דפים

יום שני, 29 באוקטובר 2012

סלבדור דאלי וג'וס סטון

בדיוק כמו המונה ליזה של דה וינצ'י', הצעקה של מונק או
ליל כוכבים של ואן גוך  - התמדת הזכרון של סלבדור דאלי מ-1931 היא אחת מיצירות האמנות המפורסמות בעולם שגם אדם שלא בקיא באמנות ראה לפחות פעם אחת בחייו.






התמדת הזכרון  מתארת שעונים נוזלים במרחב מישורי עם נוף של ים והר ברקע - כנראה נוף קטלוני, מולדתו של האמן. השעונים נוזלים על ענף, משטח מרובע ודמות אדם עוברית - כנראה דיוקן עצמי של דאלי שחוזר ביצירותיו. משמאל, שעון כיס כתום ועליו נמלים.
בציורי ואניטז פלמיים נמלים וחרקים קשורים לרקבון ואכן חוקרים נוטים לפרש גם כאן את הנמלים כסמל למוות.
ציור זה נוצר בשיא התקופה הפרוידיאנית של דאלי, שכמו אמנים סוריאליסטים אחרים הושפע עמוקות מכתביו של זיגמונד פרויד על תת המודע.  הסוריאליסטים חקרו את עולם החלומות וביקשו להכנס למציאות אלטרנטיבית בזמן שהעולם סביבם התקרב למלחמת העולם השנייה.

למעשה אנו צופים בחלום ולא במציאות ממשית. לא רק שהצופים ביצירה במצב של חלימה, אלא גם דמותו של דאלי במרכז עוצמת את עיניה. האם  היצירה היא מה שהיא חולמת?
מה שאמור להיות קשה במציאות כמו שעונים, הופך ביצירה לרך ונוזלי, כך גם פניו של דאלי שמאבדות מצורתן.  התמה המרכזית של יצירה זו היא הזמן : נזילות השעון יכולה לרמז על הזמן שנוזל וחולף במציאות או על חוסר המשמעות שיש למימד הזמן בחלומות. תמה נוספת היא חיים ומוות,  דמותו העוברית של דאלי אל מול השעונים הנוזליים שרומזים על מהלך החיים ועד לנמלים המסמלות את המוות.
מעניין שאם קוראים את היצירה משמאל לימין, המוות הוא הראשון והלידה מגיעה רק אחר כך, מה שיכול להתקשר לתמה נוספת , של בריאה יש מאין, כמו שקורה בעולם החלומות.

מושגים של זמן וחלל שמופיעים ביצירה, גרמו לחוקרים לחשוב שדאלי הושפע גם מתורת היחסות של אלברט איינשטיין, אך כשנשאל על כך בראיון טען שההשפעה עליו הייתה דווקא דימוי של גבינת קממבר נמסה בשמש...



ג'וס סטון הבריטית פרצה בתחילת שנות האלפיים עם כמה שירים ממש טובים כמו You Had Me,  הקאבר המוצלח ל Fell in love with a boy של ה-White Stripes   ו-Super Duper Love והייתה שינוי גרובי ומרענן בנוף נערות פופ שיודעות בעיקר לעשות ליפסינק ולא לשיר  (בריטני את שומעת אותי?).
בשנים האחרונות היא קצת נעלמה למעט שיר נחמד עם Common בשם  Tell me what we're gonna now




מאוד שמחתי לגלות (הודות לרומן ספיבק) שבקליפ החדש של ג'וס סטון, The High Road, שהוא אגב קאבר יש אזכור מפורש להתמדת הזכרון יחד עם סמלים נוספים ואווירה סוריאליסטית לחלוטין כיאה לדאלי.
הקליפ מתחיל בנסיעה של ג'וס ברכבת. היא יורדת ממנה אל תוך יער אפל ומוזר וחולפת על פני שלט המכוון אותה ל-High Road, ביטוי באנגלית שמשמעותו "דרך הישר", כלומר הדרך המוסרית והנכונה. וזה גם כמובן שם השיר.




על הקרקע נבקעות ביצים ויוצאת מהן מעין אבקת זהב קסומה. זהו פריים קצרצר אז נסו לשים לב.
בפעם הראשונה שפרסמתי את הפוסט הזה, פספסתי אותן. עכשיו כששמתי לב אליהן הדבר רק מוכיח לי שהקליפ מושפע מאוד מהאמנות של סלבדור דאלי, כפי שאמשיך וארחיב בהמשך.

