל לחיקוי. היא מזדהה עם החוזק שלה בעולם האמנות הגברי, עם המיניות המשוחררת שלה, עם העצמאות שלה והיצירתיות שלה. כל אלה תכונות שמדונה ביטאה במהלך הקריירה שלה. אחרי כל היח"צ, והפרסום והתדמיות המתחלפות של מדונה ושל דומיה, מעניין לראות מי הם האמנים והאיידולים של גיבורי התרבות של ימינו ואת מי הם מעריצים.

נ.ב. אם אתם נהנים מהבלוג, אשמח מאוד אם תגיבו ותרשמו אליו כמנוים. אתם יכולים להרשם כאן למטה איפה שהתגובות או למעלה בצד ימין, יש תיבה למלא בה את המייל שלכם ותעודכנו בכל פעם שאפרסם פוסט חדש.
תודה!