ביצים הן מוטיב חוזר אצל דאלי בהמון יצירות, הנה כמה מהן :

ילד גאופוליטי צופה בלידה של אדם חדש מ-1943




המטמורפוזיס של נרקיסוס מ-1937




וכמובן המוזיאון של דאלי בקטלוניה

הביצה נושאת בין השאר משמעויות של בריאה וחיים, ואכן בקונטקסט של הקליפ, מרגע שהביצים נבקעות מתחיל משהו חדש - והוא רצף של אירועים מופלאים שאת הסיבה אליהם מגלים בסוף הקליפ.


ג'וס ממשיכה ללכת כשהיא מבחינה בשעונים שנוזלים על העצים..כן כן התמדת הזכרון של דאלי במלוא תפארתה!






ג'וס ממשיכה בדרכה ופוגשת בפיל , היא עולה ורוכבת עליו. 




פילים מופיעים מספר פעמים ביצירותיו של דאלי. אחת מהיצירות היא חלום שנגרם ממעוף של דבורה סביב רימון שניה אחת לפני ההתעוררות מ-1944 שנוצר בהשראת חלום שחלמה אשתו גאלה.



ביצירה נראית גאלה ,עירומה, במצב של חלימה כשמסביבה הדימויים עליהם היא חולמת. בין הדימוים נמצא גם פיל עם אובליסק על גבו, הולך על רגליים דקות וארוכות כמו עכביש.
לפי הפרשנויות לציור , דמותו של הפיל צוירה בהשראת פסל של ברניני בשם Pulcino della Minerva שנמצא מחוץ לבזיליקה של סנטה מריה סופרה מינרווה ברומא ומתאר פיל עם אובליסק על גבו.
באופן מעניין, את ההשראה לפסל קיבל ברניני מיצירה ספרותית רנסאנסית שעוסקת בחלום.
וכך החלום הרנסאנסי מגיע לחלום של דאלי  - הוא מותח ומעוות אותו, במה שמדגיש את חוסר ההגיון ביצירה ואת היותה דימוי של חלום.

מעבר לכך, לפי הפסיכואנליטקאי קארל יונג, דימוי של פיל בחלום מסמל את ה"עצמי".
מכאן ניתן לומר שברגע שג'וס עולה על הפיל היא מתחברת לעצמה, או שהיא עוברת איזשהו תהליך רגשי.

לבסוף, ג'וס משחקת שחמט עם דמות בברדס שחור.







לפי דעתי, הדמות בברדס השחור היא המוות וזהו אזכור חזותי לסרטו של אינגמר ברגמן החותם השביעי שעוסק באביר המשחק שחמט עם פרסוניפקציה של המוות שבא לקחת את חייו.



מעבר לכך, כלי השחמט מזכירים את כלי השחמט שעיצב סלבדור דאלי בשנות ה-60 על פי אצבעות ידיו (למעט המלכה, שעוצבה על פי האצבע של גאלה)




ג'וס מפסידה בשחמט למוות ובאותו הרגע היא מתעוררת ברכבת. 
למעשה כל הקליפ, כיאה לדאלי, היה חלום וכך ראוי לפרשו.

ג'וס מחפשת את דרך הישר שנמצאת כנראה רק בחלומות, אך בסופו של דבר מפסידה למוות, ובמקום למות היא מתעוררת למציאות, שזו אמירה מעניינת משל עצמה שבטח דאלי היה מסכים איתה. 










יום רביעי, 24 באוקטובר 2012

קנייה ווסט וטאקאשי מורקאמי

טאקאשי מורקאמי וקנייה ווסט הם סיפור אהבה מעניין שמדגים את הקשר בין קליפים לאמנות בצורה הישירה ביותר.
אם הפוסטים שכתבתי עד עכשיו היו על מוסיקאים שהושפעו חזותית מאמנים בקליפים שלהם, כאן מדובר במוסיקאי שפנה לאחד האמנים האהובים עליו, ושיתף איתו פעולה במודע. לא רק בקליפ, אלא גם בעטיפת האלבום ומוצרים נלווים אחרים.
אני מאוד אוהבת את ווסט ואת ההפקות שלו, וכשגיליתי על הקשר למורקאמי ולאמנות עכשווית בכלל, זה גרם לי להעריך אותו יותר כאמן ויוצר. על מורקאמי עצמו כתבתי פרק בסמינר גדול באמנות עכשווית שעסק בקשר בין אמנות גבוהה לנמוכה.






רבים קוראים למורקאמי "אנדי וורהול" היפני מכיוון שבינו לבין אמן הפופ האיקוני מתקיימים מספר קווים מקבילים: לשניהם אמנות שמושפעת מהתרבות הפופולרית, מורקאמי מחזיק בסטודיו ענק אותו מכנה "המפעל" במחווה מכוונת לוורהול, וורהול עיצב עטיפת אלבום ללהקת ה"וולוואט אנדרגראונד" (Velvet Underground)

ומורקאמי מצדו שיתף פעולה עם הראפר קנייה ווסט  ועיצב את עטיפת אלבומו השלישי (על כך בהמשך)
כמו וורהול, מטשטש מורקאמי את הגבול בין מוצרי צריכה, מסחריות ואמנות.








אולם כאן טמון ההבדל העיקרי בין השניים- וורהול השתמש בדימוים מהתרבות הפופולרית ובמוצרים צרכניים לאמנות שלו, אבל מעולם לא ייצר אותם בעצמו. המיתוג של יצירותיו של וורהול, מחולצות ועד ספלים, שעונים ותיקים החל רק לאחר מותו. מורקאמי יוצר במודע ציורים, פסלים, מיצבים, סרטי וידאו, חולצות, תיקים, מחזיקי מפתחות ומוצרים רבים אחרים.
 בנוסף לכך, הוא מנהל גלריה ויריד שנתי בשם "GEISAI" שמקדם אמנים יפנים צעירים. מוראקמי הינו מפעל אמנותי שלם שמחזיק מאות עובדים נאמנים בטוקיו וניו יורק, המייצרים בעבורו לא רק את יצירות האמנות שהוא מציג במוזיאונים, אלא גם אינסוף תוצרי לוואי תעשייתיים, מרצ'נדייז, שמאפשרים לכל אחד לרכוש מורקאמי מקורי.

 האמן היפני לא מוצא הבדל בין יצירות האמנות שלו לבין מוצרי הלוואי (מרצ'נדייז) שלהם, מטרתו היא לדבר על החברה היפנית העכשווית בעזרת יצירה והפצה של עבודות שמובנות לקהל הבינלאומי
מורקאמי עבר כמה "תקופות אמנותיות" בסגנון שלו : במהלך לימודיו נחשף לאמנים עכשווים כמו דמיאן הרסט, ג'וליאן שנאבל ((Schnabel ופול מקארתי (McCarthy) ועבודותיו הראשונות היו קונספטואליות ועסקו בנושאים פוליטיים וחברתיים תוך נגיעה בביוגרפיה שלו כדור שני למלחמה,
עם הזמן נמשך לעולם המנגה שהתחבב עליו עוד בילדותו, ויצר בהשראת האוטאקו שהיא תת-תרבות ביפן שכוללת את המעריצים הלעתים אובססיביים של המנגה והאנימה, המכלים את ימיהם במשחקי מחשב וקריאת קומיקסים.




יצירות המנגה האפלות והאירוטיות לעתים של מורקאמי, הפכו במרוצת השנים לסגנון שמזוהה איתו היום - הקאוואי.
קאוואי הוא "חמוד" ביפנית. זהו סגנון המזוהה עם יפן ונוצר כתגובה לתדמית הכוחנית של יפן לאחר מלחמת העולם השנייה.
הקאוואי מאופיין בדמויות חמודות, בדרך כלל בצבעי פסטל ובסגנון ילדותי במכוון. כמו "הלו קיטי".
מורקאמי ניתח את מושג הקאוואי כאיש עסקים החוזה מגמות מצליחות ויצר עבודות רבות הכוללות אסתטיקה זו. הוא סיפר על המניעים לכך בראיון: "איך תינוקות שורדים?..בגלל שהם חמודים. מחקרים מדעיים הראו שראשים גדולים ועיניים גדולות, יחד עם אפים ופיות קטנים, הן תבניות נפוצות של תינוקות שחוזרים במיני בעלי חיים שונים. אני רק פונה לאינסטינקט האמהי של הקהל שלי"







מה שאני אוהבת בעבודות שלו , זה שלא מדובר בקאוואי טהור, אלא עם טוויסט קצת אפל , שנשאר מהעבודות הקודמות שלו.

ומאיש עסקים אחד לאיש עסקים אחר

קנייה ווסט הוא אחד המוסיקאים והמפיקים המצליחים ביותר כרגע. אחראי למספר רב של להיטים בביצועו ובביצוע אחרים,
ווסט לא רק עוסק במוסיקה, יש לו ליין אופנה והוא חובב אמנות עכשווית.
בתערוכת הרטרסופקטיבה שלו ב-2007 במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס (MOCA ), הציג מורקאמי בחלל הגלריה חנות שלמה של תיקים שעיצב למותג היוקרתי לואי ויטון (Louis Vuitton),
אירוע זכה לחשיפה גדולה הן בעולם האופנה ובעולם האמנות (ולא תמיד לטובה, שכן מורקאמי הואשם במסחור, אבל לא ממש היה לו אכפת) .




 אני מנחשת שמהלך זה הביא לחשיפתו גם לציבור הרחב בארה"ב ולאחד מתושביה - קנייה ווסט.
וכך באותה השנה ווסט ומורקאמי שיתפו פעולה במספר פרויקטים לרגל צאת אלבומו (המשובח) של ווסט -GRADUATION.  זה התחיל בעטיפת האלבום והסינגלים שנלוו אליו, המציג את הקמיע של ווסט - דובי שמופיע גם על עטיפות אלבומי הקודמים.










המשיך בפסל של הדובי שהציג מורקאמי באחת מתערוכותיו





והגיע לשיא בקליפ שלם שביים מורקאמי ומבוסס על האיורים שלו.
בקליפ, לשיר Good Morning מופיע הדובי שמייצג את קנייה עצמו, שחי בעיר עתידנית בשם Universe-city , מעין משחק מילים שכזה על "אוניברסיטה". הדובי עובר בין מכשולים במהלך הקליפ (כולל להכנס למכונית דלוריאן), עובר ליד שלטי רחוב עם שמות הסינגלים מהאלבום, עד שמגיע לבסוף לטקס הסיום, להלן, ה- Graduation שלו.

לקליפ הזה יש יסודות ביוגרפיים שכן קנייה ווסט נשר מלימודי האמנות שלו בשיקגו כדי להתרכז בקריירה המוסיקלית שלו.. ולשלושת האלבומים הראשונים שלו קוראים בהתאמה

(The College Dropout (2004 - הנושר מהקולג'
(Late Registration (2005 - רישום מאוחר
(Graduation (2007 - טקס סיום

עכשיו הכול ברור... ואכן השיתוף עם מורקאמי הוא רק אחד משיתופי פעולה אמנותיים שעשה ווסט במהלך הקריירה שלו ואני מקווה שאגע בשאר  בפוסטים הבאים.

אגב, יצא לי לבקר בתערוכה Double Vision במוזיאון טיקוטין בחיפה לאמנות יפנית, שהציגה בין השאר עבודות של מורקאמי . התרגשתי מאוד לראות את זה בלייב :-)


לסיום, הנה Good Morning  מבית היוצר של ווסט מורקאמי



יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

ביונסה ופיטר הוגו



ב-2011 הוציאה ביונסה (אחת הזמרות הנערצות עלי) את הסינגל הראשון מאלבומה הרביעי ("4") - "(Run the world (Girls". מלבד העובדה שזה שיר מאוד מגניב עם אחלה סמפול של מייג'ור לייזר ושביונסה נראית ורוקדת מצוין, הקליפ מעניין חזותית ומלא בסמלים.
הקליפ מתחיל עם ביונסה רוכבת על סוס שחור מעל מישור פתוח ונטוש, דימוי שמזכיר את הפסלים הקלאסיים של המצביא על הסוס.







בהמשך מופיעות סצנות של ביונסה עומדת על גבי רכב הרוס והיא מובילה צבא גדול של נשים במראה פוסט אפוקליפטי שמזכיר את סרט האייטיז "מקס הזועם".


נוף נוסף כולל שור גדול באמצע שדה הקרב (גרניקה?).





יש עוד כמה דימויים כמו אישה צלובה




או אישה שיוצאת מכלוב


שאולי מדברים על איזושהי גאולה נשית.

מאוחר יותר כוחות הגברים מגיעים, כשהשיר מתחיל, ביונסה מסירה את השריון שלה ומתעמתת עם הצבא הגברי. הקליפ מציג איזושהי מהפיכה חברתית שמגיעה לשיאה במלחמה בין המינים, כשברור לפי השיר באיזה צד הזמרת.

הקליפ מסתיים כשהנשים רוקדות ולבסוף עומדות מול הגברים, ובזמן שהן מצדיעות תולשת ביונסה את התג שהיה על אחד הגברים, כנראה המנהיג ושמחה אותו על עצמה, מה שנראה כמו אקט של נצחון.

באחת הסצינות נראית ביונסה מחזיקה צבועים בשלשלאות בהשפעה ברורה של עבודותיו של פיטר הוגו .


ב-2005 צילם הצלם הדרום אפריקני פיטר הוגו סדרת תצלומים בשם "The Hyena & Other Men". בסדרה תיעד הוגו חבורה של גברים ניגרים שנהגה להסתובב עם צבועים קשורים בשלשלאות. הצבוע הוא בעל חיים שאוכל נבלות. לכן נקשרו אליו בעיקר באפריקה אגדות לפיהן יש בכוחו להשפיע על רוחות המתים, לשדוד קברים ולגנוב ילדים.

לכן בגברים המחזיקים צבועים כחיות מחמד יש דבר מאוד מאיים ומיתי. לפי התקשורת המקומית, גברים אלה היו גובי חובות, עבריינים, סוחרי סמים ושומרי ראש. הם כונו "Gadawan Kura" - "מוליכי הצבועים".

לאחר שהוגו התלווה אליהם וצילם אותם, הוא גילה שמדובר בקבוצה שמורכבת מגברים, ילדה קטנה, שלושה צבועים, ארבעה קופים וכמה נחשים.

האנשים הללו היו למעשה נוודים, אמני רחוב שהשתמשו בבעלי החיים לצורכי בידור ולמכירת תרופות עממיות. תפיסת הצבועים ואחזקתם נעשתה לפי מסורת ארוכת שנים.
האנשים השתמשו בצבועים כמקור לפרנסה, ויחסם אליהם נע מחום לאכזריות.
הצילומים היפיפיים של הוגו מתעדים את המצב המוזר הזה בו אנשים מוליכים חיות פרא ברחובות. ולנוכח היחס אליהם, עולות הרבה שאלות מוסריות לגבי תפקידה של האמנות לתעד מקרים כאלה.
ואכן הסדרה זכתה גם לתרעומת מכיוון ארגוני בע"ח. בתגובה לכך , כתב פיטר הוגו : "השאלה בלבלה אנשים. התגובות שלהם תמיד היו כרוכות בסוגיות של הישרדות כלכלית. לעתים רחוקות מישהו מביע דאגה רבה לרווחתם של היצורים. האירופים תמיד שואלים רק על רווחת בעלי החיים, אבל השאלה הזאת מפספסת את הנקודה. במקום זאת, אולי, אנחנו יכולים לשאול למה השחקנים האלה צריכים לתפוס חיות בר כדי להתפרנס. או מדוע הם בקשיים כלכליים ונדחקו לשולים. או מדוע ניגריה, היצואנית השישית בגודלה בעולם של נפט, נמצאת במצב כזה של אי סדר."

הנה מספר צילומים מהסדרה:







בראיון לניו יורק פוסט, המפיקה של הקליפ טענה שביונסה מעולם לא החזיקה את הצבוע (הדבר נעשה בהדמיית מחשב) ושלאף אחד לא היה מותר להיות על סט כאשר הצבוע מצולם. על הסט הוחזקו שני צבועים אבל השתמשו רק באחד ולא כבלו אותם בשלשלאות עקב חוקים נוקשים. המפיקה הוסיפה: "הם בעצם בעלי החיים הכי הקשים לצילום, והמסוכנים ביותר, ולכן צריך להיות מאוד זהירים. אנחנו בעצם שכפלנו אותם והוספנו את השלשלאות.".


בפוסט מאוד מעניין על הקליפ הזה, גיליתי שהוא מלא בסמלים שקשורים במהפיכות חברתיות :


מכונית עם סמל האוניברסיטה בקהיר, ממנה יצאו סטודנטים רבים למחות במהפיכה במצרים.



באותו הפריים בנו ביונסה עומדת עם הצבועים, מופיע מאחוריה שלט דרכים לעיר טבליסי, בירת גיאורגיה. רפרנס למהפיכה שהתחוללה שם ב-2003




בעיני יש ניגוד מאוד חזק בין הנוודים הניגרים שנאלצים להתהלך עם הצבועים לפרנסתם, לבין ביונסה, האישה העשירה מארה"ב שמחזיקה צבועים עם שמלת קוטור.

השילוב עם השלט של טבליסי מעורר שאלות חדשות.

אם קיים כאן מסר חברתי נסתר? מה הקשר בין הצבועים לגיאורגיה? האם ביונסה מצרה על מצב הניגרים ודווקא בגלל זה יוצרת את הניגוד בינה לבינם?




ליוצרי הקליפ הפתרונים











יום שישי, 12 באוקטובר 2012

פלורנס אנד דה מאשין והתנועה הפרה-רפאליטית



בפעם הקודמת כתבתי על הקשר בין פלורנס אנד דה משין לצייר גוסטב קלימט.  הפעם אני רוצה לחזור אחורה לאלבום הראשון (והמהמם) של פלורנס, Lungs, שיצא ב-2010
האלבום היה בעצם זה שגילה את פלורנס לציבור הרחב  ולווה בקליפים מיוחדים ואמנותיים ותמונות יח"צ באותה הרוח.  אחד הקליפים הבולטים היה (Rabbit Heart (Raise it Up שברגע שראיתי אותו חשבתי  :

פרה-רפאליטים!

הפרה רפאליטים הייתה קבוצת אמנים שהוקמה בבריטניה במחצית המאה ה-19, שהחליטה לדחות את הגישות האמנותיות ה"מכניות"  לטענתם שהגיעו בעקבות האמן הרנסאנסי רפאל, ומכאן שמם -פרה רפאליטים, כלומר "לפני רפאל".
האמנים טענו כי יש לחזור לתיאורים המימטיים (מהטבע) והושפעו מהרנסאנס המוקדם ומאמנות צפונית.
הציורים בסגנון זה עשירים בפרטים ובצבע ומתבססים ברובם על נושאים מיתולוגיים, פואטיים וספרותיים.
רבים מהאמנים עסקו גם במוסר וסימבוליקה  ולכן הציורים היו פעמים רבות מורבידיים וכואבים.
אהבתם לטבע, ולדרמה והמיסטיקה שבו מושפעת מהרומנטיזיסם ששלט באירופה מתחילת המאה ה-19.

אני אוהבת את הסגנון הזה כי בהחלט יש בו המון רגש ונרטיביות שמתרחקת מההתפתחות התעשייתית והטכנולוגית של אותה התקופה (להזכירכם, מדובר בתקופה בה כבר הומצאה המצלמה)  כל יצירה מספרת סיפור אחר, כמו איור מקסים לספר. ואכן, יש הטוענים שטולקין הושפע מיצירות אלה בכתיבת "ההוביט" ו"שר הטבעות".

כמה יצירות בולטות

ליידי לילית של דנטה גבריאל רוזטי מ-1867
מתאר את מי שלפי המיתולוגיה היהודית נחשבת לאישתו הראשונה והמרושעת של אדם, והפכה ברבות השנים לשדה המאיימת על תינוקות. לפי מדרש אלפא ביתא דבן סירא, ברחה לילית מאדם וחברה לאשמדאי מלך השדים, לו ילדים רבים.
ה' שלח את מלאכיו סנוי סנסנוי וסמנגלף לחפשה. כשפגשו אותה הכריזה שייעודה הוא להרוג תינוקות בני פחות משמונה ימים, לאחר שלא הסכימה לחזור לאדם, השביעו אותה המלאכים שאם תראה קמיע עם שמותיהם, לא תפגע בתינוקות. אגדה זו יצרה מסורת ארוכה של קמיעות עם שמות המלאכים להגנה על יולדות.
לילית של רוזטי מתוארת כעלמה יפיפיה בגן פורח, ללא שום תינוקות בסביבה ....





פרספונה של דנטה גביראל רוזטי מ-1878


יצירה זו מתארת את פרספונה מהמיתולוגיה היוונית, בתה של דמטר אלת האדמה.
פרספונה נחטפה לשאול ע"י הדס (בנושא שידוע באמנות כ"אונס פרספונה" ותואר בין השאר על ידי הפסל הבארוקי ברניני) אמה המתאבלת חיפשה אחריה בכל קצוות תבל ולא מצאה אותה, ביגונה חדלה להצמיח פירות וצמחים על האדמה ובכל מקום שרגליה נגעו בקרקע הפכה אותה למדבר. זאוס, אחיו של הדס ביקשו ממנו להחזיר את פרספונה לאמה, אבל לפני שעשה זאת פיתה אותה לאכול מגרעיניו של רימון . אבל החיים לא יכולים לאכול ממזונם של המתים, וכך שלושת גרעיני הרימון שאכלה, גרמו לה להשאר שלושה חודשים בכל שנה עם הדס, ובכל שאר הזמן עם אמה על פני האדמה.
במיתוס זה הסבירו היוונים את חילופי העונות - הזמן שפרספונה מבלה עם הדס הוא החורף, וכשהיא חוזרת לאמה מגיע האביב. בציור נראית פרספונה עם מבט נוגה על פניה, רגע אחרי שטעמה מהרימון.

עוד יצירה מדהימה היא יוני הבוער של סיר פרדריק לייטון מ-1895 המתארת אישה יפיפיה  בשמלה כתומה, שקועה בשינה על כורסא. חוקרי אמנות סבורים כי דימוי האישה הנמה מקיש לנימפות הישנות שפוסלו רבות באמנות הקלאסית.
סמליות נסתרת מגיעה בדמות פרח ההרדוף הרעיל מימין , שמרמז על הקשר בין שינה ומוות.





נחזור לפלורנס. השוואה ל-Rabbit Heart מלמדת על הדמיון הרב בסגנון - פלורנס (שאין ספק, דומה מאוד לג'ינג'יות של רוזטי) לבושה בסגנון רומנטי ותואם לתקופה בשמלות מלמלה קלילות ותכשיטי ראש. היא סועדת בטבע עם מספר גברים ונשים שנראות כמו נימפות שמלוות אותה בסעודה שמזכירה את מסיבת התה ב"אליס בארץ הפלאות".






פלורנס והחבורה אוכלים ורוקדים לאורך הקליפ עד שהיא נשכבת על שולחן שהופך לארון מתים, כשבסופו של הקליפ הארון מושט בנהר.




סצינה זו היא מחווה ליצירה פרה רפאליסטית נוספת - אופליה של ג'ון אוורט מילה מ-1851-52, מתארת את אופליה מ"המלט" של שייקספיר.




 אופליה הייתה מאוהבת בהמלט ש(במרבית המחזה) לא החזיר לה אהבה. לאחר שהאחרון הרג בשוגג את אביה, פולניוס, השתגעה אופליה וניסתה לקטוף פרחים מצמרת עץ ערבה מעל נחל, היא מעדה וטבעה למוות. לפי פרשנות אחרת היא התאבדה.  האמן הקדיש תשומת לב רבה בתיאור האותנטי של הצמחים ליד הנחל, כשחלקם בשלבי ריקבון מתקדם. בנוסף, מופיעים בציור פרחים בעלי משמעות סימבולית, (בהתאם למסורת הויקטוראינית לפיה לכל פרח יש משמעות) ובינהם פרגים, המסמלים שינה ומוות . 
את אופליה צייר מיליי לפי מודליסטית בת 19 בשם אליזבת סידיי, ששכבה לבושה באמבטיה מלאת מים במשך שעות בסטודיו שלו, ובאופן לא מפתיע, חטפה צינון קשה בעקבות כך. 

למעשה, אם מקשיבים למילים של השיר מבינים שהוא מדבר על הקרבה, כשפלורנס מייצגת את הקורבן, שמועלה בסופו של הקליפ.

הקריצה לאופליה נמצאת בקליפ נוסף, לדואט הנפלא של קיילי מינוג וניק קייב -Where the Wild Roses Grow



וגם אצל הצלם גרגורי קרודסון, שמרבה לצלם סצינות בסגנון סינמטי מדהים (כתבתי עליו סמינר שלם! :-) )


ולסיום, שני הקליפים  - של פלורנס אנד דה מאשין 



ושל קיילי מינוג וניק קייב 




כמו תמיד, אשמח לתגובות, הארות והערות 
ואם אהבתם - אשמח גם שתהפכו למנוים שלי